החיים בארץ פולחן וערכים

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת ראה, דברים יא 26- טז 17 

עלינו לראות את הסיטואציה הספרותית של המסופר. כלומר, לראות את הדברים כפי שהמקרא מבקש שנראה. והכוונה בזאת: הדרכות והתראות חינוכיות ערב הכניסה לארץ.

אל הארץ

הווה אומר, סיטואציה חדשה לגמרי ביחס לחיי המדבר. וסיטואציה זאת דורשת שינוי מהפכני של התנאים כולל התנאים הדתיים בארץ. עליהם להרוס את כול התבנית הדתית הפיזית הישנה ששררה בארץ, והכוונה למזבחי האלילות שהוקמו כדי לעבוד את הטבע והארץ. כלומר, עבודת האלילים אחוזה בטבע: תחת כול עץ רענן, בראשי הרים. הדת המקראית מופשטת, איננה קשורה בטבע אלא מכתיבה את הטבע כמו הגשם בעיתו. שימו לב לסגנון הנמרץ, המכפיל להדגשה ולהחלטיות: "אבד תאבדון" אותם (יב 2). שימו לב גם לפרוט בראש פרק י"ב , למחיקה ממש של האלילות: ונתצתם, ושברתם, תשרפון באש, תגדעון.  זאת רטוריקה במיטבה, המפרטת עוד ועוד, ולא משאירה לקורא/שומע מנוס מלשמוע. וזכרו שגם אם הקריאו באסיפה את הדברים, הנוכחים לא החזיקו בטקסטים אלא האזינו, ובהאזנה הכללים הם לחזור ולפרט ולהדגים.

התפיסה המקראית באשר למקדש/ למזבח היא ספציפית. כי יבואו אל המקום "אשר יבחר ה' אלהיכם". אלוהים בוחר, והבחירה איננה סגידה או הערצה לגיאוגרפיה, למקום מרהיב. אלוהים מעל לזה. 

ואיך החיים מובלים אפוא? על ידי תפיסת הגמול, שהיא מרכזית ביותר במונותיאיזם המקראי. זאת אומרת, אין גורליות, אין מסתוריות. הכול חשוף, ונחשף על ידי האדם עצמו, על ידי מעשיו. החיים אינם פשוטים לפי תפיסה זאת. קיימת מערכת חוקים של פעולה והתנהגות, שהיא המתנה את הגמול האלוהי: ברכה מזה וקללה מזה. שני מושגים טעונים. ברכה היא הבטחה למשהו חיובי, להגנה, בעוד שקללה היא דבר שנחרץ ופוגע מאד באדם. אבל האדם הוא בן שליטה. ולמרות התפיסה הזאת, שמעלה הרהור על מידת התועלתיות שבמאמץ לקבל את הברכה, יש כאן אות שמשדר שאלוהים איננו דספוט. גם הוא כפוף באופן מסוים לכללים מוסריים שהציב לעמו, ושמשקפים את התנהגותו. הוא גומל או מעניש על התנהגות גלויה, שקופה.

נזכיר את החשיבות הניתנת לאכילת הבשר ושפיכת הדם, שיש לראות בזה איזו בלימה, ריסון כלשהו מפני הזלילה הבהמית (יב 15-16) והחזרה להדגשה (יב 20-25) .

אני מבקש להעיר על נושא המעסיק אותנו כל כך והוא תוצאה של חוקי השמיטה בפרק ט"ו: "כי יהיה בך אביון" (פס' 7). שימו לב, אין כאן בנייה של חברה אידיאלית. המקרא מאמץ פערים חברתיים קיימים, אבל כשכבר נוצר מצב שיש אביונים, אז חייבים לעזור להם. לא להיות קמצנים כלפיהם, ושימו לב למבנה שכבר הוער לנו כאן: 

"לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (טו 7 ). השלילה באה להדגשה, שלילת הסיטואציה הנוגדת. וההכפלה באה להדגיש את הנוכחות. הטקסט לא מסתפק באמירת השלילה הזאת אלא נותן את משפט החיוב: מה כן לעשות: "כי פתח תפתח את ידך" (פס' 8), בהדגשה, בהכפלה כחובה. "והעבט תעביטנו" (שם) – אותו מבנה הדגשתי מחייב. עבט משמעו להיכנס למצב של לתת ולקחת תוך התחייבות, שפירושו הלוואה. כלומר, לאו דווקא מענק של צדקה לאביון אלא מתן אפשרות מכובדת להמשיך. זהו פיתרון חיובי, כי קשה לצוות על מתן צדקה בסכומים הגדולים מדמי כיס, אבל הלוואה כזאת שאתה מחויב להעניק, זה כבר משהו אחר, ריאלי.

.