משה: אדם רגיש ומנהיג אחראי

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

משה : אדם רגיש ומנהיג אחראי

משה, לוס אנג'לס

פרשת ואתחנן: דברים ג 23 - ז 11

כמה הערות לפרשה שיש בה ממד אישי מרגש:

לפנינו אחד הקטעים האישיים ביותר שמביא לנו המקרא, והוא נחשף בכאב רב ובגוף ראשון, כלומר, מושם בפיו של המבכה, שאיננו מסתגר ביגונו, אלא הוא אקטיבי: ואתחנן. "ואתחנן" היא בקשת רחמים מבעל הכוח לעשות משהו למען הסובל כשאין מוצא אחר. והסובל הוא משה, הקורא את הקריאה המזעזעת: ואתחנן. והוא התחנן אל אלוהים. 

משה מתחנן אל אלוהים כדי שימחל לו על החלטתו הקודמת ויאפשר לו להיכנס לארץ היעודה משאת נפשו, איסור שאלוהים גזר עליו.

ומעניין רטורית איך משה פותח את תחינתו: 

"אדני ה' אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל  בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה..." (ג 24-25).

נשים לב: משה פונה לאלוהים הגיבור, הכול יכול, שלא נבצר ממנו מאומה. הרי אלוהים כזה אין גבול לפעולתו, הוא כול יכול, והנה מול אל עצום זה מה משה מבקש, מתחנן רק זאת: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". הוא איננו מבקש להמשיך ולהנהיג. רק בקשה צנועה כביכול: אראה את הארץ, ולא סתם הארץ אלא הארץ הטובה בה"א הידיעה. אפשר לנו רק לשער את מצבו הנפשי של משה. ומעניינת ההתוודות שלו לעם: הוא לא סתם מדווח, אלא גם מעמיד את העם במקומו - בעבורכם קרה לי מה שקרה, כלומר, אין זה מצב טבעי עבורי אלא עבורכם. ומיד עובר משה לפן הפרקטי: מינוי יהושע כממשיכו, כבעל התפקיד להנחיל את העם בארצו.

יש כאן לקח נוסף: משה שנראה שיש לו סיבה לכעוס על העם הזה, ממשיך עד הרגע האחרון ממש לחנך אותו, וממשיך בנאום הצוואה הרוחנית-לאומית שלו. "ועתה ישראל שמע אל החקים..." (ד 1). זוהי המשימה של בניית האומה. מורדים נענשים וגורמים לסבל קשה, והראיה ההתנהגות כלפי משה שהביאה להתפרצותו ואיבוד שליטתו העצמית לאור התמרמרות העם. לפן הפרקטי: מינוי יהושע כממשיך וצומת רוחני מנחה. ולכן, צריך להתריע על האסון שעלול לבוא על ידי חינוך, ובזאת עוסק משה עד הרגע האחרון.

יש כאן עוד לקח, שאני מבקש לעמוד עליו: הקשר בין הברית ההיסטורית, ההתחייבות של אלוהים לאבות והישיבה בארץ היעודה. זה מובטח, קיימת ברית, מין חוזה משפטי מחייב. אבל זה פשוט מדי. הברית , ההתחייבות היא מותנית. היא מותנית בקיום החוקים והמשפטים שמשה מונה לעם. היא כוללת כאן את עשרת הדיברות, ושימו לב ללשון עשרת הדיברות. היא לא ממש לשון ציווי, כמו שעושים למשל התרגומים, אלא היא יותר בבחינת ציפייה, הבעת משאלה. לא נאמר לדוגמה "אל תגנוב", שהיא לשון הציווי החד משמעי, אלא "לא תגנ(ו)ב", שהיא כבר לשון של משאלה, אידיאל. לשון אחר: האחריות מוטלת עליכם, זה לא גזור. וזו אחריות כבדה מאד, כי אם לא יקיימו את החוקים והמשפטים, יגזור עליהם אלוהים עונש כבד ביותר: הוא ישמידם (במלחמות, ברעב). ויש כאן גם ראיה שאלוהים במקרה כזה איננו סלחן. הנה משה התחנן ונדחה.

ושימו לב למוטיב שבכול אופן מצביע על רגש מסוים בקונטקסט נוקשה זה. אלוהים בחר בעם מאהבה אותו: "כי אָהַב אֶת-אֲבֹתֶי" (ד 37). אהבה, יש גם התחייבות, אבל נשים לב, זהו עם מיוחד לא בעוצמתו הצבאית או במידות אחרות. זהו עם מיוחד לאלוהים, כי אלוהים אוהב את עמו.

יש כאן עניין משמעותי ביותר לנו היום, והוא ההערה הבאה:

"לא את אבתיכם כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים" (ה 2-3). זה, אם נרצה להשתמש במונחים מחקר הסמיוטיקה ותורת הפרשנות, נקרא דקונסטרוקציה, כלומר, שימת דגש לא על הטקסט הראשוני כפי שעוצב "במקור" בקונטקסט ההיסטורי בלבד, אלא הטקסט גם הקנוני כפי שהקורא העכשווי קורא אותו, ומעניק לו משמעות משלו. והלא זה מה שאנו משתדלים לעשות גם בכיתות ובשיחות, להחיות את המקרא, שיהיה חיוני ורלבנטי גם עבור הלומד אותו היום, ולא איזה טקסט קדום ארכאי גנוז בלבד. חשוב לציין, שאין זאת רק מגמה בזרם פרשני מסוים להחיות את הכתוב, אלא המקרא עצמו תפס זאת, וביקש לחרוג מהמסגרת התוחמת של אז בשאלת הלקחים והערכים שהמקרא מבקש להקנות, וכך הפך אותו לנצחי.