יעל מדיני, סופרת
"תפשתי אותך!" צעקתי בכל כוחי, "ואל תעז לברוח!" אבל הנער שכלאתי בין זרועותי השתדל להיחלץ מהן,
 |
| ילדים משחקים |
גם-כן בכל כוחו. שמעתי שיתר חברינו מתקבצים סביבנו. "נכון שמי שנתפש אסור לו לברוח?" דרשתי מהם לאשר את חוקי המשחק.
”אתה צודק, אמיתי!" את הסכמתם הסוו בחיקוי ציוצי ציפורים ונהמות דובים כדי שלא אדע את מי לא תפשתי, "אבל נראה אם תנחש את מי תפשת!"
עכשיו עמד הנער שתפשתי בשקט. התחלתי למששו. עשר אצבעות היו לו כמו לכולנו. גם זרועותיו היו חלקות כשלנו. אבל הצלקת בלחיו השמאלית - למי בינינו צלקת כזאת? ליאיר? למהללאל? לשלח? לא זכרתי. ואז הרחתי אותו. נדפה ממנו ערבוביית ריחות של אבק ושמן זית ופת שזה עתה נאפתה - ריח רגיל. הלעולם אהיה "פרה עיוורת"? מה רציתי להסיר מעלי את כסות העיניים ולשוב ולראות כאחד האדם! השיער, נזכרתי! על-פי השיער אנחש מיד ואל נכון! ליפת שיער מקורזל, לנמרוד שיער חלק, ליאיר שיער קצוץ כשדה שלף, לשלח…"
"הו, אתם הנערים! חדלו מהמשחק הרע הזה!" נשמע פתאום קול זר מצווה עלינו ובו-ברגע הפרידו ידיים זריזות ביני ובין הנער הלכוד בזרועותי וגם הסירו ממני את כסות העיניים.
מצמצתי בעיני כדי להתרגל לאור. ואז, כמו כולם, לטשתי אותן בזר שהופיע בינינו לפתע בשדה המשחק ובאחת השבית את משחקנו בקול מצווה. גדול היה מאתנו, כמעט עלם. בלחייו ובסנטרו כבר החלו להיראות סימני זקן ובידו החזיק במקל גדול ועבה.
יאיר, ראש וראשון לחבורתנו, התעשת ראשון. "מה רע במשחק הזה?"
"משחק 'הפרה העיוורת' משחק רע הוא ואינו משחק טוב," אמר העלם הזר. עכשיו התרכך קולו.
"אבל כולם משחקים ב'פרה עיוורת'," טען מהללאל.
"ותמיד," הוסיף שלח.
"והגדולים…" פתח יפת וקצת השתהה עד שהמלים נסדרו על לשונו, "והגדולים אומרים שהם שיחקו במשחק הזה עוד כאשר הם היו ילדים קטנים."
"מה שכולם עושים ומה שתמיד עושים לא תמיד טוב," אמר העלם הזר בנועם ותלתליו המבריקים רקדו על ראשו כאשר הניע אותו מצד לצד. "המשחק הזה רע מפני שעיניים ניתנו לנו כדי לראות בהן. הם לא ניתנו לנו כדי שנכסה אותם ונהיה כעיוורים."
דבריו עוררו בנו מחשבה.
"אבל גם אף ניתן לנו כדי להריח וידיים ניתנו לנו כדי למשש," שוב היה זה יאיר שחלק ראשון על דברי הזר, "ורק אם נדמה לעיוורים, נחדד את חושי הריח והמישוש שלנו."
"בזאת צדקת ממני," מיהר העלם הזר לומר ומיד הוסיף כמו בתחינה, "אך במשחק ה'פרה העיוורת' יש אי-צדק, כי רק אחד מהחבורה עיוור, והוא מרגיש בודד וחסר אונים."
"אבל כולנו מרגישים ככה כל אחד בתורו," הדגיש מהללאל, "שווה בשווה."
קמטים הופיעו במצחו הרם של העלם הזר והוא שתק רגע ארוך. אחר-כך אמר: "אכן גם בזאת צדקתם ממני. ולכן לא נהגתי כשורה כאשר הפרתי את משחקכם. סלחו לי. אנא, הבינוני, אינני יכול לשאת מראה איש שבגלל עיניו שכהו הוא ממשש ומריח אדם כדי לדעת מיהו." כאב היה בקולו. עיניו שדמו לזיתים קטנים שחורים חלפו בינינו מזה לזה כמו בבקשת עזרה והשתהו דווקא בי. כלום חש שרק אני מכל חבורתנו אסיר תודה לו? מפני שהודות להתערבותו במשחקנו חדלתי להיות "פרה עיוורת"?
"וגם לא נהגתי בדרך ארץ," הוסיף העלם בקול מאושש ועל פניו התפרש חיוך רחב, "ולא התוודעתי אליכם. שמי יעקב ומארץ כנען באתי."
"רחוקה היא ארץ כנען!" קרא יאיר בהשתאות. הוא היטיב מכולנו לדעת שמות מקומות רחוקים. "רחוקה ימים רבים! לבדך הלכת את כל הדרך הזאת?"
"לא לבדי," אמר יעקב בצחוק, "רגלי הלכו עמדי."
צחקנו אתו. הוא כבש את לבנו.
"אתה גיבור!" התפעל מהללאל.
יעקב עצם לרגע את עיניו בצניעות ואחר-כך אמר: "ואתם, רעי הצעירים, אמרו-נא לי מי אתם?" שוב חלף במבטו על פני כולנו כמו בגמיעה אחת.
"אנחנו יפת ואמיתי ומהללאל ושלח ונמרוד," הצביע עלינו יאיר בזה אחר זה וסיים בעצמו, "ואני יאיר."
"ומה המקום הזה?"
"כאן חרן," ענינו כולנו כאיש אחד.
"כאן חרן?!" הרים יעקב את ידיו ופרשן כלפי מעלה, "והרי זה מחוז חפצי! היודעים אתם את לבן בן בתואל?"
"יודעים גם יודעים," שוב ענינו במקהלה.
"והלוא הוא דודי, אחי אמי!" קולו של יעקב התקשה להכיל את השתאותו, " אנא, הובילוני אליו!"
"מי אביך?" שאלו שלח.
"יצחק," השיב יעקב, "יצחק בן אברהם."
"ומי אמך?" הוספנו לשאול.
"רבקה," השיב.
נדהמנו. תוך שאנחנו נכנסים איש לדברי חברו, אמרנו לו כי ידוע לנו היטב הסיפור שסופר לנו, חזור וספר כאגדה מופלאה מימים עברו, על אליעזר שאדוניו אברהם שלחו מארץ כנען למצוא אשה ליצחק בנו בחרן, והוא פגש ליד הבאר שלנו את רבקה בת בתואל, והיא מצאה חן בעיניו וגם ניאותה ללכת עמו לארצו כדי להיות לאשה ליצחק.
"והנה עומד לפניכם בנם יעקב," אמר יעקב ופרש את ידיו לצדדים בשמחה, "בנם עצמם ובשרם."
כיתרנוהו בחמדה ויחדיו פסענו בשביל המוביל לכפר. בדרך סיפר לנו קצת על המקומות בהם עבר בדרכו. ביחוד הלהיב את דמיוננו הירדן שאותו עבר במקלו. בסביבתנו לא היו נהרות ונחלים. ולכן שוב ושוב ביקשנוהו כי יחזור ויתאר את הירדן, את רחבו, את עמקו, את זרימתו. מראה יעקב העובר אותו מילא אותנו רתת נוכח עוז רוחו. ובראשי חלפה מחשבה: מעולם לא ידעתי איש חידה כמוהו, שרגע שמח הוא ורגע עצב, רגע תקיף ורגע מהסס
עד מהרה הגענו למקום שבו נהגתי תמיד לפרוש מחברי ולפנות לשביל צדדי.
"לאן זה, אמיתי?" שאל אותי יעקב.
"לגבעת הבאר," השבתי תוך שהוספתי להתרחק בשביל.
"מהגבעה ההיא רואים את הבאר של חרן שנמצאת למרגלותיה," שמעתי את יפת מרחיב בהסבר, "ואמיתי אוהב להסתכל מפסגתה ברועים המשקים במימיה את צאנם."
אכן, הצלחתי לצפון בלבי את סודי מחברי הטובים! לא ברועים אהבתי להסתכל כי אם ברחל בת לבן הקטנה! רחל! צליל שמה בלבד הצית אותי! מתי התחלתי לאהוב אותה? לא יכולתי להשיב על שאלה זו. היה זה כאילו מישהו שאלני אם זכור לי מה שאינו זכור לי. לא יכולתי אלא לאהוב אותה מאז ומתמיד. נער צעיר הייתי ועל כן כבשתי את אהבתי בחובי כסוד כמוס ואל רחל עצמה בושתי, כמובן, לקרוב. אך מרחוק לא גרעתי ממנה עין. דמותה עמדה נגד עיני בהקיץ ובחלום - פניה היפות, זרועותיה הגמישות בחבקן גדי בן יומו, רגליה הקלות ברדפה אחרי טלה שובב. לו רק יחלפו שלוש- ארבע השנים הבאות במהרה! אז אהיה גדול דיי לבקש מאבי כי ידבר בה נכבדות למעני באוזני אביה לבן!
"חכה לי, אמיתי!" קרא אחרי יעקב והדביקני, "אלך אתך וארד לבאר! מי יודע, אולי יקרה לי שם מקרה אליעזר ורבקה!"
עמדתי במקומי. חרדת פתאום חלפה בי. למה מכוון יעקב? בקרבו אלי, למרות היותי נמוך ממנו במידת ראש, הניח את זרועו על כתפי מעשה שני רעים וכך צעדנו יחד.
"טוב יהיה לי להיות בקרב בני משפחתי אחרי הדרך הארוכה שעשיתי," אמר.
חשתי בגעגועים בקולו וביקשתי לדובבו:"יש לך אחים? אחיות?"
"רק אח אחד לי," אמר יעקב וקולו עגום, "אח תאום."
"ומי הבכור ביניכם?"
"הוא."
"ומה שמו?"
"עשו."
"הוא שעיר כמו עשב?" שאלתי בצחוק.
"מדוע אתה שואל?" רעד היה בקולו.
"מפני שהשם 'עשו' דומה למלה 'עשב'," אמרתי.
"כן," השיב יעקב, "זרועותיו שעירות."
"ומדוע לא בא אתך? מדוע הניח לך ללכת לבדך בדרך כל-כך רחוקה?"
"הוא… הוא…" יעקב גמגם, "הוא… הוא לא רצה… הוא רצה להישאר…"
קולו של יעקב נעשה שקוע ואת המלים ביטא במקוטע. הבנתי שצר לו בבדידותו. ביקשתי לנחמו ואמרתי לו: "אבל ודאי גם הוא נכסף ליום שבו תהיו שוב יחד."
יעקב שתק. הצצתי בו. לא, לא. דברי לא ניחמוהו. ארשת פניו נעשתה קודרת.
בדיוק אז הגענו לפסגת גבעת הבאר, הושטתי יד למטה והצבעתי על חבר הרועים המקיפים את פי הבאר ואת האבן הגדולה המכסה אותו. קולות הפעיה והגעיה של הצאן והבקר נישאו אלינו.
והנה היא הופיעה! האחת והיחידה!
"מה שם הנערה היפה שזה עתה באה עם עדרה?" שאל יעקב.
בקושי הסרתי את המחסום שנח על פי. "זו רחל," הכרחתי את עצמי לומר.
"כה דומה היא לאמי!" השתומם יעקב והניח את ידו על לבו, "בת מי היא?"
"בת לבן," חילצתי את המלים מפי.
"אם כן, בת-דודי היא! " התפרץ יעקב ברגשה, " ומדוע תעמוד מרחוק ולא תקרב לבאר?"
"רק כאשר נאספים כל הרועים כולם יחד," הסברתי לו, "רק אז מסירים הם את האבן מעל פי הבאר בכוחם האחד. אז הם משקים את עדריהם. ורק אחר-כך, בסוף, מניחים הם לרחל להשקות את עדרה." בעיני רוחי שבה ועלתה הזיה שהגיתי בה ללא הרף: יום אחד יחידי אגולל את האבן הכבדה! ואז אשקה את צאן רחל ראשון! ואז תחזיר לי רחל אהבה!
"לו יהיה מעשה יעקב ורחל כמעשה אליעזר ורבקה," אמר יעקב ובעיני הזיתים שלו מבריקות דמעות. "ראה!" כמעט געה בבכי, "היא מרימה אלי את עיניה! כאילו שמעה את דברי!" הוא הרים את מקלו ושעט במדרון.
לא רצתי אחריו.
סבתי על עקבותי. חזרתי הביתה ולבי כבד מאוד.
בערב שמעתי בספר אבי לאמי כי אורח בא מארץ ארץ כנען לחרן והוא יעקב בן יצחק ורבקה, וכי פגש את רחל ליד הבאר, וכי התוודעו זה לזה, וכי לבדו גלל את האבן מפי הבאר והשקה את צאנה ראשון, כי נשק לה לעין כל, וכי בהגיע השמועה לאוזני אביה לבן בן בתואל, רץ אליו ואספו לביתו. כל פרט ופרט הלם בי.
למחרת היום סיפרה אמי לאבי כי אורסה רחל בת לבן ליעקב וכי תמורתה יעבוד יעקב את אביה שבע שנים. גם זאת שמעתי ודוכאתי עד עפר.
מאז חדלה רחל לרעות את צאן אביה. משיחות אמי ואחיותי למדתי כי החלה להרגיל עצמה במלאכות נשים בתוך האוהל כלאה אחותה הגדולה. ויעקב חדל עד מהרה להיות אורח זה מקרוב בא והיה כאחד מבני חרן. הכול אהבוהו ולמדו לדעת כי רועה חרוץ ונבון הוא וכי אך ברכה מביא הוא לבית לבן. מדי היתקלנו זה בזה, היה מחייך אלי חיוך רחב ואומר כי רק הודות לי האיר לו מזל רחל. זו היתה דרכו הטובה אתי.
ואני? אני עשיתי במלאכות הבית והחוץ כהרגלי, אך לבי כמו נאטם.
שנה אחר שנה מניתי את שנות עבודת יעקב ברחל. בהחל השנה השביעית אמרתי להורי כי גמרתי אומר לצאת מחרן ולתור את הארץ. שניהם ראו את רצוני בעין טובה. הבנתי כי קיוו כי במקום אחר תפוג רוחי הרעה ורוחי הטובה תחזור אלי.
כדוגמת מקלו של יעקב. הקצעתי לי למקל ענף מעץ חסון ואתו יצאתי לדרכי. עליתי הרים וירדתי בקעות. הכרתי אנשים חדשים ומנהגים זרים. בכל מקום מצאתי את לחמי בעבודת האדמה והמרעה אשר ידעתי מילדותי ונעורי.
יום אחד הגעתי לנהר. לראשונה בחיי ראיתי רצועת מים זורמים במהירות, בועותיהם רודפות-בולעות זו את זו. מעברו האחר עמד אוהל בודד ששולי יריעותיו רקמה מרהיבה. סליל עשן היתמר לידו וריח מטעמים הגיע לאפי. נזכרתי בעוז רוחו של יעקב בעברו את הירדן במקלו ועשיתי כמוהו. החזקתי היטב במקלי ונכנסתי לנהר. והנה באמצע הדרך הכתה בי המחשבה כי אולי ממש ברגע זה נערכת חתונת יעקב ורחל. בבת אחת נשמט המקל מידי וכל גופי שותק. התחלתי לבלוע מים. בטרם אדע מה לי, אחזו בי ידיים רכות להעמידני על רגלי. הן החזירו את המקל לידי האחת ותפשו בידי האחרת להוליכני לעבר את הנהר.
היו אלה ידי אליענה.
בצאתנו מן המים הביאה אותי לאוהלה, נתנה לי בגדים יבשים והחייתה אותי במאכל ומשקה.
היא סיפרה לי שבת יחידה היא להוריה שמתו עליה בגיל צעיר, ואני סיפרתי לה על אבי ואמי ואחי ואחיותי בחרן. נשארתי אצלה. עזרתי לה לעבד את אדמתה ולרעות את עדרה.
לא ארכו הימים ואני גיליתי לפניה את סוד ייסורי בספרי לה על העלם הזר שבא מארץ כנען ולקח לו לאשה את רחל אשר אהבתי. אז חשתי כי פצע לבי הגליד.
כעבור זמן קצר היתה לי אליענה לאשה ואני הייתי לאישה.
אחרי שש שנים, לאחר שנולדו לנו צרויה ופלג ותמר, אמרתי לה כי עז רצוני לשוב לארצי ולמולדתי חרן ולנטוע את משפחתנו הקטנה בקרב משפחתנו הגדולה, ליד אמי ואבי ואחי ואחיותי. אליענה נעתרה לרצוני.
לרגל ילדינו הרכים ארכה דרכנו מאוד. רק מקץ שנה תמימה לאחר צאתנו לדרך עמדו רגלינו בפאתי חרן. מה נפלא היה לראות שוב את נוף מולדתי, להריח את אווירה ואת אדמתה. מה נפלא היה לראות את הבתים, את מכלאות הצאן, את גדרות הבקר, את שדות הדגן ואת ערוגות הירק. בנקל מצאתי את בית אבי ואמי. בהיכנסי שמה הם נפלו על צווארי. "ראות פניך לא פיללנו!" קראו בעיניים דומעות, "והנה שבת אלינו בריא ושלם! ואתך אשה וילדים!" גם בהם שמחו שמחה רבה ונשקו להם בחום.
"לו רק הקדמתם לבוא אתמול," אמר אבי.
"מה אתמול מאתמוליים?" שאלתי.
"שמחה גדולה היתה אתמול," אמרה אמי.
"לכבוד מה?" שאלתי.
"לכבוד חתונת יעקב ורחל," אמרו שניהם יחד.
נדהמתי. "הן חתונתם…" גמגמתי, "הן חתונתם נערכה לפני שבע שנים!?"
"אינך יודע מה קרה," הניד אבי ראשו, "רימה לבן את יעקב. לפני שבע שנים, בליל חתונתו הראשונה, נתן לו לאשה לא את רחל בתו הקטנה כי אם את לאה בתו הגדולה. ועל כן עבד אותו יעקב עוד שבע שנים ברחל."
קור וחום פשטו בגופי חליפות. אליענה שילבה זרועה בזרועי. היא ידעה מה מתחולל בנפשי.
בינתיים עשתה בשורת שובי כנפיים ותוך שעה קלה מלא הבית באחי ובאחיותי ובבני חרן. מה טוב היה להיווכח כי למרות הזמן הרב שחלף, כולם היו זכורים לי ואני זכור להם. כולם בירכוני לשובי וקידמו את אליענה ואת ילדינו במאור פנים. הסבנו יחד שבת אחים גם יחד וסיפרנו זה לזה את הקורות אותנו בשבע השנים שבהן הרחקתי נדוד.
עד כה ועד כה עייפו אליענה והילדים מתלאות היום ועלו על משכבם. אך אני הייתי נרגש מדי. ידעתי כי לא אוכל להירדם. יצאתי החוצה.
השמש נטתה לערוב ואור חיוור נפרש על פני שבילי הכפר הריקים. הכול היו מכונסים איש בביתו לקראת בוא הלילה. פה ושם נשמעה נביחת כלב, פעיית כבשה, נעירת חמור.
הזכרונות השמורים ברגלי הוליכוני עד מהרה לגבעת הבאר. השפלתי את עיני. האבן הגדולה המכסה את פי הבאר הבהיקה למטה בלובנה. בדממה ששררה בכול קשה היה להעלות בדמיון את הרעש והמהומה הקורעים את האוויר בהתכנס שם הרועים וערריהם. הכול היה כה קרוב בזמן, כה רחוק בזמן.
התכוונתי להמשיך בדרכי אל שדה המשחק כאשר יצאה מתוך האפלולית דמות וקרבה אלי בצעדים מהירים. הכרתיה.
"אמיתי, ברוך הבא," קול יעקב היה קולו הרך.
"ברוך הנמצא, יעקב, " אמרתי לו והוספתי, "וברוכה תהיה חתונתך."
"חתונתי השנית," אמר יעקב, "הלא שמעת…."
הושטנו יד שלום זה לזה. "בשומעי כי שבת לחרן ועמך אשה וילדים, מיהרתי לבית הוריך כי דבר לי אליך, דבר סוד…" אמר יעקב בהניחו את ידיו על כתפי. נדרכתי לשמוע את דבר הסוד, אך יעקב לא הוסיף בו. תחת זאת אמר: "נאמר לי כי יצאת לשוח. לבי אמר לי כי הלכת לשדה המשחק של ימי ילדותך, שם נפגשנו לראשונה., והנה פגעתי בך פה, בגבעת הבאר. התזכור לפני כמה שנים היה הדבר?"
"לפני ארבע-עשרה שנים," השבתי ורוחי קצרה לדעת מהו סודו.
"אכן כן," אמר יעקב, "זכרונך נאמן. ארבע-עשרה שנים חלפו מאז." הוא שתק רגע ואז הוסיף: "כאילו רק אתמול עמדנו פה שנינו ואני שאלתיך לשם הנערה היפה הקרבה לבאר בראש עדרה., ואתה אמרת לי כי רחל בת לבן היא. ואני השפלתי עיני אליה והיא, כמו לאות, הרימה אלי את עיניה. הייתי המום. כה דמתה לאמי. מיהרתי אליה במרוצה במדרון אינני זוכר אם רצת אחרי."
שתקתי.
פתאום שאלני כמעט בצעקה: "מדוע שבת לחרן?"
"משום שרק פה, בין בני משפחתי, בחרן מולדתי, מרגיש אני כאיש בביתו," עניתי לו.
"מקנא אני בך," אמר יעקב, "כך גם אני מבקש להרגיש. עז רצוני לשוב לארצי ולמולדתי ולבית אבי."
"ומדוע לא תשוב?" שאלתי.
במקום לענות לי הסב ממני את ראשו והצביע על שדה המשחק הרחוק ואמר: "שם היה שדה המשחק שלכם. התזכור כי ביקשתי מכם אז לחדול ממשחק 'הפרה העיוורת'?"
"לא ביקשת," תיקנתי אותו בשחוק, "דרשת, תבעת."
"אמנם כן," אישר יעקב את דברי ברצינות, "דרשתי, תבעתי."
"חברי רגזו עליך, אך אני שמחתי כך דרשת ותבעת," אמרתי, "כי הודות לך יכולתי להשתחרר מתפקיד 'הפרה העיוורת' שתמיד היה שנוא עלי."
"לפחות עשיתי מעשה טוב אחד," גיחך יעקב במרירות והחזיר את פניו אלי. לאור הירח שעלה בינתיים ראיתי בהן את הארשת הכאובה שהיתה טבועה בהן ביום ההוא. "אמיתי, רעי כאח לי, ברצוני לגלות לך מה היתה סיבת בקשתי. סוד קשה הוא, סוד מר המעיק על נפשי. אתה תבין ללבי, כי כמוני כמוך, גם אתה יצאת מביתך ואחרי שנים רבות רק אליו ביקשת לחזור." הוא נשם נשימה עמוקה כמכין עצמו לקראת מאמץ. "שמע, אחי אמיתי," פתח ואמר, "אמי אמרה לי כי בהיות אבי יצחק זקן בא בימים שעיניו כהות מראות, אם יטעה לחשוב כי אני אחי התאום הבכור, ייתן לי את ברכת הבכורה המגיעה לו. והיא הלבישה אותי בבגדי אחי, ועטפה את זרועותי בעורות גדיים, ונתנה בידי מטעמים שהכינה שדמו למטעמים שאחי נהג להכין לאבינו. ואבי הריח בבגדי את ריח אחי, וחש בזרועותי את עורו השעיר, ואכל מהמטעמים הערבים לחכו ונתן לי את ברכת הבכורה. כאחד הנבלים נהגתי. את אבי הטוב, התם, רימיתי ומאחי גזלתי את הבכורה!"
"אבל אמך היא שהסיתה אותך לעשות את המעשה הזה!" התפרצתי, "בה האשם!".
"אבל אני נעניתי לה," אמר יעקב, "ונעניתי לה מיד ובחפץ לב. הן יכולתי להתנגד לה. עד עולם אשמע באוזני את דברי אבי יצחק: 'הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו!' " כשחזר על המלים טבע קולו בדמעות: "הקול… קול… יעקב… והידיים… ידי… עשו…"
חיכיתי קצת ואחר-כך שאלתי בהיסוס: "ומה היה אחר-כך?"
"אחר--כך," שוב נשם יעקב נשימה עמוקה, "אחר-כך, כאשר הבין עשו אחי מה עוללתי לו, התמלא עלי זעם ואיים להורגני."
זעזוע חלף בי מכף רגל ועד ראש.
"אז הורתה לי אמי לברוח מפניו וללכת לארץ מולדתה חרן ולבקש מחסה בבית אחיה לבן. וכאשר באתי הנה וראיתיכם משחקים במשחק 'הפרה העיוורת', שב אלי מראה אבי העיוור, הממשש אותי, המריח אותי, הנפתה לעורמתי… כל קרבי התהפכו. לכן דיברתי אתכם כאשר דיברתי." שוב שתק יעקב ונשם נשימות חטופות עד שהמשיך: "עכשיו מבין אתה מדוע ירא אני לחזור לארצי, למולדתי, לבית אבי. מפני עשו אחי התאום הבכור ירא אני. היקיים את דברו להרגני נפש? היתנכל לנשי? לילדי? וכך מיטלטל אני בכף הקלע. אם לא אשוב, אהיה תמיד גר בארץ לא לי. אם אשוב, מה יהיה גורלי? "
פני יעקב נעוו בכאב עמוק. לבי נכמר עליו. לא כגבר בגברים עמד לפני, כראש משפחה ובעל עדרי צאן ובקר, איש מהולל ונכבד, אלא כאח צעיר, אובד עצה, נפחד וחלש, המבקש ממני נחמה, מוצא. התכנסתי בתוך עצמי וחייתי בקרבי את קורותיו, את רגשותיו. לבסוף אמרתי לו: "לו אני תחת אחיך עשו, לעולם לא הייתי שוכח את מעשה המרמה המרושע שעוללת לאבינו ולי. אבל ברבות הימים הייתי סולח לך."
"מדוע היית סולח לי?" פער יעקב את עיני הזיתים שלו והן היו גדולות כתמרים, "ולמה?"
"מדוע? מפני שהסליחה ממלאת את הלב ברגש חם ונפלא. ולמה? מפני שתמורת הסליחה יבוא שלום אחים."
"אמיתי!" קרא יעקב בנשימה עצורה. אחר כרך את זרועותיו סביבי ואימצני בחזקה אל לבו. רגע ארוך עמדנו כך באלם קול. גם בדרכנו חזרה לא הפרנו את שתיקתנו. וכך גם נפרדנו איש לביתו. רק את ידינו הושטנו זה לזה בלחיצת יד חמה.
בהיכנסי לחדרנו התעוררה אליענה. כדי לא להעיר את הילדים סיפרתי לה בלחש על שיחי עם יעקב. "אני נזכר בפגישתי הראשונה איתו בשדה המשחק של ילדותנו," אמרתי לה בסוף דברי, "הוא היה אז איש חידה בעיני, רגע שמח ורגע עצב, רגע תקיף ורגע מהסס. עכשיו מבין אני כי רוחו נסערה בגלל האשמה שרבצה עליו ובגלל הפחד שרחש בו."
"אבל שיחו אתך הלילה הקל עליו," נענתה אליענה ברגש, "התווית לו דרך חדשה אל אחיו. מי יתן כי יאחז בה."
"מי יתן," אמרתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.