יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר
הרמב"ם פותח את פרק "הלכות גניבה" שבחיבורו הגדול "הי"ד החזקה""איזה הוא גנב? זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין, וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן" (רמב"ם הלכות גניבה פרק א'). הדברים ידועים, אבל טוב לפרוט מה העמיס הרמב"ם במילים "כל כיוצא בזה". בהקדמה מפרט הרמב"ם ואומר כי "שבע מצוות יש בעניינו של גנב", וממון או רכוש אינו אלא אחד מהם. שלש מן השבע, "צידוק מאזניים עם המשקלות", (היום היינו אומרים 'איפוס' מדוייק של כל מכשירי המדידה של משקל, אורך, רוחב, נפח, זמן), "שלא יעשה עול במדות ובמשקלות... שלא יהיה לאדם אבן ואבן איפה ואיפה אף על פי שאינו לוקח ונותן בהן". במניין שבע המצוות האלה יש גם 'השגת גבול' ואיסור 'גניבת נפשות' ו'דיני עונשין' שונים למיני גניבות. היוצא מזה הוא כי רוב מוחלט של המצוות "בעניינו של גנב", נוגעות לאזהרות תקיפות מפני זיוף מידות וערכים.
(על שם ארבעה עשר הספרים המכונסים בספר "משנה תורה"), בהגדרה קצרה לעצם המושג גנב,
התבוננות בפסוקי התורה מאשרת את החשש הכבד שיש למחוקק מפני עיוות סטנדרטים. סמכות מרכזית, עירונית לבני עיר, ארצית לאזרחי מדינה, אוניברסאלית לכל באי עולם, מקבלת על עצמה לקבוע אורכו של מטר, או נפחו של כלי המכיל ליטר, או משקולת של קילוגרם, או שעון על פיו יהיו כל כלי מידת הזמן שבעיר או בארץ או בעולם שווים במוחלט. חיי המשא והמתן תלויים בקבלת הסטנדרט כקנה מידה מחייב. ביטחון הטיסה תלוי בביטחון הגלובאלי באמינות מכשירי מדידת הגובה והלחץ והמהירות וכיוצא באלה, בכל שמים מעל כל ארץ וימים. מפני הכפיפות ההכרחית של החיים לסטנדרט אדנותי, מחייב ומוסכם, נתדרדר לו הביטוי באורח אירוני כדי אמירה שסטנדרט הוא ממוצע, רגיל, מצוי. זה גורלה של מילה אבל לא גורלה של חברה שאם אין היא שומרת בהקפדה יתירה על סטנדרטים, היא קורסת. התבוננות בפסוקי התורה העומדים על ההכרח הקיומי בהקפדה גמורה על סטנדרטים מחייבים או מידות פסוקות בחינת 'הלכה למשה מסיני', (שמא יבואו בתי דין שונים ויקבעו שיעורים שונים לאותה מידת הלח או היבש או האורך או הרוחב או הזמן והכאוס ישתלט על העולם), אינה משאירה ספק באשר לתלות הגדולה של בריות החברה, כל חברה, בהקפדה על המידות. "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה. לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה. אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ.כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת ה' אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל". (דברים כ"ה ,י"ג-ט"ז), האבן למשקל והאיפה לנפח הם משלים לכל כלי המדידה, האבן הגדולה על כף מאזניו של הרמאי כשהוא קונה, והאבן הקטנה על כף מאוזניו כשהוא מוכר. נמצא שגם הקטנה וגם הגדולה מזויפות. וכן איפה גדולה וקטנה, שתיהן כוזבות. הצדק דורש אבן אחת שלמה, לפרט לכל כלל, איפה אחת סטנדרט לכל האיפות לא יותר מאחת. "אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה" שבפסוק הפך לביטוי אידיומאטי המציין הפליה, סטנדרט כפול, double standards בלע"ז, מידה אחת למקורב, אחרת למרוחק. בחברה בה "איפה ואיפה" נסבלת כנורמה,ומכל מקום זוכה לטיעוני סנגוריה צדקניים, אין המופלה לטובה ואין המופלה לרעה מקבלים את המגיע להם כחוק. המקבל פחות שלא בדין הופך אפילו את המקבל חלקו כדין כמי שמקבל אותו שלא כדין. במקום שאין שוויון לפני הדין אין איש שווה לפני הדין. יש גברתנים שאינם חוששים מאיש והם מפלים בגלוי, בחקיקה כוחנית או בלי חקיקה כלל, היינו הך, בין שוע לרש בין אזרח לבין גר, בין איש לאישה, "בפרהסיא ובחוזק יד" אלה, אינם גנבים אלא גזלנים. אבל מי שמפלה בסתר, באמצעות כלי מדידה הנראים כמאופסים אבל לאמת אינם אלא מזויפים, קטנים או גדולים, הוא גנב.
ביטוי שרק הלשון העברית שאינה לאה מלפרש את כוונותיה ידעה להביא לעולם הוא "לצדק המאזנים עם המשקלות" (הרמב"ם שם). 'לאפס' של היום הוא שפה כטכנולוגיית תקשור. 'לצדק מאזניים' הוא שפה כפרשנית של מהות, כיוצרת תוכן. הרגישות של הדין למאזני צדק, ולהין צדק, ולאיפת צדק, ולאבן צדק, גדולה עד כדי כך שהפסוק אינו אוסר רק את השימוש באיפה קטנה וגדולה, אלא אוסר להשהות כלים מעין אלה בביתו של אדם- לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה- אפילו אינו לא קונה ולא מוכר, ואפילו הוא עושה בכלי המדידה שימוש ביתי שלא ממין מדידה כלל. כך פוסק הרמב"ם בספר המצוות המונה מצוות עשה ומצוות לא תעשה וכותב כי המצווה המאתיים שבעים ושתיים היא " שהזהירנו מהיות משקולות ומדות חסרות אצלנו בבתינו ואף על פי שלא נשתמש בהם במקח וממכר. ... וכן איפה ואיפה. ולשון גמרא (בבא בתרא פ"ט, ב') אסור לאדם שישהה מדה חסירה או יתירה בתוך ביתו ואפילו הוא עביט של מימי רגלים". לכאורה איסור זה בא מפני החשש שמא יטעה האדם למדוד בכלי שהוקצה לצורכי בית, אך לאמת הוא מיוסד על עובדת היסוד כי כלי מידה מזויף הוא תועבה כשלעצמה, כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת ה' אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל.אבן מזוייפת, איפה מסולפת היא עברה מסלידה. היא דוחה, בין משתמשים בכלי מידה מרומה בין אם סובלים את נוכחותו.
מה היא "תועבה"? תרגום אונקלוס רואה בה מעשה היוצר מרחק שאינו עביר בין האדם המעוול לבין אלוהי הצדק והמשפט. "ארי מרחק קדם יי אלהך כל עביד אלין כל עביד שקר" כלומר "מרוחק מלפני ה' אלוהיך כל העושה כמעשים האלה, כל העושה שקר". תועבה חמורה עד כדי קריעה, עד כדי ניתוק מערכת התקשורת המוסרית בין החוטא לבין קונו. רבי אלעזר בן משה אזיקרי הצפתי (1533-1600) שכתב את הפיוט "ידיד נפש", כותב בספרו 'ספר חרדים' המונה ומסביר מצוות שאדם עושה בגופו, " שלא להונות במדה או במשקל ואפי' לעכו"ם ... למכור בחסר או לקנות ביתר. אם עבר חייב להחזיר! וקשה לפני הקדוש ברוך הוא עונשן של מדות מעונשן של עריות. המשקר במדות או משקל קרוי "משוקץ", "שנאוי" "חרם", "תועבה", ... מטמא את הארץ, מחלל את השם ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם! (שם סעיף צ"ו). התוספתא למסכת בבא קמא פרק ז' קובעת "שבעה גנבין הן הראשון שבכולם גונב דעת הבריות ....ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב...". ביטוי נועז לתועבה כמעשה מעוול עד כדי התרחקות הקדוש ברוך הוא מן האדם מצוי בפסוקים, " מַרְבֶּ֣ה ה֭וֹנוֹ בְּנֶ֣שֶׁךְ ובתרבית וְתַרְבִּ֑ית לְחוֹנֵ֖ן דַּלִּ֣ים יִקְבְּצֶֽנּוּ. מֵסִ֣יר אָ֭זְנוֹ מִשְּׁמֹ֣עַ תּוֹרָ֑ה גַּֽם־תְּ֝פִלָּת֗וֹ תּוֹעֵבָֽה" (משלי כ"ח, ח'-ט'). תפילה היא הקשר האלחוטי של האדם עם אלוהיו. היא האינטימיות הכורכת את נפש האדם בעושהו. יש בה קדושה. אבל אם מעשהו של אותו אדם נוגד את תכלית התורה הדורשת עשיית הטוב והישר והמשפט, והוא שטוף בחטא אפליית דלים ומרבה הונו שלא בצדק, גַּֽם־תְּ֝פִלָּת֗וֹ תּוֹעֵבָֽה. לא רק שאינה נענית. היא מחולנת. העוול שעושה המעוול מחלן אותה. כשיעור קדושתה כן שיעור חילונה. ככל שבאה לקרב, היא נמצאת מרחקת עד כדי ניתוק. מֵסִ֣יר אָ֭זְנוֹ מִשְּׁמֹ֣עַ תּוֹרָ֑ה, אותה תורה שאמרה לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט (ויקרא י"ט,ט"ו) גונב דעת הבריות, וכשהוא בא להתפלל והעוול בידו- גונב דעת עליון.
ראוי להתבהל מן הלשון השופטת נחרצות את גניבת דעת הבריות כתועבה. החברה בה אנו חיים, חברת השוק כדברי אחדים, חברה ניאו קפיטליסטית כדברי אחרים, ערה ערות גדולה לסכנות המוסריות הטמונות בגניבת דעת הבריות. היא מקפת עצמה ומוסדותיה בוועדות אתיקה העושות כל שהן יכולות למנוע עשיית עוול בפיתוי, בהטיית דעת קהל, ביחצנות, בפרסומת המאלחשת את חוש הביקורת ומעוררת את היצריות, בלחצי שדולות המקדמות בעלי עניין כאילו הם מיטיבים עם כלל אזרחי המדינה ולאמת אינם מיטיבים אלא עם שולחיהם. חלוקת משאבי הציבור על פי מיני קדימויות פוליטיות סובל בעליל מסינדרומים של איפה ואיפה, של קני מידה שונים בתוך המדינה האחת לאוכלוסיות המתפלגות להגדרות שונות. הכתובים, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה רואים בהפרת הנאמנות לאבן שלימה ולאיפה שלימה סכנה לקיומה של החברה. בעל ספר תהילים אומר עליהם על הבאים לשטוח תפילתם לפני הקדוש ברוך הוא וידיהם אינן נקיות כי עוולו במשפט, " וַיְפַתּ֥וּהוּ בְּפִיהֶ֑ם וּ֝בִלְשׁוֹנָ֗ם יְכַזְּבוּ־לֽו וְ֭לִבָּם לֹא־נָכ֣וֹן עִמּ֑וֹ וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ בִּבְרִיתֽוֹ" (תהלים ע"ח,ל"ו-ל"ז). קשה הפרת אמוניםן זאת מכל הפרות. תחילה פיתו אנשים. גנבו דעת בריות. כיוון שכך, פיתו את קונם, גנבו דעת עליון. על מה הם סומכים? על הפסוק העוקב " וְה֤וּא רַח֨וּם׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא־יַ֫שְׁחִ֥ית וְ֭הִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא־יָ֝עִיר כָּל־חֲמָתֽוֹ"....עד מתי ...?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.