בין גריזים לעיבל, בין חרדה לתקווה: וינייטה לפרשת כי תבא

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

הדרמה היא נס.
מן הבאר המוצנעת בחדרי ליבו של אדם היא דולה נטף של אהבה או של שנאה,

ציור: יורם לילך

של חרדה או של עזוז, של תקווה או של ייאוש, ומגלה בו בנטף הזה אוקיינוס בו טובלת האנושות כולה ומתוודעת במעמקיו אל עצמה. מה שהומה נשמה אחת אל חברתה, ואין זולת השתיים שומע או יודע, עושה הדרמה אות של אהבה שכל האוהבים הומים אותה. קנאה או שנאה המטרפת את דעתה של נפש אחת עד שהיא מיטלטלת אל אובדנה, באה הדרמה ומעלה אותה על במות עולם והעולם כולו מתבהל מן האסון הדוהר על סוסי אש זרה אל התהום הכרויה בפני מי שסערות ליבו אינן יודעות להזהירו מתהומות. כל איש ואישה עומדים בחייהם בצמתים מהם יוצאות דרכים ההולכות אל הבלתי נודע והם בוחרים לבדם באיזו מהן טוב ללכת. יש בהם הפוסעים את הפסיעה האישית הראשונה בחרדה גדולה שמא יטעו בדרך או שמא רעה ממתינה להם בסופה, ויש בהם התוקפים את העתיד באמונה בוטחת, והדרמה רואה ומעצימה את החרדה או האמונה האישיות כדי חיזיון אוניברסאלי. כן היא עושה לה לתקווה או לייאוש שהיא מגלה באדם אחד שיש לו שם אחד, ובוראת מהם תקוות אנוש או ייאוש עולם.

 ועדיין הנס אינו שלם עד שהנטף ממנו עשתה הדרמה אוקיינוס, מגלה במימיו את עומקו שלו עצמו, והאהבה, והשנאה, והחרדה, והעזוז, והייאוש, והתקווה, שבים מן הבמה, ויודעים מה שלא ידעו  עד הנה.

אפשר שעם תועי מדבר, שרידי העבדים יוצאי מצרים בימי משה ויהושע, לא נתוודעו לעוצמת החרדה שטלטלה אותם ערב הכניסה לארץ חירותם אלא זמן מרובה אחר שבאו בה. הדרמטורג האלוהי נוטל מבארות הלב הנסתרות את נטפי הפחד מפני האחריות התובענית האורבת לכל מי שעושה את הצעד הגורלי מעבדות לחירות, ועושה מהם חיזיון עין לא ראתה. החרדה מתגבהת לגבהים של הר עיבל, התקווה לגובהו של הר גריזים, וכל איש ואישה ההולכים אל המחר עוברים בין שני ההררים האלה, ושומעים בקרבם את בשורת הברכה ואת אזהרת הקללה, אבל כבר הדרמה עושה מהם דמות הנבלעת בתוך מיליונים ומיליונים מצטופפים בחיזיון שאי אפשר יהיה לשכוח אותו לעולם, וכשייזכר - יתברר עד מה הייתה החרדה או התקווה שהנפש הפרטית חוותה אותם בהמון, בעלות עוצמה בל תשוער.

 חיל גדול מאוד מאוד עובר את הירדן. משה האיש שהוציאם משעבוד מצרים מת. אין איש יודע קבורתו. עבדו יהושע הולך בראש. כיוון שעברו את הירדן  נע המחנה כברת דרך תלולה עד סמוך לשכם. שני הררים, של תקווה, גריזים ושל פחד, עיבל, מתגבהים לפניהם. הם מפילים אימה משתקת. או עומדים מאין כוחות לצעוד הצעד הבא ונסוגים למדבר ההכרעה, או עוברים בין עיבל לבין גריזים. יהושע מצווה ללכת. " אָ֣ז יִבְנֶ֤ה יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר עֵיבָֽל... וַיַּעֲל֨וּ עָלָ֤יו עֹלוֹת֙ לַֽיקֹוָ֔ק וַֽיִּזְבְּח֖וּ שְׁלָמִֽים. וַיִּכְתָּב־שָׁ֖ם עַל־הָאֲבָנִ֑ים אֵ֗ת מִשְׁנֵה֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (יהושע ח',ל'-ל"ב) .  המשנה נוטלת את הקולמוס מידי סופר יהושע ומשלימה הכתוב ," ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכוהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע. הכוהנים מקיפין את הארון, והלויים את הכוהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן שנאמר ביהושע ח'," וכָל־יִשְׂרָאֵ֡ל, וּזְקֵנָ֡יו וְשֹׁטְרִ֣ים וְשֹׁפְטָ֡יו עֹמְדִ֣ים מִזֶּ֣ה וּמִזֶּ֣ה׀ לָאָר֡וֹן..." . הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה' ואלו ואלו עונין 'אמן'. הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ' ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה' ואלו ואלו עונין 'אמן' עד שגומרין ברכות וקללות " (סוטה ז',משנה ה'). במעמד החיזיון הזה, אולי הגדול בדברי ימי האדם, בטרם יצעד העם את הצעד המכריע אל תוך אחוזת עצמאותו, קורא יהושע באוזני העם  "...אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֣י הַתּוֹרָ֔ה, הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה, כְּכָל־הַכָּת֖וּב בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה. לֹֽא־הָיָ֣ה דָבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־קָרָ֜א יְהוֹשֻׁ֗עַ נֶ֣גֶד כָּל־קְהַ֤ל יִשְׂרָאֵל֙ וְהַנָּשִׁ֣ים וְהַטַּ֔ף וְהַגֵּ֖ר הַהֹלֵ֥ךְ בְּקִרְבָּֽם" (שם, ל"ד,ל"ה).

 האחריות לניהול מדינה אינה המוטלת על מנהיגיה בלבד, לא המדיניים ולא הכלכליים ולא הצבאיים. גורלה מופקד בידי כל איש וכל אישה מפני שקיום מצוות הטוב והישר הוא כיפת הברזל של חברה, שאין לה קיום אם סוללות הטוב והישר המוטענות בכל פרט בחברה ומספקות את אנרגיית הבחירה בין טוב לרע, מתרוקנות. עשיית הטוב היא מבוא לברכה. גם אם היא מתמהמהת. היא אינה גמול במובן של שכר. הטוב הוא פועל יוצא מן הטוב, וזאת הברכה... הרע הוא פועל יוצא מן הרע. גם אם המעוול אינו רואה את עונשו מיד עם ביצעו, סופו בא, וזאת הקללה... אסור להיוואש מן הברכה שתבוא בעקבי הטוב. "וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל ה' אֱלֹהֶֽיךָ" (דברים כ"ח,ב').אסור להתעלם מן הקללה שתבוא  באורח בלתי נמנע בעקבי הרעה. "וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ" (שם, כ,ט). 

לא הצדק בא מיד, ולא העונש קוצר לאלתר. אבל הם משיגים אותך. המתמלא פקפוקים שמא אין שכר למוסר ועל כן אינו אלא אונאה עצמית חסודה או תרמית של בעלי דבר ערומים הכופים אותו על העניים כדי להרבות עושרם, ואומר מה לי " לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו", אחטא מיד, יעצור ויידע כי הברכות גם אם הן מתאחרות- וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ. הבז למוסר כאילו אינו אלא מפגן של חלושי דעת והרומס את החוק ואת הדין ואת המוסר הטבעי כי הרפיון הוא קללה, לא הכוח הבלתי מבוקר שאינו ירא אלא כוח יתצר על כוחו, יעצור וידע כי הקללות גם אם הן בוששות לבא- והִשִּׂיגֽוּךָ! 

רבי ישראל אלנקאווה הספרדי אומר בחיבורו 'מנורת המאור', "ברכות מברכות בעליהן....קללות מקללות בעליהן" (פרק י"ב, הלכות משא ומתן) וסימן לדבר, אבן שלימה וצדק- יהיה לך, כלומר אם תישא ותתן במידות ובמשקולות אמינים -יהיה לך מה לקנות ומה למכור וממה להתפרנס, אבל  לא יהיה לך בכיסך אבן ובן גדולה וקטנה, כלומר אם תזייף במידות, לא יהיה לך בסופו של דבר ממה להתפרנס. הברכה היא במעשה עצמו. הקללה גם היא במעשה. כל אדם ואדם הנכנס לארץ צריך לדעת כי לא יהיה לו אם לא ישמור  הוא, ולא ישמרו כל חבריו עימו, על הישר ועל הטוב. העצמאות הדורשת אחריות תימוט. 

הקללה היותר גדולה שתשיג אותו היא הגלות. אובדן החירות, או לשון אחרת אובדן עול האחריות. "וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. וֶהֱפִֽיצְךָ֤ ה' בְּכָל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ ... וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ ... וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ. בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי־יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי־יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד ...וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֨ יה' מִצְרַיִם֘ בָּאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּֽי לְךָ֔ לֹא־תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹיְבֶ֛יךָ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה". (דברים כ"ח, ס,ג-ס"ח) משה, ערב הכניסה לארץ, הוא, מפיו, לא מפי הגבורה, המזהיר את העם כי יציאת מצרים שאין עימה כניסה לארץ הריבונות האחראית, עלולה להוביל לשיבה למצרים. העצמאות דורשת להתחדש מדי יום בעשיית הצדק והמשפט והדין. אם אינה מתחדשת היא לא רק נובלת, היא שבה אל המקום שם חלמו אותה מתוך אזיקים. הגולה מתאפיינת באילוזיה שעדה שאינה אחראית עוד לניהול המדינה בה היא חיה, פטורה מן האחריות לקיומה. היא יכולה להרגיע בשוליים. לא היא מכריזה מלחמות. לא היא גובה מיסים. לא היא מקימה מערכות בריאות  וסעד לכלל האוכלוסיה. אם היא נסבלת, היא רוגעת בתוך עצמה. אבל לא היא "....בַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ". גולה היא עקירה חוזרת ונשנית, היא נדודים מאשליית ביטחון אחת לאשלייה אחרת, היא המקום בו אפילו אם לכאורה אין מפני מה לפחד - פוחדים בו מן הפחד עצמו. היא המקום בו אתה מתמכר אפילו אין איש רוצה לקנות, בו אתה סובר כי תוכל להינצל במחיר ולומד עד מהרה כי אפילו ערך אין לך. זה יותר מעונש. החיזיון הגדול, הדרמה ההמונית בין הררי הפחד והתקווה, לא באה אלא כדי להזהיר את יוצאי מצרים ואת כל האדם כי כאשר אין ברכה גדולה יותר מעצמאות במדינה, אין קללה גדולה יותר מאובדנה אחרי שהיא הושגה.

בספר 'מנחת שי' העוקב אחר המסורה, דקדוקי הקרי והכתיב, הניקוד וטעמי הפיסוק שבמקרא, שכתב החכם האיטלקי ידידיה שלמה רפאל מנורצי (1560-1630), מפנה המחבר תשומת לבנו לעובדה כי בקללות כתובה התיבה " והִשִּׂיגֽוּךָ" כתיב מלא ,ג' שרוקה, ואילו בבברכות היא כתובה כתיב חסר, וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ, בקובוץ. יש בכך כדי לרמוז הוא אומר כי" הקללות נתמלאו, והברכות לא נתמלאו", ואין עוד זה מדבר וזה בא בקללה, כיוון שפגעה, היא מכלה את עצמה, אבל בברכה יש לצפות שתבאנה עוד ברכות עד בלי די, הן מרבות זו את זו.

יש נחמה ברוכה בדרשה נאה זו. אבל יותר מנחמה לנה בה אמת גדולה. ברכות מרבות ברכה מפני שהן מוכיחות את עצמן ומשפיעות עליו על האדם להיטיב עוד כדי להתברך עוד ועוד וגם אם וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ עדיין הן חסרות ונוספות תשגנה עוד ועוד. אבל קללה מכאיבה היא אזהרה פן תבא אחריה שנייה אם לא ייבנה שכר של טוב על אשדות הרע, ועל כן קללה היא מלאה, "והִשִּׂיגֽוּךָ"  ואם השיגה אותך אין אחריה קללה נוספת המאיימת להשיגך. המעוול אינו יכול להימלט מן הקללה. היא תשיג אותו. אבל הוא יכול להימלט מזו שתבוא אחריה, כי אם שמוע ישמע, היא אינה אורבת ולא מאיימת לצאת לדרכה הנוקמת עוד, והברכה, מעודדת, הולכת וכובשת דרכה לבוא.