עוצמה שאינה נזקקת לצעקה: על ספרו של רון גרא - רגע לפני

חגי קמרט, סופר, משורר, צייר 

 רון גרא, רגע לפני, הוצאת שי, ישראל תשפ"ז (2026)

מבוא

הדף הראשון בספר - דף ההקדשה - מורכב משורה אחת בלבד, נדמה כי מצאה לעצמה חופש להשפיל ראש ולרדת קמעה במדרון הדף הריק:

"לכל אהובי שאבדו לי בדרך"

שורה זו נושאת אהבה ענקית, הזורמת לאורך דרך ארוכה ומניחה פרחי זיכרון בכל תחנה ותמרור אחרון של אהובי המשורר. שורה זו פותחת שער לשירה מקשרת בין נפש לנפש, החודרת בפשטות טבעית ורכה מן השורה השרה אל חדרי לבו של הקורא.

זוהי שירה השרה בגובה העיניים, בניב הפשוט שעליו דיברה רחל המשוררת – שירת החיים, שירת היומיום, שירת החי, הצומח והדומם, המופיעה בצורה הטבעית ביותר האפשרית. שיר דומם ואחריו שיר טבע, שיר אישי ושיר בעל נגיעות פילוסופיות. אין בספר כותרות ראשיות או כותרות משנה לשירים; כשם שהחיים זורמים באקראיות ובמקריות, כך גם שירתו של רון מופיעה לפי התפרצות הרגשות ויוצאת החוצה.

המשורר שר את שירת חייו מתוך פתיחות הדעת והלב, ומשתף את קוראיו בתחושותיו, ברגשותיו ובנגיעותיו הקלות והקשות במשבי החיים. כמו אותה "רוח הזמן שנכנסת מן החלון שנשכח פתוח", ישנם שירים הנושאים נימה של עצבות, ואפילו קדרות, לצד אחרים שבהם מציץ אור של תקווה. יש הנוגעים בפילוסופיה של החיים, אחרים בטבע הדומם, וישנה אף רכות ועדינות של בן לאמו: "יצאתי אל הגנה קטפתי לי חרצית והבאתי לה".

ראוי להדגיש כי מוטיב העצבות והקדרות, המופיע לא אחת בשירים, אינו גורע כהוא זה מיופיים ומייחודם. למעשה, העצבות, החרדה ואיום המוות ההולך כצל אחוריינו הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ולכן הם גם חלק טבעי משירת חיינו.

הקדמה לעיקר

כשם שרון בחר להציג את שיריו בספר לפי סדר יציאתם לאור מתוכו, חשבתי לנכון לערוך את הסקירה על פי המתכון של רון – דהיינו, בחירת שירים אקראית והתייחסות אליהם. האמת היא שכל שיר מביע אומר, וכל שיר ייחודי ויפה כשלעצמו; לכן, כדי לא להפלות בין שיר לשיר, בחרתי שירים בצורה אקראית לחלוטין.

כאן אני מוצא לנכון לציין כי השירים אינם רומזים בלבד, אלא שרים את שירת נפשו של רון ואינם מסתירים דבר. זהו יופיו של הספר: הדיבור מלב אל לב ושיתוף החוויה באשר היא – בהתבוננות בדומם, בטבע, באנושיות שבאדם, בחיבה, בקדרות, בפחד או בשמחה. בניגוד לתפיסה הרווחת שלפיה מרגע ששיר יוצא מן המשורר הוא שייך כבר לקוראים, כאן מתקבלת תחושה חזקה שהשיר שפרץ מן המשורר נותר קשור אליו וגם אל קהל הקוראים. הוא עומד כמוצג בתווך, וכל אחד יכול לגעת בו ולקחת ממנו את השירה הנוגעת לעולמו.

א. כללי לשירת שירי הספר

הספר כאמור מבטא את שירת המשורר כפי שנבעה ממנו – על פי התרשמותי, כמעיין המתגבר הנובע מתוך צורך עמוק להוציא את שבלבו. לכן, רבים משירי הספר משתייכים לתחום האישי. באופן טבעי, לצדם ישנם גם שירים העוסקים בטבע דומם, שירים בעקבות אירועים מיוחדים – או כפי שרון מכנה זאת: "נמלי הזמן בהם עגנתי" – שירים בעלי נשמה פילוסופית, שירי הוקרה (ראו למשל את השיר "רופא עם לב", עמ' 122), וכן שירים בעלי גוון דתי ותיאורי-סיפורי (כגון "בית הכנסת הגדול בנס ציונה", עמ' 80).

חשוב לציין כי רון גרא מבחין במיקרו בדיוק כפי שהוא מבחין במקרו, והוא שם לב לפרטים הקטנים בהרבה רגש, אהבה ותוגה; ראו לדוגמה את השיר המאפיין זאת, "איש בגינה" (עמ' 39). להלן נתייחס בקצרה לכל אחת מקטגוריות השירה שצוינו לעיל:

1. שירה אישית

זוהי שירת הלב או שירת ה"אני" של המשורר. ההתרשמות ממנה אינה של שובע שמחות או אושר סובב עולם, אלא נהפוך הוא: שמים קודרים ברוב השירים, עצב וצללי חיים הולכים ועוברים בסך. הנה למשל השיר "מכון כושר" (עמ' 30), העוסק בייסורי המחלות ובניסיון הריפוי; או השיר "כוח אדיר" (עמ' 34), המתאר את העבר הצעיר והתוסס ואת היכולת להתגבר על קשיים אל מול ההווה הזקן שבו החלומות נתפסים כאויב, הגם שניצוץ התקווה עודנו קיים. עוד ניתן לציין את השיר "אמת" (עמ' 36), שבו מחפש המשורר אחר אמת; את השיר "מראה" (עמ' 38), המחפש רחש מילים לנחמה; וכן שירים נוספים כמו "אותו הברק" ו"ציציות החיים".

2. שירת טבע דומם

המשורר שומע שיר המתנגן לו מתוך "ים השיבולים", חש בדמיונו את רכות החיטה ורעננותה, בעוד הרוח צחיחה והחיטה עודנה ירוקה כלענה. ראוי לציין במיוחד את השיר בעל הפואנטה "בריה משונה" (עמ' 40) – תיאור מרשים ויפהפה של אותה בריה מוזרה, המסתיימת בפואנטה (אשר לא אחשוף כדי לא לקלקל לקורא).

דוגמה נוספת היא השיר "סתירות", שבו ידית של דלת מביטה בדובר בדומיה כאנלוגיה לחייו, ובבית האחרון מופיעה יד הרוח של הים בשלווה גמורה. בשיר "בגל חדש" ניכר העצב: טבע החוץ (עלה חיטה) לעומת טבע הפנים (עין). שימו לב לשיר הבא:

שִׁבְעָה יָמִים

שִׁבְעָה לֵילוֹת

יַעַמְלוּ

אֵיךְ לְשַׂמֵּחַ

עַיִן שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה

כֵּיצַד לְהִתְבּוֹנֵן

בְּיָמִים וּבַשְּׁמָשׁוֹת

אֲבוּדִים

הטקסט העצוב מדבר בעד עצמו. שימו לב גם למספר שבע, שהוא מספר טיפולוגי במקרא (במיוחד בספר בראשית) ומופיע לא אחת בספרות העולמית. שיר מקסים נוסף הוא "עוד היא כאן" (עמ' 96), המציג פרסוניפיקציה (האנשה) של מכונית ומתאר את השפעתה על נפש האדם.

3. השירה הסיפורית

קשה להגדיר שירים אלו כשירה סיפורית קלאסית, אך ניכר בהם היסוד הסיפורי. כך למשל בשיר "בית הכנסת הגדול בנס ציונה" (עמ' 80), שבו מספר רון על סבו, אפרים פישל, ששימש כחזן קבוע בבית הכנסת. רון, אז זאטוט קטן, עוצם עיניים וממתין לשמוע את קולו של סבו, תוך שהוא מאזין למתפללים המתפעלים מקולו עד שאחד מהם קורא: "קולו אוצר שמים". אגב כך הוא מספר שבימים כתיקונם ניהל סבו את בנק "הלוואה וחסכון חקלאי". בתיאור זה, בימי החגים, שומע רון באוזנו הפנימית את קולו של סבו המעורר בו עצב, והשיר מסתיים בפואנטה של בקשת מחילה מאביו על שאינו יודע להתפלל כסבו. שיר סיפורי נוסף הוא "אל תשכח לתת לה פרח" (עמ' 118).

4. שירי הגות ופילוסופיה

לא מעט שירי הגות מופיעים בספר, וחלקם נושאים עמם נגיעות פילוסופיות עמוקות. למשל, בשיר "צלילים שבירים" נאמר שרק מילים עצובות מסוגלות לעורר צלילים שבירים – פילוסופיה של חיים הגורסת דווקא שהעצבות, ולא קרן אור או מילים של שמחה, היא שעשויה לעורר את השבר. בהמשך השיר נכתב:

הַחֲכָמִים זְהִירִים מְאוֹד

הַפּוֹלִיטִיקָאִים יְהִירִים מְאוֹד

הַקְּשִׁישִׁים חֲמוּרֵי סֵבֶר

יוֹשְׁבִים עַל שְׂפַת הַיִּסּוּרִים.

כלומר, לפי תפיסה זו, הזקן פוחד מטבעו מן המוות, ומחשבותיו עליו מייסרות אותו. המציאות אכן מוכיחה זאת – מחשבות, מחלות, והידיעה שהקשיש הולך ומתקרב אל התמרור האחרון. ומול כל אלו, הבודד התמים ממשיך לתור ולחפש מוסר וצדק, בעוד הרוח שבוררת עוברת בין פחדים שונים הנסקים עמו מעלה מעלה.

בשיר "לא כל האמת" (עמ' 31) הוא חש את האביב, אך לבו רואה שגם כאן "הפריחה שואגת מתים". בספר ישנם שירי הגות נוספים, כגון "רוצה אדם", המתאר את הרצון להיראות או להידמות לאחרים, אך סופו של רצון זה הוא שהתחפושת יורדת והאדם נשאר כפי שהוא.

5. שירי הכרת תודה

בל נשכח את שירי הכרת התודה של רון, ובהם השיר לאמו (שיר עם מוסיקה) שאליו הגיח עם פרחים; השיר המרגש והנוגע ללב לזכרו של ד"ר ירון דוידוביץ' ז"ל בשיר "רופא עם לב" (עמ' 122); השיר לנכדו (עמ' 125); והשיר "הלוואה אחת לברכה רוזנפלד ז"ל" (עמ' 21).

ב. על שירת השירים

אין הכוונה בעבודה זו לערוך ניתוח של כל שירי הספר – שכן אז היה יוצא מתחת ידינו ספר חדש – אלא להאיר את הייחודיות, הכנות והדיבור בגובה העיניים שבין המשורר לקוראים. עם זאת, אי אפשר בלי התייחסות מלאה ולו לשירים אחדים; לכן בחרתי בשלושה שירים להמחשת היופי והייחוד שבשירתו של רון.

השיר הראשון: "רגע לפני" (השיר הפותח את הספר)

רֶגַע לִפְנֵי

אָבִיב כְּבָר לֹא אָבִיב

הַחַיִּים כְּבָר לֹא חַיִּים

הַשַּׁחַר בּוֹדֵד בַּעֲלוֹתוֹ

מָה אֲרֻכָּה הַהַמְתָּנָה לוֹ

הַמִּלִּים אֵינָן מְסַפְּקוֹת

צוֹלְלוֹת אֶל חֲלוֹמוֹת

אֵין טְרוּבָּדוּר שֶׁיָּשִׁיר

הַדּוֹבְרִים יְהִירִים

אֲנַחְנוּ סוֹבְבִים

סְבִיב פַּחֵי אַכְזָבוֹת

וְרִקְבוֹנוֹת

טְרוּדִים אֵין קֵץ

בְּאוּדִים עֲשֵׁנִים שֶׁל זִכְרוֹנוֹת

שֶׁעוֹדָם מַעֲלִים חֹם

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁיְּכַבּוּ

הִנֵּה עוֹמְדִים מוּלָם

בְּלִי קוֹל

• הכותרת: תואמת את השורה הראשונה של השיר, ומחזקת או מעמיקה את הפתיחה. קל להבינה גם לפי הרוח הנושבת בשיר עצמו: האביב, כמקובל, הוא תמיד עונת התחדשות, אך בראייתו ובתחושתו של האינדיבידואל ("רגע לפני") הוא משנה את פניו. תחת להציג את צדו הבהיר והשמשי, הוא חושף את צדו המוצל – את האופן שבו האדם חש בתוכו את האביב הממשמש ובא.
  
  
• בית ראשון: השיר שר את עצמו בטון מינורי, המלווה בעצבות עמוסת ייאושים בנקודות הרגישות והחשובות של החיים. האביב אינו אביב כמשמעו, והחיים עזבו את פתילם. אפילו השחר עולה בבודדו, ללא שום תפאורה או חיים שוקקים סביבו. יתרה מכך, ההמתנה לעליית השחר ארוכה ומלאה בסבל, באיפוק כפוי ובמחשבות טורדניות הגלומות במילה אחת: "ארוכה". המילים איבדו מכושרן הרגיל ומדברות בחצאי אותיות, בדימוי יפהפה: "צוללות אל חלומות". ומעל הכל – אין דמות אנושית כמו טרובדור שישיר את שירי האהבה כאהבת נפשו.
  
  
• בית שני: בניגוד לבית הראשון, עולה כאן אוווירה של גאווה ויהירות מצד האליטה הדוברת. ומה עלינו, פשוטי העם? אנו סובבים "סביב פחי אכזבות ורקבונות". האסוציאציה לפחי זבל עולה מיד, אלא שכאן הפח מכיל אכזבות ורק – סיבוב במעגל לכאורה ללא מוצא. מדוע? בשל טרדה אין-סופית בקצה הולך ונעלם של זיכרונות, שאף הם יום אחד יתפוגגו עם היעלמות הגוף החושב עליהם או עם כבייתם במדרונות השכחה.
  
  
• הפואנטה המסיימת: אל מול המצב העגום הזה, התגובה היא שתיקה רועמת – "הנה עומדים מולכם בלי קול".
  
  
• ייחודו של השיר: הכנות והפתיחות הבלתי מתפשרת של המשורר, דיבור ישיר מלב אל לב, ושפה פשוטה ונטולת מליצות המביעה יושר פנימי עמוק.
  
  

השיר השני: "רגע אחרי" (השיר המסיים את הספר)

שיר זה מנהל דיאלוג עם השיר הפותח את הספר: אם שם דובר על "רגע לפני", כעת אנו קוראים את "רגע אחרי":

רֶגַע אַחֲרֵי

אַחֲרֵי

הֶסְפֵּדִים לֹא יִנָּשְׂאוּ

מִשִּׁירֵי לֹא יִקְרְאוּ

אִישׁ לֹא יַזְכִּיר

אֶת נִמְלֵי הַזְּמַן בָּהֶם עָגַנְתִּי

אֶת הַבְּדִידוּת בָּהּ זָכִיתִי

בְּאוֹתָן שָׁנִים בָּהֶן הָלַכְתִּי

בְּדֶרֶךְ הַתְּבוּסָה

נֵר חֲרִישִׁי יָאִיר

בֹּקֶר אַחֲרוֹן כְּעֵינֵי הַנֶּעֱצֶמֶת

לָעַד.

• הכותרת: מתכתבת עם כותרת השיר הפותח. שם צפה המשורר את הרגע שלפני, וכאן הוא מתבונן אל מה שיהיה ברגע שאחרי.
  
  
• בית ראשון: תיאור הצפוי לקרות לאחר המוות. האווירה קודרת, מלווה בחוסר תכלית וללא אור: הספדים לא יינשאו, משיריו לא יקראו, ואיש לא יזכיר את נמלי הדרך שבהם עצר והעניק מעצמו (במיקרו ובמקרו). אפילו את הבדידות שבה זכה – בלשון סגי נהור (אוקסימורון) – לא יזכירו, בנתיב חיים שהדובר תופס כנתיב של תבוסה.
  
  
• הבתים האחרונים: בנויים כמעין אוקסימורון של דבר והיפוכו – נר שותק יאיר את הבוקר האחרון. נר שותק כשתיקת המת מאיר בוקר שהמת עצמו כבר לא יראה, כמו עינו הפקוחה (הנר) שנעצמת לנצח.
  
  
• רובד עמוק: מילות השיר מגלמות את מבטו לאחור של הדובר על היסטוריית חייו ועל יחסם של מקורביו אליו. הצפי קודר ומעלה תמונה של ריחוק מצד הסביבה. אם הספדים לא יינשאו, משמע שהאנשים היו אדישים אליו; אם משיריו לא יקראו, משמע שמעשיו לא נחשבו בעיניהם. כשהוא אומר "בְּאוֹתָן שָׁנִים בָּהֶן הָלַכְתִּי בְּדֶרֶךְ הַתְּבוּסָה", הוא אולי משיב לעצמו מדוע לא יזכרו אותו – אולי בשל כישלונותיו או תחושת התבוסתנות שחווה.
  
  

השיר השלישי: "מעין נעלם"

שיר קצר נוסף המבטא פן אחר בתחושותיו וברגשותיו של המשורר:

מַעְיָן נֶעֱלָם

אֲנִי נָתוּן בְּתוֹךְ חֲלוֹם

שֶׁאֵינִי מַצְלִיחַ לִישֹׁן אוֹתוֹ

שְׁעָרִים נִפְתָּחִים בְּפָנַי

לֹא דָּפַקְתִּי עֲלֵיהֶם

גַּל חֲרָדָה מִשְׁתַּפֵּךְ בִּי

רֶגַע

וְהַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים

וַאֲנִי נָבוֹךְ

וְתוֹעֶה.

• הכותרת: מבטאת את מוتو השיר – תחושה מסתורית שיכולה לקרות לכל אחד מאתנו, מעין כוח פנימי מסתורי שאי אפשר להתגבר עליו, סערת רגשות חלומית שאי אפשר להבין או לממש (להמחשה בקירוב: תחושת דז'ה-וו רגעית). על כך כותב המשורר: "אני נתון בתוך חלום / שאייני מצליח לישון אותו".
  
  
• בית שני: המסתורין נמשך. שערים נפתחים מבלי שדפק עליהם, שערים עלומים הנפתחים מאליהם – מבלי שאיש ביקש או הזמין זאת. התוצאה היא שגל חרדה משתפך בנפש.
  
  
• בית שלישי: המילה "רגע" מסמלת פתאומיות ומהפך. השערים ננעלים, החיזיון מסתיים, המציאות פולטת פנימה, והדובר נותר נבוך ותועה – איבוד של המציאות והמטרה וחזרה אל הריק.
  
  
• מבחינת הצורה: האוקסימורון בין החלום לבין העובדה שאי אפשר לישון אותו יוצר מתח דרמטי כבר בפתח השיר, וסוחף את הקורא אל תוכו.
  
  

ג. התייחסות לצורה בשירי הספר

• השפה: פשוטה, בגובה העיניים, בניב המדבר אל כל שכבות האוכלוסייה. ניכרים בה שימושים רבים בהנגדה, בקיטוב ובאוקסימורונים, אשר מעלים באופן טבעי את המתח הדרמטי בשירים.
  
  
• פואנטה: בשירים רבים מופיעה בסיום פואנטה מפתיעה המעצימה את השיר ומייחדת אותו (למשל בשירים "בריה משונה" עמ' 40, "מוליכה" עמ' 72, או "שחר חדש" עמ' 121).
  
  
• האנשה (פרסוניפיקציה): נוכחת לא מעט בשירים, כגון ידית הדלת המביטה בדובר בשיר "סתירות" (עמ' 41), או השיר "העין שנותרה" (עמ' 66), שבו עין מקשיבה לקולות רחוקים ולסיפורים נושנים.
  
  
• דימויים ומטפורות: שזורים לאורך הספר ומתפקדים לעיתים כאימרות כנף, כגון: "השחר בודד בעלותו", "המילים צוללות אל חלומות", "אודים עשנים של זיכרונות", או "הָלַכְתִּי בִּצְעָדִים קְטַנִּים / כְּמוֹ אֲבָנִים שֶׁלֹּא נִדְרָשׁוֹת לָזוּז".
  
  

כמה מילים על המשורר

רון גרא (גרינר) הוא משורר ישראלי, מורה, מחנך ומדריך מורים, אשר שימש בעברו כמנהל שני בתי ספר. הוא בעל תואר ראשון בספרות ומקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בחוג לספרות כללית מטעם אוניברסיטת תל אביב. גרא חיבר ספרי שירה רבים, שיריו ראו אור בכתבי עת ספרותיים מובילים ובהם "מאזניים", והוא פעיל באגודת הסופרים. בשרותו הצבאי שרת כיחידאי ביחידת חי"ר מוצנחת.