פרופ׳ יעל שמש, אוניברסיטת בר אילן
יט בתשרי תשפ"ז, 30.9.2026
דברים לזכרו של מורי ורבי, פרופ' אוריאל סימון
אתמול נשאלתי ע"י אישי יריב, בהקשר כלשהו, למה הכוונה כאשר מציינים שלמישהו יש "חוש פדגוגי טבעי". עוד לפני שניסיתי להשיב לו, חשבתי לעצמי שזה מגדיר בדיוק את פרופ' אוריאל סימון. היה לו את החוש הפדגוגי הטבעי הזה, הוא תמיד שאף לקדם וללמד את כל מי שסביבו, וידע היטב איך לעשות זאת. אפילו באירוע הפרישה לכבודו ולכבוד פורשים אחרים, ביקש להועיל ובדברים שנשא סיפר מה למד לאחרונה על דרכים לסייע למוח, כגון לעשות דברים שאיננו רגילים לעשות, להניח דברים במקום שונה מהרגיל כדי לאתגר את המוח. הוא צחק ואמר שבתור יקה ההנחיות הללו מאתגרות במיוחד עבורו, אך ניכר שלקח אותן ברצינות ושיתף את כל השומעים בהן, כדי שיועילו גם לאחרים, לא רק לו. זהו חלק ממה שנקרא "חוש פדגוגי טבעי".
לאחר שסיימתי את לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן, התלבטתי מעט אם להמשיך במקצוע הראשי שלי – תנ"ך או במקצוע המשני – ספרות עם ישראל.
אני זוכרת שאחת הסטודנטיות במחלקה, שכבר החלה בלימודי תואר שני, אמרה לי בפסקנות: "עדיין לא לקחת קורס אצל פרופ' אוריאל סימון? אז את חייבת להמשיך בתנ"ך!".
ואכן, המשכתי בתנ"ך, גם מסיבות אחרות, אבל רק לאחר שהתחלתי ללמוד אצל פרופ' סימון, הבנתי עד כמה היא צדקה והכרתי לה תודה עמוקה על העצה הזו. אני עדיין זוכרת את הרצאותיו בקורסים "מבנה ומשמעות בסיפור המקראי, "עקדת יצחק" ו"סדנת הפרשן". זוכרת שכל שיעור היה חוויה אינטלקטואלית אך גם באיזשהו אופן מופע בידור. פרופ' סימון ידע לשעשע אותנו בדוגמאות שנתן, לעיתים אנקדוטות חביבות מחיי משפחתו, שהדגימו לנו יותר מכל את חומר הלימוד. אנחנו, התלמידים, היינו קצת "גרופים" של הפרופ' שלנו. הגענו לכל שיעור בחדווה לקראת הגילויים הצפויים. מצד שני, דאגנו להגיע לשיעור מוכנים. לקראת כל שיעור קיבלנו עבודת הכנה עצמית, שהגבירה את חדוות הלימוד. וממש לא רצינו לאכזב את הפרופ' האהוב שלנו, אז התייחסנו ברצינות רבה למשימות שקיבלנו ממנו.
כמורה, הוא התעניין בתלמידיו, ידע למפות את הקשרים החברתיים שבינינו, הוא התעניין גם במשפחות שלנו. את המבוגרים שאל על ילדיהם ואת הצעירים הרווקים שאל על הוריהם. עניין אותו גם מה אנו קוראים בשעות הפנאי שלנו, וכאשר מי מאיתנו הגיע עם ספר קריאה לכיתה, זה עורר את תשומת ליבו של הפרופ' – שבחן מה קוראים תלמידיו.
פרופ' סימון דיבר על החשיבות של הסקרנות בעבור החוקר. הוא אמר שכדי להיות חוקר טוב אתה קודם כל צריך להיות סקרן. ואכן, תמיד התפעלתי מהסקרנות הבריאה שלו. הייתה בו סקרנות של ילד, במובן החיובי. בעיניי, הוא היה תלמיד נצחי שמסתכל על העולם בעיניים גדולות שרוצות ללמוד הכול, ולא רק מספרים, וגם לא רק נושאים הקשורים לעולמות התוכן שבהם היה מצוי. אני זוכרת שלנוכח בניין שנבנה באוניברסיטה, אחד הסטודנטים שהיה לו רקע בבנייה הסביר לפרופ' סימון דבר מה על פיגומים ובנייה, נושא שלא הבנתי בו דבר והאמת שגם לא עניין אותי, אך פרופ' סימון הקשיב לדברים בעניין רב. נהניתי לראות אותו נהנה ללמוד דבר חדש וחשבתי לעצמי, שכך הופכים לחוקרים דגולים.
מהר מאוד הפך פרופ' סימון ממורה אהוב למנחה שלי לדוקטורט. אני זוכרת איזו שמחה וגאווה חשתי כאשר אמר לי שבמובן מסוים אני הבת שלו, כי בגרמנית מנחה לדוקטורט נקרא Doktorvater אבי הדוקטורט, מונח המציין ליווי הדוק ומערכת יחסים קרובה ומשפחתית בין המנחה למונחה. כמרצה וכמנחה לדוקטורט התקיימה בו ברכת הניגודים, ככותרת מאמרו על אברהם אבינו – היה בו הניגוד של קפדנות יקית לכל מילה, פסיק לצד לבביות, חום אנושי והיכולת לעודד. אני זוכרת שהחזיר לי עבודה סמינריונית על מבנה ומשמעות בסיפור מגדל בבל, והעבודה הייתה מלאה בתיקונים ובהערות בכתב ידו היפה, בעיפרון. אבל הוא טרח וכתב לי לא להיבהל מריבוי ההערות, אלא לראות בהן עדות לכך שהוא מאמין בי וביכולתי להטמיע את התיקונים. כמובן שההערה המעודדת הזו גרמה לי להתייחס ברצינות לכל הערותיו על העבודה ובאמת ללמוד מהן. היום, בהיותי בודקת קפדנית בעצמי, מורשת מה-Doktoevater שלי, אני לעיתים משתדלת ללכת בדרכו של המורה היקר שלי ולהוסיף דברי עידוד דומים כדי לא לרפות את ידי הסטודנטים.
לא פעם, כאשר אנשים שומעים שפרופ' סימון הנחה אותי לדוקטורט, הם אומרים לי "זכית", והתשובה הקבועה שלי היא שאני מודעת לכך ומכירת תודה על כך. הדוקטורט שלי היה על סיפורי אלישע. פרופ' סימון כתב מאמר על האישה השונמית באותה תקופה שקיבל אותי כמונחה לדוקטורט. אני בחרתי בכיוון פרשני שונה משלו בכמה היבטים מרכזיים הנוגעים לדמותו של אלישע. יאמר לזכותו, שהוא אפשר לי את חופש מוחלט ולא ניסה לכפות עליי את דעתו. כל שעניין אותו הוא שהפרשנות שלי תהיה מבוססת, גם אם הוא עצמו אחז בפרשנות שונה.
פרופ' סימון לא היה רק המנחה שלי לדוקטורט אלא גם ה"בוס" שלי במכון לחקר המקרא ביהדות שהוא עמד בראשו. לא יכולתי לפלל לבוס טוב והגון ממנו. הוא היה מזמן את עובדי המכון לשיחות אישיות, שהיו תמיד מרתקות ומעשירות. הוא גם טרח תמיד להסביר מדוע הוא מבקש מאיתנו לבצע משימה מסוימת, וכפי שאמר לי, חשוב להסביר את הרציונל, כדי להגביר את המוטיבציה. הוא גם תמיד הודה בלבביות על מה שעשינו במסגרת תפקידנו, אף שכמובן קיבלנו תשלום כספי על כך. התודות הללו היו שוות בעיניי יותר מהתשלום הכספי.
פרופ' סימון היה ממייסדי המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן והייתה לו השפעה מכרעת על עיצוב דמותה של המחלקה ועל היותה מעין בית חם לסטודנטים ולמרצים, גם היום. הוא היה חוקר מוערך מאוד שעסק גם בחקר הסיפור המקראי וגם בחקר פרשנות ימי הביניים, ובייחוד פרשנות אברהם אבן עזרא, שאותו הוא אהב אהבת נפש. לצד ספריו בתחומים הללו, מאחר שהיה איש אוהב שלום ואמת הוא פרסם גם את ספרו האידאולוגי "בקש שלום ורדפהו" ואני רוצה להביא ציטוט מהדברים שכתב בפתח ההקדמה לספר:
"בקשת השלום ורדיפתו אינה עצה טובה אלא מצווה, ממש כמו החובה להתרחק מן הרוע ולעשות את הטוב. ברכת השלום מרובה, אך המניע העיקרי לחיפוש השלום ולמאמצים להשיגו אינו צריך להיות תועלתי, אלא מוסרי".
פרופ' סימון השאיר אחריו מורשת עשירה, לא רק בדמות משפחתו היפה שבה היה גאה עד מאוד אלא בדמות כל אדם שלמד ממנו, או עתיד ללמוד ממנו – הן מהרצאותיו, הן מכתביו והן מהנהגתו האישית.
אסיים בהודעת וואטסאפ שקיבלתי מדנה, מונחה של פרופ' טובה פורטי ושלי מאוניברסיטת בן-גוריון, שמסיימת דוקטורט בימים הללו, ושלא הכירה אישית את פרופ' סימון. וכך כתבה דנה:
’יעל, שמעתי עכשיו על פרופ׳ סימון ואני זוכרת שאת תלמידתו. אני עצובה איתך על האבידה. ראיתי ושמעתי הרצאות שלו וכמובן קראתי ולמדתי הרבה ממנו’ ובהודעה נוספת כתבה: "הוא חי חיים משמעותיים" .
אכן, הוא חי חיים משמעותיים והיה משמעותי עבור רבים. יהי זכרו ברוך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.