פרופ׳ יונתן גרוסמן, אוניברסיטת בר אילן
לכבוד חג הסוכות, לא אומר דברי הספד רגילים, אלא דברי פרידה שיאירו נקודת יסוד במחקרו הספרותי של פרופ' סימון.
קשה לצמצם למילים את היקף תרומתו של פרופ' סימון לחקר המקרא באופן כללי ולעיצוב המחלקה לתנ"ך בבר אילן באופן ספציפי. בשני התחומים הגדולים שאותם חקר פרופ' סימון – הסיפור המקראי ופרשנות ימה"ב – הוא הותיר חותם עמוק ששינה את פני המחקר, וברוחו הגדולה ובתבונתו הנדירה, הוא עיצב את פני המחלקה החל מהקמתה. מאחר שבאופן אישי אני קרוב יותר לקריאת התנ"ך בפרספקטיבה ספרותית אני רוצה להאיר נקודה אחת יסודית שליוותה את מחקריו ושהשפיעה רבות עלי ועל שאר תלמידיו, אבל אתחיל דווקא מחוויית הישיבה בשיעוריו שהייתה חוויה יוצאת דופן.
לאחר אחד משיעוריו במחלקה, שבו הוא ניתח את סיפור דוד ואביגיל, יצאנו התלמידים ואמרנו זה לזה שאין ספק שמורנו הדגול מאוהב באביגיל, אשת נבל הכרמלי, וטוב שאשתו לא ישבה בשיעור. זה אומנם נאמר בחיוך, אבל זהו חיוך שהסגיר אמת גדולה. ההקשבה הרגישה של פרופ' סימון לטקסט המקראי, חרגה בהרבה מעיון אינטלקטואלי גרידא. הוא הקשיב לדמויות, להלך רוחן, ולתהליך שהן עוברות; הוא נכנס לעורן והתרגש איתן, כעס איתן, והתלבט איתן ביחד מהי הדרך הראויה שידבק בה האדם.
בשונה מההנחה המקובלת אצל כמה חוקרים קלאסיים, פרופ' סימון לא מיהר להפוך את הדמות לטיפוס ספרותי יציב – צדיק, רשע, מושיע, נבל, אלא ביקש לשמוע גם את ההיסוס, את העלבון, את הייאוש, את התקווה, ובעיקר את החמלה, שמתחת למילים.
לא מדובר רק בתחושות שלנו כתלמידים שישבנו מופעמים בשיעורים, אלא פרופ' סימון עצמו ניסח דברים דומים בהקדמה לספרו: קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים. שם הוא כתב שהסיפורים על הנביאים מדגישים את אנושיותם באמצעות תיאור טעויותיהם והיסוסיהם, כעסם וייאושם, בדידותם וניכורם, והוא הוסיף שאישיותו של הנביא עצמה היא חלק מלקח הסיפור. הוא לא ראה באנושיות של גיבורי המקרא עיצוב אגבי שנמסר לקורא בדרך אל "הרעיון"; האנושיות היא עניין לעסוק בו והיא עצמה חלק ממגמת הסיפורים.
אזכיר דוגמה אחת מייצגת. פרופ' סימון התעכב על תיאור בעלת האוב שראתה את שאול במצוקתו: "וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד": האישה מביטה בשאול, מבינה את מצבו, ומגיבה מתוך: "הבנתה לנפשו המבוהלת", ומתוך הזדהות ספונטנית עם סבלו. בקריאתו של פרופ' סימון היא לא מתפקדת בסיפור רק כ"בעלת אוב", אלא היא אדם שרואה אדם אחר שהתמוטט לפניו. מכאן הוא מגיע למסקנה: "חטאה כבעלת אוב לחוד, וצדקתה כאישה רגישה ונדיבה לחוד". לאור כך הוא ממשיך ומשבח שם את סיפורי המקרא על נאמנותם ל"מלאות ההוויה האנושית על מורכבותה, נפתוליה וריבוי פניה".
יכולתו לחשוף את מורכבות נפש הדמויות ואת התהליך הנפשי שהן עוברות, נובע מההסרה של תוויות מוקדמות של 'טיפוסי דמויות' קבועים. בעלת האוב חוטאת – אבל היא גם רחומה; שאול אומנם אשם – אבל הוא גם אדם מבוהל, שבור ומעורר חמלה. בסוף הסיפור סימון מתאר כיצד רחמיה של האישה משיבים לשאול את כבודו העצמי ומאפשרים לו לצעוד אל יומו האחרון כמלך ישראל.
מורנו האהוב, פרופ' סימון, לימד אותנו לפגוש גם את ליבן של הדמויות ולא רק את מעשיהן, את הלבטים הנפשיים שלהן ולא רק את ההכרעה הסופית.
הרגישות הנדירה שהייתה לו בקריאת הכתובים משתלבת ברגישות נפשית שהייתה לו לבני אדם ולמציאות שסביבו. הוא כתב פעם שקריאה טובה צריכה להקשיב לייחודי שבכל סיפור ולא לעמוד רק על המשותף שהופך את הסיפור לעוד דוגמה אחת בסוג ספרותי רחב. ההקשבה הזו לתורת ה', נכחה אצלו גם בהקשבה לכל אדם, הקשבה שהסירה תוויות חיצוניות, ראתה את הייחודי שבכל מפגש, והייתה מלאה בחמלה.
זה דבר גדול שלמדנו ממנו: לקרוא ברגישות את המקרא פירושו גם להיות רגיש לבני אדם. לא להסתפק בשם שניתן להם, בתפקיד שהם ממלאים או בשיפוט מוקדם אוטומטי שכבר חרצנו עליהם, אלא לראות את החששות ואת התקווה, את השבר ואת החמלה. כך הוא קרא את גיבורי המקרא, וכך, נדמה לי, הוא גם ראה את בני האדם שסביבו.
פרופ' סימון היה אדם נדיר ואציל נפש, וזכות היא לאדם שזכה להשאיר אחריו צאצאים שהולכים בדרכו, שהם בדמותו ובצלמו.
"הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל", שהשאיר אחריו תורה גדולה שתמשיך ללמד אותנו לקרוא – ולראות – בחמלה וברחמים. שתזכיר לנו להיות אדם שרואה אדם.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
תיאור יפה ומדויק של מורנו היקר, פרופ' אוריאל סימון. תודה!
השבמחק