על סִפרו של אלחנן ריינר, ׳כהרף עין׳ : על יציאתו של הרמב"ם מן המערב, על מסע הכפרה שערך ועל שהייתו קצרת הימים בארץ ישראל

ד״ר עופר חן, אוניברסיטת תל אביב

חסיד בעל כורחו? בין היסטוריה לעיצוב זיכרון

הוצאת בלימה

על סִפרו של אלחנן ריינר, 'כהרף עין': על יציאתו של הרמב"ם מן המערב, על מסע הכפרה שערך ועל שהייתו קצרת הימים בארץ ישראל (בלימה, 2025)

סקירה ביקורתית על ספרו של אלחנן ריינר ׳כהרף עין׳, המבקש לזהות ברמב"ם חסיד המושפע מהצופיזם בעקבות מסעו לארץ ישראל. המאמר מאת עופר חן בוחן את היסודות הרעועים של תיאוריית ההמרה לאסלאם וטוען כי ׳הרשימה׳ אינה צוהר לעולמו הפנימי של הרמב"ם, אלא עדות לאופן שבו בניו וממשיכיו עיצבו את דמותו לצרכיהם הרוחניים והפולמוסיים.

תוויות: הרמב"ם; חסידות צופית; מיסטיקה יהודית וצופיזם; מורה הנבוכים; הגות יהודית בימי הביניים; אלחנן ריינר; ׳כהרף עין׳.

יש תעודות שמשמעותן ההיסטורית רבה מהיקפן. 'הרשימה' האוטוביוגרפית המיוחסת לרמב"ם - שורות אחדות של אירועים, תאריכים ונדרים שנקשרו למסעו לארץ ישראל בשנת 1165, שנמצאו בשולי פירושו למסכת ראש השנה ולצִדם תוספת מאוחרת בכתב-ידו של ר' דוד הנגיד, נכד הרמב"ם - היא אולי אחת מהן. סִפרו החדש של אלחנן ריינר, 'כהרף עין', מציע קריאה מהפכנית ב'רשימה', שיש בה כדי לערער על הדימוי המקובל של הרמב"ם כהוגה רציונליסט.

לשיטתו של ריינר, אין מדובר בתעודה היסטורית המתארת תחנות במסעו של הרמב"ם, אלא בתיעוד של מסע כפרה והיטהרות חסידי. אבן הראשה של פרשנותו בקבלת המרתו הכפויה של הרמב"ם לאסלאם בתקופת רדיפות המוחידון כעובדה היסטורית 'בלתי-מעורערת'. יציאתו מן המרחב המוסלמי, ההצלה מסכנה בלב ים ואימוץ מנהגים חסידיים במהלך שהייתו בארץ ישראל מוכיחים, לשיטתו של ריינר, על זיקתו של הרמב"ם לחסידות הצוּפִיות, שאת מנהגיה ביקש להנחיל כמורשה לבניו. חיזוק לטענתו מוצא ריינר בפרק נ"א בחלק השלישי של מורה הנבוכים, שבו הוא מזהה קִרבה לשונית ומושגית למונחים השאולים מן הספרות הצוּפִיות.

נהיר אפוא כי מדובר בפרשנות מרחיקת לכת. ודווקא משום כך היא מחייבת בחינה קפדנית של הנחות היסוד שעליהן היא נשענת. הראשונה שבהן מצויה בהמרתו של הרמב"ם לאסלאם, המהווה תנאי להגדרת מסעו לארץ ישראל כמסע של כפרה והיטהרות. אלא שהעדויות להמרתו של הרמב"ם לאסלאם מגיעות ממקורות מוסלמיים מאוחרים ומגמתיים, ואחד המרכזיים שבהם אף מביא אותה בלשון של שמועה רחוקה - 'יש אומרים'. אומנם אין בכך כדי להוכיח שהרמב"ם לא המיר את דתו או עטה כסות מוסלמית לנוכח צוק העיתים; אך ודאי שאין בכך כדי להעמיד תשתית יציבה לבניין פרשני שראשו בשמיים.

יתר על כן, גם התייחסות לרמב"ם כחסיד ופרוש אינה מתיישבת עם מכלול כתביו. דווקא כתביו המוקדמים, שנכתבו לכאורה בסמיכות ל'רשימה', משקפים התנגדות נחרצת למנהגים חסידיים, וכנגדה מצטייר האדם המעורב בחברה והפועל לתיקונה כאדם השלם. גם בפרק נ"א בחלק השלישי של מורה הנבוכים, שעליו נשען ריינר, ההתבודדות אינה מוצגת כאורח חיים חסידי חלופי, המנוגד לדרכו של הרמב"ם. העובדה שאפשר לזהות בפרק ביטויים או מושגים הקרובים לספרות הצוּפִיות אינה מוכיחה שהרמב"ם אימץ את דרכה. בעיקרו של דבר, הרמב"ם פעל במרחב אינטלקטואלי שבו רעיונות ומונחים נדדו בין מסורות, קיבלו פרשנויות שונות ועברו עיבוד והתאמה. ואכן, בדומה לאבן-סינא גם הרמב"ם העניק למושגים שמקורם בעולם החסידי פרשנות רציונליסטית מותאמת לדרכו.

נראה כי עקב האכילס בפרשנותו של ריינר נמצא בהעמדת בניין פרשני על יסודות רעועים, שבעצמם נשענים על תעודה קצרה ועמומה, שר' דוד עצמו מצהיר כי הוסיף עליה ואשר הועתקה שנים ארוכות לאחר מות הרמב"ם. דומני כי כדי לעמוד על משמעותה ההיסטורית של 'הרשימה', יש להפוך את שאלת המחקר: במקום לשאול מה מלמדת 'הרשימה' על הרמב"ם יש לשאול על גלגולי 'הרשימה': על החוג שבו נשתמרה, על זהות המעתיק, על מניעי המפרסם ובעיקר על הנסיבות ההיסטוריות והרוחניות שבמסגרתן התאפשרה הצגתו של הרמב"ם כחסיד נסתר.

בעיקרו של דבר, 'הרשימה' לא הגיעה לידינו כתעודה אישית שנתגלתה במקרה בגניזה. היא נשתמרה בתוך כתב-יד שכלל, לצד פירושו של הרמב"ם למסכת ראש השנה, גם חומרים שהוסיפו בני משפחתו; היא הועתקה בתקופה מאוחרת יותר בידי ר' שמואל שקייל, שהיה קשור לחוגים מימוניים בפרובנס, שהתאפיינו בנאמנות עמוקה לרמב"ם בצד נטייה לפרישות חסידית ופתיחות לחוגי המקובלים הראשונים. 'הרשימה' עצמה התפרסמה על רקע פולמוסים הנוגעים לכתבי הרמב"ם, להופעת הקבלה ובעיקר לביקורת על דרכם החסידית של בניו.

ההכרח לקרוא את 'הרשימה' על רקע המניעים האפשריים לפרסומה מתחדד שבעתיים כשמביאים בחשבון את התפתחותה של מסורת חסידית בבית הרמב"ם בשנים שלאחר מותו. ר' אברהם בן הרמב"ם פיתח עולם דתי שבמרכזו מנהגים של פרישות, תענית, התבוננות פנימית, דבקות והתבודדות. הוא עצמו כונה 'חסיד', ובסִפרו המספיק לעובדי השם העמיד ר' אברהם את אורח החיים החסידי במרכז ההוויה הדתית, וכמוהו נהגו גם בניו, ר' עובדיה ור' דוד. ככל שדרכם החסידית של בנים התרחקה מן הרציונליזם שזוהה עם האב, גבר הצורך לעגן אותה במורשתו ולהציגהּ כהמשך ישיר לדרכו הרוחנית.

מנקודת מבט זו מקבלת ההתחייבות המופיעה בחתימת 'הרשימה' משמעות מיוחדת: 'ואצוה על בני לעשות כן עד סוף הדורות'. אין לראות בדברים התחייבות נוספת כיתר הנדרים שנדר, כביכול, הרמב"ם בעת מסעו, אלא התחייבות המעניקה למנהגים החסידיים שנהג בחודשי שהותו בארץ ישראל תוקף של צוואה רוחנית. בכך הופך המסע עצמו למקור סמכות עבור מורשתם החסידית של בניו. אמור מעתה, חסידותם של בני הרמב"ם אינה חידוש, כפי שטענו מתנגדיהם, אלא קיום נאמן לצוואת אביהם.

אומנם קשה לקבוע את טיבה של 'הרשימה' במונחים פשוטים של אותנטיות או זיוף. ייתכן שהיא משמרת זיכרון משפחתי אמיתי ממסעו של הרמב"ם לארץ ישראל; אך קשה שלא להביא בחשבון את האפשרות שהנוסח שהגיע לידינו עבר במהלך מסירתו התאמות, תוספות או עיצוב מחדש בהתאם לצורכי השעה. אין חולק כי ר' דוד הנגיד, למשל, הוסיף דברים בשולי כתב-היד של סבו, ואביו הוסיף תיקון לדברי הרמב"ם בפירושו למסכת סוכה. חיזוק לכך נמצא ביצירות מקבילות שיוחסו לרמב"ם, כצוואת הרמב"ם ופרקים בהצלחה, שהוכחו כמזויפים ושגם בהם מצטייר 'הנשר הגדול' כחסיד ופרוש. מכלול זה מלמד כי המחלוקת על מורשת הרמב"ם לא התנהלה רק סביב משנתו, אלא גם סביב שימור זִכרו ההיסטורי. קבוצות ויחידים ביקשו למצוא בדמותו מקור סמכות לעולמם הדתי; הם קראו מחדש את כתביו, ייחסו לו חיבורים ועיצבו סביבו מסורות שביקשו להציג את דרכם שלהם כהמשך נאמן של מורשתו.

כללו של דבר, גם אם נתקשה לקבל את השערתו של ריינר, בכל זאת נודעת חשיבות לסִפרו ולא רק משום שהפנה את הזרקור אל 'הרשימה', שנותרה עד כה בשולי מחקר הרמב"ם, אלא בעיקר משום שהוכיח כי אין לראות בה כרוניקה יבשה המתארת מסע נשכח בשולי הביוגרפיה של הרמב"ם. יחד עם זאת, נדמה כי משמעותה ההיסטורית אינה בצוהר שהיא פותחת לעולמו הנסתר של הרמב"ם אלא בחשיפת הנסיבות ההיסטוריות והרוחניות שחייבו את עיצוב דמותו של הרמב"ם כחסיד צוּפִי. במילים אחרות, חשיבותה של 'הרשימה' אינה מסתכמת בשאלה מה אירע לרמב"ם במסעו לארץ ישראל, אלא בעיקר בשאלה כיצד ביקשו בניו וממשיכיו שייזכר המסע הזה; לא רק מה הייתה אמונתו הנסתרת של הרמב"ם, אלא דווקא לאיזה רמב"ם נזקקו הדורות שלאחריו. מכאן שאין לראות ב'רשימה' צוהר לעולמו הפנימי של הרמב"ם אלא תעודה נוספת במאבק המתמשך על דמותו ועל אופייה של מורשתו. במובן זה, 'הרשימה' אינה תעודה לפן ברמב"ם שנסתר עד כה מההיסטוריה, ויותר עדות לאופן שבו הדורות שאחריו עיצבו את 'הרמב"ם שלהם'.