בין "הרפובליקה של הרוח" לריבונות המדינה: סקירת הספר "תפרי העבריות" מאת גדעון טיקוצקי

 ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

תפרי העבריוּת: ארכיון הספרות לנוכח הקאנון

גדעון טיקוצקי, תפרי העבריוּת: ארכיון הספרות לנוכח הקאנון, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשפ״ה 2024, 129 עמודים.

סקירה על ספרו של גדעון טיקוצקי "תפרי העבריות" (הוצאת מאגנס). ניתוח המפגש ההיסטורי בין בן-גוריון לסופרים ב-1949, הקמת ארכיון "גנזים", והמתח שבין הקאנון העברי לריבונות הממשלתית.

תוויות: ארכיון גנזים, דוד בן גוריון, הקאנון העברי, ספרות עברית חדשה, הרפובליקה של הרוח, היסטוריה של הספרות העברית, כור ההיתוך, תרבות עברית. 

מבנה הספר

ראשי הפרקים בספר:

• הקדמה (מאת יפעת וייס)
  
  
• פרק ראשון: הכְלבות (עמ' 1)
  
  
  • פרולוג: בורסקאים וּבַשָּׂמים (עמ' 1)
    
    
  • ראשית גנזים — חזונו של אשר ברש (1949) (עמ' 10)
    
    
  • קיבוץ וכינוס — בית ברוח ובחומר (עמ' 16)
    
    
  • טריטוריאליזציה וקאנון הספרות העברית (עמ' 29)
    
    
  • גנזים — מחזון למציאות: גצל קְרֶסֶל ודב סדן (1951–1949) (עמ' 35)
    
    
  • גנזים לנוכח ייִוואָ: תרבות עברית לעומת תרבות יידיש (עמ' 42)
    
    
  • תל אביב לעומת ירושלים, ישראל לעומת התפוצות: גנזים במארג הארכיונים (עמ' 46)
    
    
  • כינוס וגניזה, הצפנה וחשיפה: שֵׁם המוסד (עמ' 53)
    
    
  • התבססות בצל מחסור מתמיד והתלבטות באשר לגבולות הקאנון (1966–1951) (עמ' 56)
    
    
• פרק שני: פרימות (עמ' 65)
  
  
  • התגבשות הקאנון והארכיון כמסמניו של תום העידן ההרואי (עמ' 65)
    
    
  • הארכיון כמחתרת: גנזים בראשות דב בן־יעקב (1995–1966) (עמ' 73)
    
    
  • גניבת גבול (עמ' 80)
    
    
  • העשב האירוני (עמ' 92)
    
    
  • אבדות (1974, 2001) (עמ' 97)
    
    
• חתימה (עמ' 107)
  
  
• בשולי הספר (עמ' 115)
  
  
• לקריאה נוספת (עמ' 116)
  
  
• ביבליוגרפיה נבחרת (עמ' 128)
  
  

סקירת הספר: בין הריבונות המדינית ל"רפובליקה של הרוח"

ספרו של גדעון טיקוצקי, "תפרי העבריוּת: ארכיון הספרות לנוכח הקאנון", מציע מבט עיני-בוחן ומעמיק על המנגנונים, המתחים והתמורות ההיסטוריות שעיצבו את התרבות העברית ואת הקאנון הספרותי שלה עם הקמת מדינת ישראל. במרכז המסה עומד מכון "גנזים" – ארכיון אגודת הסופרים העברים – ודרכו מנותחים היחסים הסבוכים והפרדוקסליים שבין המדינה הריבונית הצעירה לבין הקהילה הספרותית העברית ("הרפובליקה של הרוח").

א. "בורסקאים ובשמים": מפגשי בן-גוריון והסופרים (1949) והמאבק על ההגמוניה

החיבור נפתח במרץ 1949 (כ"ז באדר תש"ט), פחות משנה לאחר הקמת המדינה ובעיצומה של מלחמת העצמאות, כשבועיים בלבד לאחר השבעת הממשלה הראשונה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון כינס בקריית הממשלה הצנועה בתל אביב (המושבה הטמפלרית שרונה לשעבר, במשרדו שהיה לפנים ביתו של הסוחר וילהלם אברלה) כארבעים מבכירי היוצרים והאינטלקטואלים העברים – ותיקים וצעירים כאחד, בהם מרטין בובר, הוגו ברגמן, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, משה שמיר, ס' יזהר ואשר ברש.

בפתח הפגישה הצהיר בן-גוריון:

"נקראתם להתיעץ על דרכי השיתוף של הסופר ואיש הרוח בעיצוב דמות האומה במדינת ישראל... אני מקווה שפגישה זו תהיה רק ההתחלה למגע מתמיד בין אנשי הממשלה, שליחי העם הנבחרים, ובין אזרחי הרפובליקה החופשית של הרוח, הספרות והמדע היהודי" (עמ' 1).

מסר מאחד זה הבליע קיטוב תהומי בין המדינה הריבונית הממשית לבין הקהילה המדומיינת של "הרפובליקה של הרוח". בן-גוריון נקט את המונח בהשראת 'הרפובליקה' לאפלטון – וכמו הפילוסוף היווני שביקש לגרש את המשוררים ממדינתו האידיאלית, כך הסתייג בן-גוריון מן היוצרים העברים בני זמנו. בעוד שבתרבות האירופית והעברית נקשר המונח בראשית החילון, בעליית הדפוס, ובמדורים יוצרי-טריטוריה כגון מדור "קרית ספר" בעיתון הצפירה (הקרוי על שם עיר הכהנים המקראית, יהושע טו, טו), המפגש במרץ 1949 הציע ניסיון להכפיף את הרוח לסמכות המדינה.

מהצעות הסופרים במפגש (הקמת פרלמנט של אנשי רוח לצד הכנסת, או ייסוד "סנהדרין" שתאגד אקדמיה, אומבודסמן ובית משפט מוסרי עליון) עלתה תפיסה אידילית המנתקת את הספרות מן הפוליטיקה. בתגובה, הציג בן-גוריון את משלו המפורסם, בהישענו על מסכת פסחים וכתובות:

"אנחנו אנשי השלטון הננו בורסקים, ואתם הסופרים הבַּשָּׂמים... מלאכת הסופר והמשורר – מלאכת עֶדנה וניחוח, אבל יש צורך גם בבורסקי העושה במדינה את המלאכה הגסה והקשה – מלאכת השלטון. ואנו זקוקים לכם" (עמ' 4–5).

בן-גוריון המיר את הבורסקאות (עיבוד העורות המעלה צחנה) ממעמד נחות בגולה לדימוי של הפעלת כוח ריבוני יהודי הכרחי, ודרש מה"בשמים" (הסופרים) להעניק לגיטימציה רוחנית לשלטונו הריכוזי.

המניעים הנסתרים וההקשר הדמוגרפי:

טיקוצקי מראה כי ספק אם בן-גוריון התכוון לשתף את אנשי הרוח בניהול המדינה. למפגשים אלו (ומיזמי המשך כגון הקמת "המועצה העליונה לתרבות" באוקטובר 1949, שבישרה את רעיון "כור ההיתוך" והובילה לחוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953) היו שני מניעים מרכזיים (עמ' 5):

1. לגיטימציה שלטונית: רתימת האליטה הרוחנית לביסוס סמכותה של הנהגת המדינה.
   
   
2. החשש מאובדן ההגמוניה התרבותית: גלי העלייה הגדולים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה הכפילו בתוך שנה וחצי את אוכלוסיית המדינה (מ-650 אלף לכ-1.3 מיליון איש). תמורה דמוגרפית זו עוררה בדור המייסדים חשש עמוק מאובדן בכורתה של האליטה החלוצית-המגויסת בתוך חברה אזרחית מגוונת.
   
   

תובנה משלימה:

ניתוח זה מבהיר כי מאמצי בן-גוריון לקבלת לגיטימציה מהסופרים היו חלק ממהלך מקיף בהרבה להגדרת הזיכרון הלאומי. בדומה לקירוב אליטת הסופרים, כך פעל בן-גוריון לקידום חקר התנ"ך והארכיאולוגיה (דרך "בית מקרא", החוג לתנ"ך והחברה לחקר המקרא). המטרה הייתה להבטיח רצף היסטורי וטענת זכות על הארץ, תוך שימוש במקרא כמקור זהות אזרחי-חילוני. הבחירה המסננת בתוכניות הלימוד – הדגשת ימי הממלכה המאוחדת ובית ראשון לצד השמטת ספרות שיבת ציון (עזרא, נחמיה, דניאל) – שירתה את צורכי המדינה הצעירה הנטועה בשפה ובסמלים המסורתיים תוך התנערות מהדת ומהגלות.

ב. "המפנה הריבוני" וייסוד מכון "גנזים"

לאחר חגיגות יום העצמאות הראשון, מתוך אכזבה מהקשר העמום עם בן-גוריון, כינס הסופר אשר ברש (מראשי אגודת הסופרים) חוג יוצרים והחליט באופן עצמאי על הקמת "מכון לכינוס ולחקר הספרות העברית החדשה" – אסיפת הייסוד של מכון גנזים (עמ' 11–12). האקלים המופשט והבראשיתי של ראשית המדינה אפשר אז המצאת מוסדות מסוג זה.

כפי שמציינת פרופ' יפעת וייס בהקדמתה לספר:

"ארכיון הספרות העברית גנזים שהוקם בתל אביב בתחילת שנות החמישים, נועד לכאורה להיות מהלך משלים להקמתה של מדינת ישראל. אלא שבאופן פרדוקסלי... תפקידה של הספרות העברית פחת, שלא לומר התייתר, עם הקמת המדינה. לא די בכך שלאחר 'המפנה הריבוני' לא נדרשה המדינה לשירותיה הסמליים של הספרות העברית ויכלה כעת להישען על יסודות ממסדיים מוצקים, אלא שהמפעל כשלעצמו התברר כמורכב מכוונת מקימיו" (הקדמה, עמ' ז).

האירוניה ההיסטורית נעוצה בכך שבעוד המדינה הצעירה שקעה בעשייה גשמית שדחקה את הדאגה לרוח (עמ' 13), חזון הכינוס הספרותי זכה לחסות ממשלתית חלקית בלבד (כמו פרויקט "אוצרות העם היהודי" לצילום כתבי יד מ-1950 ו"מפעל הביבליוגרפיה העברית"), אך מעורבות המדינה בדעה ונזנחה בסוף העשור הראשון (עמ' 27–28).

ג. בין "הכְלבות" ל"פרימות": הדינמיקה של הקאנון והארכיון

טיקוצקי מחלק את ספרו לשני פרקים מרכזיים המעמידים תמונה מורכבת של תהליך הקנוניזציה:

1. פרק ראשון: הכְלבות (עמ' 1–64)

מושג "הכְלבה" (תפר זמני בטרם תפירה סופית) מייצג את הניסיון לבנות בית ברוח ובחומר לקאנון העברי, תוך טריטוריאליזציה של הספרות. הפרק עוקב אחר המעבר מחזונו של אשר ברש להקמת המכון בפועל על ידי גצל קרסל ודב סדן (1949–1951), וממפה את המתחים המובנים במפעל:

• עברית מול יידיש: היחסים והתחרות למול מכון ייִוואָ (YIVO).
  
  
• מרכז מול פריפריה: המתח התרבותי והגאוגרפי בין תל אביב (מקום מושבו של "גנזים"), ירושלים והתפוצות.
  
  
• גבולות הקאנון: המפעל הביבליוגרפי ואוסף העיזבונות חשפו סתירות פנימיות – מחד, נוכחות מפתיעה של עיזבונות יוצרים שהיו רחוקים מהציונות כרחוק מזרח ממערב; ומאידך, נפקדותם של נכסי צאן ברזל של התרבות העברית הציונית. המסה חושפת את המתח שבין גולה לתקומה על רקע השואה והרדיפות הקומוניסטיות, תוך מתן דגש לאופיים הפוליגלוטי (רב-לשוני) של הסופרים.
  
  

2. פרק שני: פרימות (עמ' 65–114)

הפרק השני עוסק בתהליך פירוק התפרים ובתום העידן ההרואי. הוא בוחן את התגבשות הקאנון והארכיון דווקא כמסמנים של שקיעה, ומעמיק בתקופת ניהולו של דב בן-יעקב (1966–1995), שבה פעל "גנזים" במתכונת של מעין "מחתרת". טיקוצקי מנתח את מושגי השכחה, "גניבת הגבול", "העשב האירוני" והאבדות התרבותיות בשלהי המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 (1974, 2001).

סיכום

ספרו של גדעון טיקוצקי, "תפרי העבריוּת", מציג ניתוח היסטורי ותאורטי של דרכי עיצוב הזיכרון התרבותי בישראל. כפי שכתב מרטין בובר (על מהותה של התרבות, 1943): "שני פנים לתרבות: המהפכנות והשמרנות, כלומר היזמה והקיום... רק לשניהם יחד יש ערך תרבותי". טיקוצקי מראה כיצד הניסיון הממלכתי והמוסדי ליצור קאנון אחיד ומגויס נתקל מראשיתו ב"תפרים" פרומים, בריבוי לשוני וסתירות מובנות.

דווקא מתוך עירנות ל"כתם העיוור" המלווה כל מפעל לאומי-חילוני, החיבור מזמין לקרוא מחדש את יחסי המדינה והתרבות בישראל – לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך הבנת המתח המעמיק והמתמיד שבין יהודיות, עבריות וישראליות.