שפה אחת גם אם לא דברים אחדים

יצחק מאיר

תגובה למאמרם של גתית הולצמן וגלעד צוקרמן, "בגלל שטיפת מוח מאמינים שהתנ"ך נכתב בשפת אמנו" שטוענים בין השאר שכדי להתגבר על הכשל בהוראת התנ"ך ועל הניכור הגדל והולך כלפיו, עלינו לקבל את העובדה ששפת המקרא אינה אותה השפה שבה אנחנו מדברים היום.

אינני יודע אם הפרופסורים גיתית הולצמן וגלעד צוקרמן אחראים לכותרת "בגלל שטיפת מוח מאמינים שהתנ"ך נכתב בשפת אמנו" (הארץ 28.08.2014). היא נמהרת, חשודה כבלתי אקדמאית בעליל, ומרושלת. אך גם אם לא הם מחברי הכותרת, היא משקפת נאמנה מה שכתוב במאמר עליו הם חתומים: "ברור מנין צמחה אותה הנחת יסוד שגויה (שהעברית שבפינו ולשון המקרא הן אותה שפה) מאידיאולוגיה לאומית שרצתה לטשטש את המשמעות התרבותית והלשונית האדירה של פער בן 1,750 שנים, הלא הן השנים שחלפו בין המאה השנייה לספירה שבה חדלה העברית מלשמש לשון דיבור, לבין סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים". בהינף קולמוס מייחסים הפרופסורים הנכבדים כוונת זדון פוליטית למי שידע ידוע היטב כי לשון המקרא והלשון שנתחדשה והייתה לשפה ילידית בארץ, הן שתי שפות שונות, ובחר לשטוף את מוחם של בני הישוב כי הם יורשיהם האוטנטיים של אבותיהם כובשי כנען ושיבתם לארץ בשפת "אמנו" תוכיח. 

הזדון הלאומני הזה הוליד את התיאוריה השגויה כי "העברית מעולם לא פסקה מלהתקיים כשפה חיה" וקרא תיגר על התיאוריה הנכונה עליה מגנים הפרופסורים  כי "העברית לא התקיימה כלל כשפה חיה במשך שנות הגלות וכך יכלו גואליה להשיבה לחיים בלי שניכרו בה שיני הזמן". תעודת הפטירה של הלשון העברית בגלות נשענת על האבחנה כי לשון שאינה ילידית ולא מדברים בה במשא והמתן של החיים היום יומיים, הולכת לעולמה. אכן יהודים דיברו במקומותיהם בלשון הגלות בה חיו, ולע"זי רש"י הצרפתיים בפירושו העברי יוכיחו. הם ודיברו 'יהודית' ספרדית, ויידיש, ו'יהודית' מרוקאית ואף על פי שבכל הלשונות ה'יהודיות' האלה הייתה לעברית מקום נכבד בשימור השעור היהודי שבעיסת הלשון המקומית, לא היה בכך די כדי להיות עברית ילידית.

 אולם שפה אינה שפה של שיח מילולי בין איש לרעהו בלבד. ארון הספרים היהודי שנוצר רובו ככולו בגולה, החל בתלמוד הבבלי וכלה בספרות הפיוטים ו'השאלות והתשובות' שלא לדבר על הלשון בה חיו כל בתי הכנסיות בגולה כולה בקריאת הפרשה וההפטרה ובסידור התפילה, הוא ארון חיים לא ארון מתים ואי אפשר שלא להשתאות לנוכח העובדה כי הפזורה כולה הייתה קשורה למהותה היהודית דרך שפה שלא הייתה ילידית אבל הייתה חייה ותוססת ומתפתחת, ולשונו העברית של רש"י או של הרמב"ם העברי היא נדבך בלשון העברית כפי שהיא נקראת בשירת ספרד או בכתבי הרמח"ל או בפסקי ההלכות של החתם סופר או בשירי יל"ג ועוד ועוד. 

קשה להימלט מן החשש כי אם התיאוריה ".. שהעברית מעולם לא מתה..." ... ומעולם לא פסקה מלהתקיים כשפה חיה" היא שגויה מכוח הטייה לאומנית אידיאולוגית, הרי התיאוריה השנייה "... כי התנ"ך כתוב בשפה זרה" אינה אלא הטייה מסוג וממניעים אחרים שראוי היה אולי לחשוף אותם.

הפרופסורים רואים במשבר הפוקד את הוראת התנ"ך את הביטוי לניכור האורגאני בין שתי השפות. הם מביאים שפע של ציטוטים מפי מחנכי ישראל לדורותיהם המקוננים על הקשיים בהוראת התנ"ך. לדידם, "...מדברי המורים מסתבר כי דווקא העובדה שאין אומרים לתלמידים בפירוש כי התנ"ך כתוב בשפה זרה גורמת להעצמת הקושי ... המורים ממשילים זאת למצב בו התלמידים יידרשו לקרוא טקסט אנגלי, ללא שיוסבר להם כי מדובר בטקסט שאינו כתוב בשפת אמם וללא כל הכשרה לשונית מוקדמת"! היאך יכולים גם המצביעים על עברית ישראלית כשונה מעברית מקראית להרחיק לכת עד כדי קביעה כי היחס בין העברית הישראלית למקראית הוא כיחס בין העברית לאנגלית? מוזר, כמעט בלתי ייאמן הוא כי כדי להצדיק את ההמשלה הרחוקה הזאת הם מביאים  כ"דוגמא מרהיבה לפער העצום בין שפת התלמידים לשפת התנ"ך ... כי במענה לשאלה מדוע נרצח גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן ענה אחד התלמידים: "הוא היה פחדן. הוכחה: בן אחיקם בן שפן". בלשון ישראלית הייתי אומר,"נו באמת", מבורות אווילית כזאת בונים פיגום לתיאוריה..?

 הפרופסורים המכובדים רציניים מדי מכדי שנחשוד בהם כי אילוסטראציה סרת טעם זאת היא אכן סיבת הסיבות למאבק שלהם להציע למערכת החינוך להמיר בלא פחד ובלא משוא פנים את הכזב באמת, ולהורות את התנ"ך בתרגומו לישראלית. במקום לבדח את הקורא בשפנים היה ראוי אולי לבחון אם הישראלי המצוי, במערכת החינוך או במערכות החיים הבוגרים מתקשה להבין את " בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ.וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם.וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר" ואם יצדקו מורי ישראל האמיצים המבקשים להקנות לנער ולנערה הישראלים את ההתפעלות מן הכתוב ומן הטמון בו, בתביעתם לתרגם את הכתוב בישראלית. כיוצא בזה האם יפחדו פחד קיומי שמא  "... מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־ה' וּמִי־יָ֝קוּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ?נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה" טעון תרגום מפני שנקי כפיים לא מובן עוד ומי יודע מה יתרון יש לאדם שלא נשבע למרמרה. להביא תחת אלה את הסיפור עם התלמיד האנונימי שהיה למשל, הוא מעשה שאי אפשר למצוא לו סמוכים.

 המאמר משתעשע בקשיים של הפרשנות לזהות במדוייק ובהסכמה מה משמעו של הביטוי "פסח" ומסיים בהצעה הביזארית " אין לתרגם חג הפסח Passover אלא Holiday of Divine Protection",   כלומר: חג ההגנה לישראל". קשה עד למאוד להבין מדוע סוברים הפרופסורים כי בכך הם מבהירים את משמע הפסח בישראלית. הפסוק אומר " וְעָבַ֣ר יה' לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח ה' עַל־ הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף". רש"י נשען על מדרשים מסביר "מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן (מלכים א', י"ח כ"א) פוסחים על שתי הסעיפים, וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן (ישעיהו ל"א ה') פסוח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים". רש"י מכיר אפוא היטב את הפסוק  בישעיה ממנו למדים הפרופסורים כאילו המשמעות של "פסח" היא להגן. "כְּצִפֳּרִ֣ים עָפ֔וֹת כֵּ֗ן יָגֵ֛ן ה' צְבָא֖וֹת עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם גָּנ֥וֹן וְהִצִּ֖יל פָּסֹ֥חַ וְהִמְלִֽיט". אבל הוא מבין, כמוהו כמלבי"ם (הרב מאיר ליבוש בן  יחיאל מיכל וייזר) " שפסח וקפץ על מחנה האויב והמליט מידו את השלל שכבר היה בידו מכבר". לא שפסח משמעו מילט, או הציל, אלא שבאמצעו הפסיחה, הדילוג על בתי ישראל, באה הצלה ליהודי מצרים. המתרגמים לשפות האירופאיות לא טעו בהבנה ." the Lord will  pass over the door" אומר התרגום של קינג ג'יימס, "" il passera par-dessus la porte , הוא ידלג מעל הפתח, אומר התרגום "לה סמור" הצרפתי, "wird er an der Tür vorübergehen" מתרגם לותר. ועכשיו מתרגמים הפרופסורים "Holiday of Divine Protection",  כדי שהישראלים יבינו נכון יותר מה משמע התיבה פסח? עיני מי הם מנקרים? אכן ה' גונן ומציל ומלאך שלו על פי המקרא עשה כן בדילוג על בתי ישראל. גם בשפת המקרא. גם בשפה המדוברת בפינו היום.

אני יודע בהם במחברים כי הם יודעים ידוע היטב כי כל שפה אוספת אל תוכה אבני פסיפס של שפות אחרות. גם העברית המקראית עשתה כן. זה לא עשה אותה לשפה היברידית. יש בה מלשונות המרחב השמי הגדול, יש בה מן הפרסית, יש בה משפות שאיננו זוכרים אותן עוד ומכאן גם מילים יחידאיות שאין להן פירוש מוסכם ומובן כגון 'שעטנז'. זה לא עושה את שפת המקרא לשפה היברידית. גם העברית המדוברת בפינו יש בה "תרומות" מלשונות ימינו ומחר תרבנה עוד ועוד מילים שתבאנה אליה מארצות נכר כי הכפר הגלובאלי הוא גלובאלי תרבותית ולשונית ולא רק כלכלית. אבל ההתשדלות תהיה לקלוט קליטת עליה את התיבה הזרה, ולומר כי אנו מסמסים, ומפקססים, ומלשון מפעל אנו מחדשים מנזר ואיננו מתרגמים  Schlager  אלא בלהט מקראי מתוחכם אנו מחדשים "להיט" ולא מפחדים  מלחדש "תרבית" חיידקים  מ"תרבות אנשים חטאים" שבתורה. המאמץ המוביל הוא "שפה אחת" אם כי לא "דברים אחדים".
סוף דבר, יתכן כי האירוניה תגבר, כמו שהיא נוטה לגבור בדרך כלל, ומלחמת החורמה שמנהלים הפרופסורים על הקביעה כי ישראלית ומקראית הן שתי שפות זרות זו לזו, תסתיים בהפסקת אש ממנה תצא העברית האחת  מחוזקת ומנצחת.

31.08.2014