החינוך הישראלי איבד את המגע עם הטקסט: תגובה למאמר של גלעד צוקרמן וגתית הולצמן

ד"ר יונתן בן-דב, אוניברסיטת חיפה

גלעד צוקרמן מקדם זה שנים רבות את הטענה המעניינת, ובהחלט חשובה מבחינה אקדמית, כי העברית הישראלית

מהו המפתח הנכון לחינוך הישראלי?

היא שפה אחרת מן העברית המקראית. יש בדבריו טעם רב, שכן גם אם אוצר המילים העברי שומר על קשר עם מקורותיו הקדומים בימי המקרא והמשנה, הרי התחביר העברי המודרני, ובעיקר המורפולוגיה של התחביר כגון זמני הפועל, ובודאי תורת ההגה של העברית החדשה, משקפים דגמים אירופיים ולא שמיים קדומים. זו אינה טענה חדשה. כך טען בעבר אליעזר רובינשטיין מאוניברסיטת תל-אביב, ובאופן אחר גם הבלשן הנודע אדוארד אולנדורף, שבחן את השאלה "האם ישעיה השני היה מסוגל לקרוא את עיתון הארץ"?

מן הטענה הזו מתבקש גם שיפוט מחדש של ההיסטוריה היהודית. אם העברית החדשה איננה המשך של העברית הישנה אלא החייאה מלאכותית שלה, כי אז לא ניתן לומר שהעברית היתה לשון חיה לאורך מאות ואלפי השנים שבין גוויעתה (לפי צוקרמן, במאה השנייה לספירה) ובין אליעזר בן יהודה. לדברי צוקרמן, בתקופה זו העברית היתה lingua franca לתפילה ולקריאה בכתבי הקודש, (ואני מוסיף: אף לחיבור כתבים חדשים כמו ספר זרובבל בן המאות 7-5[?] לספירה, ופיוטי הקליר, וספר אסף הרופא, ועוד ספרות עברית רבה, שנכתבה בעיקר בארץ ישראל ובביזנטיון), אך לא "שפת אם" של אף דובר ילידי. לדבריהם, האידיאולוגיה הציונית משווקת למאמיניה מיתוס לפיו הם דוברים אותה שפה כמו אבותיהם, בעוד למעשה מדובר בשפה שונה לגמרי.

המאמר מאת צוקרמן יחד עם גתית הולצמן שהתפרסם לאחרונה ב"תרבות וספרות" מביע טענה נוספת, שנולדה כנראה משרשרת של כתבות ותגובות על דפי הארץ בחודש האחרון אודות הוראת התנ"ך. שרשרת זו התחילה במאמר ביקורת של דורון קורן על ספר לימוד (שנזנח בינתיים) לבגרות במקרא. רבים הגיבו בינתיים על הסיבות להידרדרות התנ"ך במערכת החינוך, אך להולצמן וצוקרמן יש כעת מפתח אחר לפתרון הבעייה  "אחת התוצאות המעשיות של הכשל התיאורטי הזה (המיתוס על המשכיותה של העברית, יב"ד) היא הניכור הגדל והולך שחש הציבור בארץ אל התנ"ך".  הם מביאים את דבריה – הצודקים – של יאירה אמית, ולפיהם התלמידים בארץ מעולם לא אהבו תנ"ך, לא רק בשנים האחרונות אלא גם בשנים הגדולות של גימנסיה הרצליה בראשית המאה העשרים. אם יותר לי, אזכיר כאן גם את עלילותיו של המורה שמילקיהו מספריו של פוצ'ו, שניסה להעביר לתלמידיו את ספרי נחום ואיוב, בהצלחה מוגבלת. אך לדבריהם, הקושי הגדול בהוראת התנ"ך, ושנאתו בפי הלומדים, כולם נובעים מן השקר הציוני הגדול בנוגע לעברית. אם רק נודיע לתלמידים כי העברית התנ"כית היא שפה זרה, ונכשיר אותם בהתאם ללימוד מסודר שלה, כי אז יבוא לציון גואל וכולם ישובו לשכון תחת כנפיהם החמימות של יואל הנביא ושלמה המלך.

אינני מתווכח עם הטענה ההיסטורית אודות הפריודיזציה של העברית; זהו עניין למומחים ואני אינני חלק מהם. יתר על כן, לא באתי להתווכח על המרכיב המיתולוגי של הציונות ועל המידה שבה היא ממשיכה את המוסדות העבריים הקדומים. שאלה זו נוגעת לא רק ללשון אלא לשורה ארוכה של מושגים אחרים, המגלמים את ההויה הלאומית בארץ ישראל החדשה. אומר רק שהגדרת המושגים "המשך" ו"המצאה" היא מעורפלת מאד, וקשה להסתמך עליה כאשר מבקשים לתקוף מוסדות עכשוויים. המים הרבים שזרמו בנהר ההיסטוריה - לא רק מתקופת המקרא, אלא גם מימי החליפות האיסלמית, ואפילו מן התקופה העותומאנית - אינם מאפשרים קיומם של מוסדות שיהיו המשך מובהק של מוסדות קדומים. האם למשל צרפת המודרנית היא המשך של איזושהי צרפת היסטורית? העמדה ההיסטוריציסטית הקיצונית שמציעים צוקרמן והולצמן משתקת למעשה כל מתן פשר לחיים עכשוויים באמצעות העבר. 

אך נניח כעת להיסטוריציזם ונשוב למציאות. המחברים מודים בעקבות חיים רוזן כי "כי יש לטפח את הזיקה למקרא", אלא שהם ממליצים לעשות זאת "תוך התגברות על 'שקר קדוש', שלפיו אנו דוברים את העברית המקראית". כיוון שהוסכם כי יש לטפח את הזיקה למקרא, אני מסופק אם דווקא הדרך שהציעו המחברים היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. האם, למשל, הם מציעים להנהיג בבתי הספר הוראה אקדמית של עברית מקראית, כפי שהיא נהוגה בחוגים למקרא בחו"ל? התלמידים ילמדו את שיטת האספקטים של הפועל בעברית המקראית, וייבחנו על תורת הצורות ועל הפונולוגיה השונה? ושמא יש להעלות על נס גם את הסגנון המקראי, ולבחון את התלמידים בסוגי התקבולת המודרגת והכיאסטית במזמורי תהלים? האם לעשות את כל אלה בטרם מלמדים את סיפורי אברהם ויעקב, בטרם מטמיעים בתלמידים את האמירה "הרצחת וגם ירשת", ובטרם לומדים את חזון אחרית הימים של ישעיה בן אמוץ?

כמה אירוני כי דווקא המאמר שהתחיל את שרשרת התגובות האחרונה, מאמרו של דורון קורן ב"הארץ-ספרים", טוען במפגיע כי הדרך היחידה(!) להתגבר על הניכור מן התנ"ך היא להקריא את העברית המקראית ישירות לתלמידים, ולתת למוזיקה ולסגנון המקראי לכבוש את לבבם. 

המורים לתנ"ך שאני מכיר אינם עמלים להמחיש לתלמידיהם את הקשר המיתולוגי בין העברית שלנו לעברית הקדומה. מדובר בבוגרים של מגמות אקדמיות באוניברסיטאות ובמכללות, חניכיה של השיטה ההיסטורית-ביקורתית, הרחוקים מלהכחיש את ההבדלים בין השפות. כולם ציוניים, אבל האינדוקטרינציה שצוקרמן מייחס להם פשוט אינה קיימת. המטרה של כל המורים המוכרים לי היא להעניק לתלמידים היכרות עם פרקי יסוד תנ"כיים, לגרום להם להתעמת עם דילמות מוסריות במקרא, ולהעלות על נס את המופתים המוסריים והסיפוריים שניתן למצוא בו. 

אכן, ההקראה של פסוקים בהטעמה על ידי המורה, והשינון של פרקי יסוד (שירת דבורה, קינת דוד, משלי בלעם) היא חלק חשוב מן ההוראה, שנזנח בשנים האחרונות, גם בגלל יכולת מוגבלת של המורים עצמם. תלמיד שיפגוש את העברית המקראית בהדרגה, בקריאה מוטעמת ובאווירה הנכונה, יחוש את האפקט המיוחד של התנ"ך. השפה היא זרה, אך במידה רבה הזרות מגבירה את הקסם של השפה. הרי תלמידים בארה"ב לומדים בעל-פה את נאומיו של אברהם לינקולן, ובתי הספר באנגליה לא הפסיקו ללמד את שייקספיר. תלמיד ישראלי, שייחשף לקריאה בתנ"ך בצורה הנכונה, יוכל לשלוט בעברית המקראית ברמה מספקת כדי להכיר את שכיות החמדה האלה. מבט חטוף בשירה הישנים של דליה רביקוביץ יראה עד כמה מפגש כזה עשוי להיות משמעותי כאשר התלמיד יגיע לידי בגרות. כל זאת, בהנחה שצוקרמן והולצמן אכן מבקשים "לטפח את הזיקה למקרא". אם תנאי זה לא מתקיים, כי אז אין טעם לכל הדיון.

מהתרשמותי הכללית, הקושי של התלמידים איננו דווקא עם עברית מקראית, אלא עם קריאה צמודה של כל חומר שהוא, כולל דברי ספרות אחרים. החינוך הישראלי איבד את המגע עם הטקסט, כפי שניכר שוב ושוב במבחני הבנת הנקרא, וכפי שאני רואה לדאבוני בעבודות המוגשות לי באוניברסיטה. את המקצוע הנקרא "חיבור" לומדים רק בסוף התיכון, במקום להטמיע אותו באופן עקבי החל בכיתה א'. העילגות ניכרת בכל מקום, ממכתבי המנהלים והמורים ועד חוזר המנכ"ל. כל אלה אינם קשורים לנסיבות המיוחדות של העברית המקראית.

לאורך הדיון הציבורי, ובהזדמנויות קודמות ודי תכופות שבהן הוא התעורר, הציעו רבים גורמים כאלה ואחרים להידרדרות מעמד התנ"ך בחינוך העברי ובציבור בכלל. בדרך כלל מעלה כל כותב את הפרט הקרוב לליבו ביותר, ומעטים נותנים דעתם על התמונה הכוללת. כך הגענו למצבם של שלושת העיוורים שהתבקשו למשש פיל ולתאר אותו, ותיארו כל אחד רק את מה שידו מגעת. אני מבקש להצביע על גורם כללי יותר להידרדרות מעמדו של התנ"ך, שהבעייה הלשונית היא רק סימפטום שלו. בעקבות אוריאל סימון, אני סבור שהתנ"ך בראשית ימי המדינה היה בעל "פשט קיומי" עבור הקוראים, ואילו כעת פשט כזה נעדר לגמרי מן השיח. כוונתי היא שבראשית ימיה של המדינה, קריאה בתנ"ך יצרה משמעות קיומית עבור התלמידים; ואם לא עבור התלמידים, אז עבור הוריהם, שהעבירו להם את המסר כי את התנ"ך יש להכיר ולכבד. תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה יצאו למסעות רגליים בארץ, וקראו בהם את סיפורי התנ"ך בניצוחו של המורה הדגול יוסף שכטר. גיבורי התנ"ך כמו דוד, שמשון ויעקב היו מודל לצעירים החדשים, שנעלו סנדלים תנ"כיות ויצאו לכבוש את ארץ פלשתים. פשט קיומי כזה יהיה בהכרח סלקטיבי: בימי בן גוריון היתה חשיבות רבה לסיפורי כיבוש הארץ וקצת פחות חשיבות למזמורי תהלים או לספר איוב. סלקטיביות כזו איננה מגונה, ויש להמשיך ולקיים אותה תוך בחירת פרקים שיהיו קיומיים עבור התלמיד בן זמננו. 

בעשור האחרון ניכר כי הציבור מוצא את הפשט הקיומי שלו דווקא בתלמוד, ולא במקרא. כך נראה מן הכבוד למסורת, לבית הכנסת ומנהגים, ההולך ומתבסס בבתי הספר, וכך נראה גם מבתי המדרש החילוניים או הפלורליסטים הנוסדים במקומותינו. מבחינת הציונות ההיסטורית זו נסיגה אדירה לאחור:  גיבורי התנ"ך השזופים והחסונים, הנאהבים והנעימים, נדחקו מן הדמיון הציבורי, ובמקומם באו רבי עקיבא ורבי שמעון, ריש לקיש ורבי יוחנן. ויותר משניהם עלו לגדולה גיבורים מסוג אחר, מפתיע ביותר: היהודים שנספו בשואה. יותר מכל מרכיב אחר של ההיסטוריה היהודית, השואה היא המושג הרלוונטי ביותר לעיצוב התודעה הלאומית של ילדי ישראל בדור הזה. לא בר כוכבא ולא דוד המלך, אלא אושוויץ ומיידנק. אכן נפלאות דרכיה של ההיסטוריה. 

והערה אחרונה: לדעתי אין דבר מנוכר יותר מן הכינוי האקדמי, המרוחק והמתנשא - "מקרא". מה רע בתנ"ך? התלמידים והוריהם באמת ובתמים אינם מבינים מה פירוש המילה המוזרה הזו. במקום לחבר את התנ"ך אל היומיום הישראלי, מתעקשים המלומדים - אנחנו - להרחיק אותו באמצעות המושג המלומד, הקר והמנוכר, "המקרא". אני קורא לכולם לשוב אל התנ"ך ולהתמודד עם עיקר הבעיה: כיצד גורמים לו להיות יותר רלוונטי עבור התלמידים בארץ ישראל של היום.