למען תחיה: וינייטה לפרשת וילך

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

משה, מיכאלאנג'לו

מלאו מאה ועשרים שנות ימיו. הוא עומד לבדו במלוא אונו האחרון על גדות הנהר אותו לא יחצה מול עם צעיר הניצב דרוך בהמוניו לעבור את הגבול בין עבר של שעבוד מזה, בו הבחירה היחידה שניצבה לפניו הייתה בין ייאוש לתקווה, לבין עתיד לא נודע מזה, המחכה לבשורת הבחירה השמורה רק לפני בני חורין,  הבחירה החופשית בין "הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ ... הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה". רגעיו כלים. הוא יודע. הם יודעים. עיניו לא כהו. הוא מביט אל הארץ שם לא יבוא. הוא רואה עד סופה. הוא ייטמן ואיש לא ידע קבורתו. אבל הוא יהיה עם העולים בהר. שתי מילות צוואה של האיש הזה ההולך למות תלווינה אותם תמיד, וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים !

שני הדים בתיבת "חיים". תשעה ירחים בטרם יגיח בצעקת בכייה של נשימה ראשונה אל תוך עולמו כבר אינו דומם, כבר הוא חי ברחם אמו, וכבר הוא יוצא למסע שאי אפשר למנוע את סופו, ובין ראשיתו לבין אחריתו חובקים אותו החיים. התנועה. הצמיחה.  השמחה. האהבה. השיר. השנאה. החמדה. האכזבה. החוכמה. הסכלות. החטא. חשבון הנפש. המספד... זה הד אחד. אין בו , וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים, לא בבואם ולא בלכתם, אבל הוא נשמע, והבריות אומרות עליו 'חיים של ברכה', של 'פרנסה וכלכלה',חיים של 'שלום', 'חיים ארוכים', והם קצובים, ועליהם אמר שלמה " ט֥וֹב .....י֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ" (קהלת ז',א'), טוב אשר  "....הַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ..." כל ימי חייו כי המוות "...ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם " (שם) וידיעה זאת היא הורתו של המוסר, ועל כן היא ט֥וֹב, שאם החיים קצובים, ראוי למלא אותם מעשים שבעבורם ראוי לחיות אותם. אכן, ידיעה זו היא גם הורתה של הכפירה במוסר, שאם החיים כלים מאליהם - למה נוקיר אותם במידות ערכיות, למה לא נבחר למצות אותם בתענוגות החולפים כמותם בחינת "... אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת" (ישעיהו כ"ב, י"ג) כי הרגע ארוך מאשליית הנצח.... אי אפשר היה כי להד הזה של תיבת חַיִּ֔ים ציווה אבי הנביאים " וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים".

 בא ההד השני ונשמע. מוכרח היה להישמע, "...וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ", שאם אינו נשמע - אי אפשר להבין מה אמר הזקן בצוותו לבחור בחיים כדי לחיות, לא רק אתה שחייך קצובים, אלא גם זרעך שיחיו אחריך איתך, הם ואתה יחדיו, מעבר למחיצות של החיים הקצובים, עליהם אמר קהלת "הוא ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם ". נראה כאילו לא ב"חיים" אחד מדבר הכתוב, אלא בשניים, ובחרת בחיים הקצובים בעולם הזה, למען תחיה בחיי הנצח בעולם הבא.  אבל כל כמה שאמונה שגיאה זאת בחיים הנצחיים בעולם הבא העוקבים את החיים הזמניים בעולם הזה היא הדבק המחבר את האדם היהודי לאלוהיו ולמצוותיו, לא לאמונה זאת כיוון משה באותה שעה. הוא דיבר על עתיד הדורות בעולם הזה. ולא בפעם הזאת בלבד. כאשר ציווה על הקמת מערכות משפט אמר, " צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ", (דברים ט"ז,כ'), שוב לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙, אתה בדורך ויורשיך בעבורם הכנת מצע של ארץ ישרת דרך אחריך, אתה בעולם הזה והם בעולם הזה, כפי שהבין גם הרב שמשון רפאל הירש ופירש " תפקידו היחיד של ישראל הוא לרדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות, למען תחיה וירשת.... ההצלחה המדינית התלויה בעשיית משפט וברדיפת צדק קרויה כאן "ירושה" - "וירשת" - גם אחרי שכבר הושלמה ירושת הארץ.... ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק". 

אין מצווה לבחור בחיים. הרב סעדיה גאון מפרש  שלשון הציווי 'וּבָֽחַרְתָּ֙' אינה אלא לשון עצה טובה, "אני מיעצך שתבחר בחיים". כן מפרש בעל 'הכתב והקבלה '  הרב יעקב צבי מֵקלנבורג , " איעצך לך ולזרעך לבחור בחיי עוה"ז" . אין בספר המצוות מצווה לעשות מצווה כשם שאין בו איסור לעבור עברה. כיוון שאדם בונה בית- הוא מצווה לעשות בו מעקה "...וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ" (שם כ"ב,ח') .הוא בונה מעקה לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙, הוא או  באי ביתו.  אין הוא מצווה לעשות מעקה מכל מקום ולבנות בית כדי לקיים מצווה זו. כיוון שאדם נכנס לארץ ונעשה בה ריבון, הוא מצווה לרדוף צדק פן תימוט הארץ בעוונה ובניה יגלו מיותמים מריבונות. הוא בוחר בצדק, לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙. למען תחיה - זה שכרו. בספר משלי אומר המלך שלמה "וַיֹּרֵ֗נִי וַיֹּ֥אמֶר לִ֗י, יִֽתְמָךְ־דְּבָרַ֥י לִבֶּ֑ךָ, שְׁמֹ֖ר מִצְוֹתַ֣י וֶֽחְיֵֽה" (משלי ד',ד'). תורה שאדם לומד מפי רבו אינה מערכת הלכות כופה. היא " וַיֹּ֥אמֶר לִ֗י ", היא אמירה, היא לא קשה כגידים, היא עצה תומכת, היא מכירה את כוחו הדינאמי של הלב, נטיותיו, הלמות תשוקותיו, פרפוריו. המורה אינו מצווה. הוא מייצב. הוא מייעץ, " שְׁמֹ֖ר מִצְוֹתַ֣י וֶֽחְיֵֽה", לא חיי שעה, לא חיים בין לידה למיתה, אלא חיים על פי הד הקול האומר כי חיים משמע התנהלות המבטיחה קיום ביושר ובאמת מדור אל דור. 

כיבוש הארץ הטריטוריאלי מחייב כיבוש הארץ הערכי. הארץ המובטחת היא בשורת השחרור מעול זרים. הארץ המתנהלת בצדק היא בשורת הקיום תחת עול אחריותך שלך. המנהיג הישיש הסוקר מרום ימיו בהודיה גדולה לאלוהיו שזיכה אותו להוליך את עמו ולהביאו עד לגדות הנהר שהחוצה אותו כובש את הארץ, דואג בליבו דאגה גדולה, המורשת מדור לדור, לחיוניות המוסרית של העם המשתחרר, פן ישכח לתמוך את ליבו ב צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק וההר אליו עלה לפסגות יהיה לפניו כמורד לבקעות.

זה המעמד. האיש ההולך למות על סף הכניסה הכובשת לארץ, מוריש לבאים לארץ את צוואת החיים המבטיחה את הקיום בארץ. כבר אז, רוטטו כבר מאחורי רדידי המשי של הזמן הבא במסתרים, התיבות שעתיד היה המלך דוד לשיר בחצות אחר תום יום הכיבושים להרחבת גבול ממלכתו בזוכרו צוואת "וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים " של משה, רבם של ישראל ,"מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב. נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה.ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ" (תהלים ל"ד, י"ג-ט"ו) . וכך, כשרוח צפונית מעירה את מיתרי כינורו, פירש והרחיב המשורר הגדול את צוואת המורה הדגול. משה האיש, חרד למלכות וציווה על השופטים והשרים ושועים צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙  ודוד, המלך, חרד לכל איש ואישה " מִֽי־הָ֭אִישׁ", לסור מרע, לעשות טוב, לבקש שלום ולרדוף אותו ולא להחטיא את שפתי האומה בשיח של לשון הרע ומרמה. למען תחיה.