העם הנבל והלא חכם

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת האזינו, דברים לב 1- 52

פרשת האזינו

בפרשה שירה בעלת תקבולות מרשימות ומטפורות מופלאות. תענוג אסתטי לקרוא ואף להאזין.

אבל תוכן נאומו הגדול של משה, בפרט בסיום, מעורר מחשבות קשות: "עם נבל ולא חכם" (דברים לב 6). נאום ההטפה הארוך של משה המגיע לסיומו בזאת, ממסתיים בנעימה פסימית המצדיקה את עצם ההטפה. העם איננו חכם והוא גם נבל, ובנבלה אין הכוונה לביקורת אינטלקטואלית אלא לפשיטת רגל מוסרית אמונית, כמו דברי איוב לאשתו: "כדבר אחת הנבלות תדברי" (ב 10).

יש כאן מעין הגדרה של מהות האלוהים:

"הצור תמים פעלו   כי כל דרכיו משפט

אל אמונה ואין עול   צדיק וישר הוא" (דברים לב 4).

התיאור נוקט לשון בני אדם, כדי שיוכלו גם להבין וגם לחקות בהתנהגות הולמת. 

אלוהים הוא צור, קשה, חזק, איתן. ומיד ההדגשה על יושר ומשפט צדק. 

אפשר לבנות כאן מדרש מהצור עליו נצטווה משה להכות בסלע בשמות יז. הצור הוא אפוא המקור, המעיין, הלא מאכזב. והצור הזה, החזק הזה, מתואר בתכונות אנוש: תמים פעלו. אמונה היא תחושה של ודאות מוחלטת שהיא מעבר להוכחה או להדגמה. כלומר, לא שיש כאן מעין ציור מילולי של אלוהים אלא מצוינות תכונות ערכיות עליונות, שהן כאמור סגולות מושלמות, שהאדם יכול לשאוף אליהן.

יש בשירה מתווה לבניית הזיכרון הקולקטיבי של העם: "שאל אביך ויגדך" (פס' 7). 

יש כאן הכרה בעמים אחרים ובגבולותיהם, תוך ציון הייחוד של ישראל, שנקבע על ידי ה'.

שימו לב לדאגה האישית של אלוהים המטפל בעם כבאישון עינו, "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" - דאגה, הגנה.

ושוב ההדגשה החוזרת: ה' הוא בעצמו, בדד  (פס' 12), עשה כול זאת וללא שום התערבות של אל זר. כלומר, יש כאן הכרה באלים אחרים - וזה עניין מעניין לכשעצמו - חרף הייחוד של ישראל.

אבל מה עושה ישראל? "וישמן ישורון ויבעט" (פס' 15). כפיות טובה מזעזעת.

אני מתקשה למנות את כול הפגעים והקללות שיוטלו עליהם אם וחרגו מהדרך. נראה שהמשורר כאן בטוח שישראל הוא עם לא יציב, בוגד ולא חכם.

כאמור, התיאורים על הלשון הפיוטית הם מרהיבים והשירה מאפשרת לחרוג מהפרוזה הישירה העניינית ולהפליג בתיאורים מרטיטי לב. ובכל זאת יתהו הקוראים מדוע לסיים בצורה כזאת. האם האכזבה האישית של משה באה כאן לידי ביטוי בתסכול עמוק?  או החשש שעתה, משהעם עומד לעצמו, בנחלתו, יש להזהירו ולחזור ולהזהירו, ולאיים עליו מדאגה לאחריתו?

הנושא חוזר על עצמו. אין כאן אמונה גדולה בעם. יש תביעה לאמונה והתנהגות הולמת מהעם אבל אין אמונה אמיתית  בסגולותיו ובנאמנותו.

מעניין גם לראות זאת מזווית הפוכה: אין כאן תיאורים מלהיבים של מה שיקרה אם תהיו טובים ונאמנים, להיפך: הפחדה. זאת גישה פדגוגית דתית אופיינית. דת משלבת הפחדה, מורא. יראי אלוהים מכונים חרדים.

כבר המלצתי על ספרו של רודולף אוטו "הקדושה" , ואני חוזר וממליץ עליו כספר יסוד  להבנת הדת מהי.

סיום פרק ל"ב טרגי ממש. בלשון פרוזאית פשוטה ועניינית משה מצטווה לעלות אל הר נבו: לראות את הארץ אבל לא להיכנס אליה. ופרשת חייו של משה ואחריתו היא התגלמות של הציות המוחלט שהפרשה מדברת אודותיו: הוא לא ציית ממש, הוא מעד פעם אחת ונענש בעונש אכזרי:

מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.  נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ:  כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו.  נא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן--עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא--אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.