 |
| הקנקן ובו שרידי הקרפדות צילום: זוהר תורג׳מן-יפה, רשות העתיקות |
רשות העתיקות מודיעה: ממצאים מחפירה באזור עין יעל בירושלים
ממצאים מחפירת רשות העתיקות באזור גן החיות התנ"כי שופכים אור על מנהגי הקבורה בתקופה הכנענית (הברונזה התיכונה). בחפירה הארכיאולוגית, שהתקיימה בשנת 2014 כהכנה להרחבת שכונת מנחת ביוזמת משרד השיכון (חברת ערים), התגלו שרידים של לפחות תשע קרפדות, וכן עדויות לגידול תמרים והדסים באזור.
במחקר החדש, שיוצג לראשונה בכנס "חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה" נבדקו שרידים מתוך כלים שהונחו בקבר כמנחות קבורה בשיטות מדעיות מתקדמות. זאת, תוך שיתוף פעולה בין מוסדות אקדמאים שונים, בהובלת שועה קיסילביץ וזוהר תורג'מן-יפה מרשות העתיקות ובשיתוף עם ד"ר דפנה לנגוט מהמכון לארכיאולוגיה ומוזיאון הטבע ע"ש שטינהרדט שבאוניברסיטת תל-אביב, ד"ר ליאור וייסברוד ממכון זינמן באוניברסיטת חיפה, ד"ר דוד אילן, ראש המכון למקרא ולעתיקות ע"ש נלסון גליק מההיברו יוניון קולג' ונתן בן ארי מרשות העתיקות.
לדברי שועה קיסילביץ וזוהר תורג'מן-יפה, מנהלות החפירה מטעם רשות העתיקות, "אגן נחל רפאים באזור זה היה כר פורה להתיישבות בכל התקופות, ובפרט בתקופה הכנענית. בשנים האחרונות התגלו בסביבה בחפירות יישובים, שני מקדשים ומספר בתי קברות שמספקים צוהר לחיי האוכלוסייה המקומית בתקופה זו. החפירה הזו, בזכות שימוש בכלי מחקר מתקדמים, מאפשרת לנו להיחשף למורכבות טקסי הקבורה". לדברי קיסילביץ ותורג'מן-יפה, "עבור ארכיאולוג, מציאת קברים שנאטמו במכוון כבר בעת העתיקה, היא אוצר שלא יסולא בפז, משום שהם מהווים קפסולה של זמן המאפשרת לפגוש את הדברים כמעט כפי שהושארו. בתקופה זו, היה נהוג לקבור את הנפטר יחד עם מנחות שהיוו מעין "ערכת קבורה" אשר לפי האמונה, שימשה את הנפטרים במעבר לעולם הבא. כשהסרנו את אבן הגולל שסתמה את פתח הקבר התרגשנו לגלות קערות וקנקנים שלמים. באחד הקנקנים גילינו, להפתעתנו, ערימה של עצמות קטנות. חקירת העצמות ע"י ד"ר ליאור וייסברוד מאוניברסיטת חיפה חשפה שמדובר בעצמות של לפחות תשע קרפדות. מעניין לציין שראשן של הקרפדות נערף".
 |
| כלים שלמים ששימשו למנחות קבורה. צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות |
ממצא מעניין נוסף עלה מניתוח של משקעים שנאספו מכלי החרס ונבדקו באמצעות מיקרוסקופ. בדיקה שערכה ד"ר דפנה לנגוט מאוניברסיטת תל אביב, גילתה שזמן קצר לפני הטמנתם בקבר, היו הכלים חשופים לצמחים שונים ובהם עצי תמר מצוי ושיחי הדס. עובדה זו מעניינת, משום שזהו לא בית גידולם הטבעי של צמחים אלה ונראה שהם נשתלו בו במיוחד. לדברי ד"ר לנגוט, התמר סימל בתקופה זו פריון והתחדשות, דבר שעשוי להסביר את המאמץ שעשו הקדמונים לגדל את העצים בסביבה הלא טבעית שלהם. לדעת החוקרים, יתכן שגידולים אלה היו חלק מבוסתן שניטע באזור ובו התקיימו טקסי הקבורה, אשר במהלכם הונחו מנחות אוכל וחפצים לנפטר. בין מנחות אלה, מעריכים החוקרים, היה גם קנקן הקרפדות ערופות הראש.
המחקר יוצג לראשונה ביום ה' 18.10.2017 בכנס "חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה" הפתוח לציבור באוניברסיטה העברית בירושלים.
קראתי בעיון את הכתבה. החוקרים מצאו מעצם העיניין עצמות של קרפדות. האם ייתכן שהשלדים הם שהושמו בקבר ולא הקרפדה בשלימותה? האם ייתכן שעריפת הראש נעשתה לצורך הוצאת האיברים הפנימיים ? אולי לאכילה? כידוע בעת החניטה המצרים הוציאו את האיברים הפנימיים לשימור נפרד. את המח הם הוציאו דרך חלל האף באמצעות מכשיר כלשהוא. תהליך שקשה לעשייה בקרפדה קטנה. עדיין לא עונה על השאלה מדוע קרפדה? לגבי הדסים, לפחות ביהדות היה נהוג להניח ענפי הדס על מיטת המת כדי למנוע מקרוביו את הסבל שבריח הגופה הנרקבת עד לקבורה. מתוך מאמרו של אמוץ דפני: עבורנו, הדס (Myrtus) הוא אחד מ'ארבע המינים' שנוטלים בסוכות, אבל שימושיו של שיח זה רחבים הרבה יותר ושרידים ממנו נמצאו בתוך קברים במצרים העתיקה. גם ביוון העתיקה נחשב ההדס סמל לנצחיות ושיח מקודש לאלי השאוֹל, ולפיכך נהגו להטמין ענפים ממנו בקברים ולהשתמש בהם לזרי אבל ולעיטור הקבר. בקברי מלכים ביוון (במיוחד במקדוניה של היום) אף נמצאו זרי זהב בדמות הדס.
השבמחקמתברר כי גם אבותינו הניחו ענפי הדס ('אסא' בארמית) על גופות מתים. בתלמוד הבבלי מסופר, כי כאשר מת אמורא בבלי ושמו שילא, 'חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא' (נידה, לז ע"א), ופירש רש"י שם: 'רגילין היו להניח הדס על המיטה, וההדס של אלו פורח היה והולך ממיטה למיטה'. ובמקום אחר בתלמוד העיר רש"י, כי 'הדס היו מניחין על מיטת מת לכבודו' (ביצה, ו ע"א). אפשר להניח שהסיבה לכך הייתה קשורה גם ברצון להתגבר על הריח הרע, כפי שהעיר הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: 'מותר לקוץ [לקצוץ] הדס, שהכל יודעים שהוא לצורך המת להעביר הסרחון' (משנה ברורה, תקמז, י).מנהג קדום זה השתמר בימינו הן בקהילות יהודיות הן ברחבי העולם המוסלמי. כך למשל, אצל יהודי בומבי שבהודו נהגו, בעת הביקור בבית הקברות בערב ראש השנה, לשפשף קברים בענפי הדס ואחר כך להניח פרח או עלה הדס על הקבר, כפי שבמסורת האשכנזית נהוג להניח אבן קטנה על המצבה. בדרום איראן נהגו יהודים לרחוץ את המת במי סבון מעורבים באפר ובעלי הדס. הנחת ענפי הדס, על הנפטר או על הקבר או בתחתיתו, נפוצה גם בצפון אפריקה, ובטורקיה נהגו לרחוץ נפטרים במים מבושמים בהדס וער אציל ולהניח ענפים בין התכריכים .... ההדס משמש סמל לנצחיות החיים ולעתידם של החיים אומר נוגה הראובני. לגבי השימוש בענפי דקל ממשיך ואומר דפני:
הוא בעל חשיבות באסלאם. המנהג של הנחת ענפי דקלים על קברים, לאחר סיום 'עיד אל-פיטר' שבסוף צום הרמדאן, הוא עדות לכך. מי שעולה לרגל למכה (ובשל כך זוכה לתואר חאג') נוהג לעטר את הכניסה לביתו ב'קשת' העשויה ענפי דקל. ברחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה נישאים ענפי דקל כמעט בכל לוויה מוסלמית. וכך כתב תאופיק כנעאן, החוקר המובהק של הפולקלור הערבי בארץ ישראל:
ענפי דקל נישאים בראש כל לוויה מוסלמית ומונחים לאחר מכן על הקבר ... ארבעה ענפים מונחים על הקרקע, אחד בכל פינה של הקבר, כך שראשיהם נוגעים זה בזה. לעתים ענפים אלו נשזרים עם פרחים. קיימת אמונה נפוצה שככל שהענפים נשארים ירוקים הנפטר יכול לשבח את האל. האל יכול אז לסלוח חלקית או במלואו על חטאיו. על קברים רבים חורתים תמונת דקלים.
( קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (ג) – ירוּקי עַד 16.12.15 )