וינייטת הקרב האחרון: תעלומה בין הדמעות

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

                                          כל אדם יודע כי אין בעולם הזה נצח

כל אדם יודע כי אין בעולם הזה נצח, כי ימי כל בריאה קצובים, כי כדברי רבי אליעזר הקפר בפרקי אבות (ד',כ"ב)  "הילודים למות", אולם אי אפשר לו לשום אדם להעלות על דעתו את אינוניותו.  אין הדמיון יכול להשיג את הצירוף הבלתי נמנע ביותר בעולם "אני - אין", אותן אותיות, אותה ודאות, אבל אי היתכנות מוחלטת, אי יכולת של הכרת החי את עצמו כמת. 

הידיעה פשוטה. בחיים החוויים מהלך לו המוות אין עוצר, דור בא רואה דור הולך, אם מערסלת את יוצא חלציה בעריסה ויום אחד זה ילך אחר מיטתה. אנשים בונים ערים, ובעיבוריהן הם מניחים ומקדשים קרקע לבתי עלמין. הם מרקדים לפני הכלה, וקוברים בנים שמתו במלחמה. העולם מופלא פה, והעולם אכזר כאן, אך סוף המתפעל מיופיו או גורל הנושא ביסורים את משאו, להיפרד מעליו וללכת בדרך כל הארץ.

 כל זה ידוע. אבל אין מיתה חוויה. היא מחוץ לטווח חיצי הניסיון והדעת. היא תעלומה מוחלטת שהכל מדברים בה בזה, ואם יש לה פתרון - הוא בבא, והבא עצמו אין תעלומה נעלמת ממנה והמאמינים כי הם הנצח, רואים עצמם שם כחיים הלאה את הכאן, עד שאמרו "העולם הזה דומה לערב שבת, והעולם הבא דומה לשבת"  או "העולם הזה דומה ליבשה, והעולם הבא דומה לים"  או "העולם הזה דומה לקיץ והעולם הבא לחורף" (מסכת שמחות דרבי חייה פרק ב'), ועיקר ההשגה הזאת היא שהעולם הזה הוא פרוזדור שהכל מכירים מניסיונם מה טיבו, בו המכין עצמו להיכנס לטרקלין-  כמושג מוכר גם הוא - יזכה שם לרווחה הידועה אך המדהימה יותר. דומה לאלה  גם מה שאמרו בפרקי דרבי אליעזר פרק י"ח "כל באי העולם הזה שהוא דומה ללילה וכל באי העולם הבא שהוא דומה לבוקר יגידו אמונתו וחסדו של הקדוש ברוך הוא". למעלה מזה, מלילה שאחר כל בוקר פה, ומבוקר שלאחר כל לילה כאן, אין הדעת מגעת, ובקץ הידיעה על עצם הפרידה הבלתי נמנעת, לנים הפחד והחרדה, או חוסר האונים וההשלמה, התסכול העמוק לנוכח המוות כתמוטת הצדק הארצי, או האמונה המוחלטת בוודאותו עדי עד של צדק גרעיני, עליו אומר רבי שמעון בר יוחאי "ברוך דיין האמת, אדון כל המעשים, שאין עולה ומשוא פנים" (ספרי דברים, פיסקה ש"ד).

לא כל אדם זוכה לומר בשפתיו את דברי הפרידה האלה מעולמו. לא מי שמת חטופה, ולא הגיע לשיבה, ולא מי שמת אחר שהגיע לגבורות מיתת נשיקה, לא מי שמלאך המוות בא עליו לפתע, ולא מי שראה אותו אורב לו בחוליו או בזקנתו. אומרים אותו ההולכים אחר המת, אבל המת עצמו הלך ככל שאנחנו יודעים לגורלו בטרם ידע לכוון הדברים על עצמו מלבבו. לא משה. מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי במדרש, על פסוק י"ד בדברים ל"א, אמר. "וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל מֹשֶׁ֗ה, הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶיךָ֘ לָמוּת֒, קְרָ֣א אֶת יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ. וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד". משה כבר היה בן מאה ועשרים. הוא ידע כי משמעות הפסוק "אֶת מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא" (שמות כ"ג, כ"ו) היא "...לֹֽא יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר, וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה" (בראשית ו',ג'). מלאו אפוא ימיו. רגעי הפרידה הגיעו. אבל אף על פי כן, היו צריכים להודיעו, כי הידיעה עצמה אינה מספקת. היא מספקת אולי להכנות בחיים, לקראת הפרידה מעליהם, אבל היא אינה מספקת ליצור הסכמה עם הקץ שאין אפשרות לרדת לעומק סודו.

 ואכן עם ההודעה עושה משה מה שמוטל על כל אדם אחראי לא רק למה שהוא עושה בחייו אלא גם למה שייעשה אחרי מותו. מי שאינו מתכן ירושתו, ירושתו עלולה להתהפך בלעדיו לרסיסי שטנה בין אחים ואחיות שעלולים להיוותר בלי נוכחות אב ואם כמחללי כיבוד אב ואם במריבות על ירושה כעל חלוקת שלל. ירושתו של משה לא הייתה ירושה בחומר, לא בכסף ולא בזהב ולא בנכסים מיטלטלים ובנכסי דלא ניידי. ירושתו הייתה מורשה. התורה. " וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֘ אֶת הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל הַכֹּהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל" (דברים ל"א ט'). רש"י מדייק ואומר "... כשנגמרה כולה, נתנה לבני שבטו", שלימה,  החל ב"בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (בראשית א',א'), הפסוק הפותח בחידת בריאת העולם ובמעשי אבות האומה, וכלה ב"וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל יִשְׂרָאֵֽל" (שם ל"ד,י"ב), התיבות החותמות את חמשת חומשי התורה כולה.

 ולא רק לבני שבטו כתב את התורה הזאת, אלא שנים עשר ספרים נוספים כתב לכל שבט ושבט.  את הספר שנתן לכוהנים הלוויים מורי העם, שומרי משמרת הקודש, ציווה להניח לדורות על מדף שחרג מארון הברית בו הונחו הלוחות, "לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד" (שם, ל"א,כ"ו). אפשר שהתורה בארון הייתה עדות אינטימית לברית בין ה' לבין עמו, ומגילת התורה שהונחה  על המדף החורג הייתה עדות גלויה לעיני כל אומות העולם כי ישראל מוליך תורתו באשר שם ילך וגם אם ימרוד בה - היא תעיד כי אי אפשר להם בני ישראל להיפרד מעל תורתם, כי הם דבקים בה גם שהם קורעים עצמם הימנה והיא מעידה מכל מקום תמיד כי הם מאמיניה. 

התורה הזאת לא הונחלה כספר חוקים שיש בו תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה. כשכתב אותה נקראה " הַתּוֹרָֽה הַזֹּ֖את עַל סֵ֑פֶר" (שם, כ"ד), אולם משה גם הספיק באותו יום ללמד אותה בכוחותיו האדירים האחרונים, ומשלמדה, אומר הכתוב, "וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם" (שם, ל'). התורה כולה, למן הפרדת היבשת מן הים, והאור מן החושך, והאבות מיושבי כנען, וישראל מן העבדות למצרים ומן התהייה וסיני מישימון המדבר, ושעת הרצון לכניסה לארץ מן השנים הרעות של תעייה בקוצר רוח ובחטא, בין הארץ המובטחת לבין  ה "נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה"  (במדבר י"ד,ד') החתרני העיקש, הייתה לשירה. שירה היא מעט המחזיק את המרובה. שירה היא קפדנות, ודיוק, ועמידה על כל תג ותג ועל כל הברה והברה, אבל כל אדם קורא בה שבעים לשון מתוכו. היא ברה ומתבהרת תמיד. היא לא אסופת חוק-סעיפי, יבש. היא מקור מים חיים מפכים.

כשאמרו לו למשה "וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה" (שם, ל"ב, נ') לא ידע, לא יכול היה לדעת, איך מקיימים את הפועל בציווי "מֻ֗ת"! ציווי "קום"-אדם פועל לקום. "לך" -אדם פועל ללכת. אבל "מֻ֗ת" איך אפשר? כל מה שמשה יכול היה להבין באותה שעה הוא כי "מֻ֗ת" הוא ציווי להנחיל לישראל את התורה בטרם ימות, "כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם ה', ואַ֖ף כִּי אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי" (שם ל"א,כ"ז), דהיינו לתת ביטוי לאחריות של מורה הדורות לרציפות מתוקנת של  הדורות באמצעות בהנחלת התורה, "כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי־תַעֲשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י ה' להַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם" (שם, כ"ט).

 את הרציפות המתוקנת של הדורות צריך היה להבטיח החינוך. הנחת התורה ביד הכוהנים הלוויים הייתה משמעותית בעיניו בתנאי כי תהייה תשתית עמידה ללימודה המעשי תמיד. על כן הוא מצווה עליהם את מצוות 'הקהל' "הַקְהֵ֣ל אֶת הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת כָּל דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת. וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ" ( שם, י"ב-י"ג). הפואמה החינוכית של האומה, התורה כשירה, מונחלת לטף, עליהם אומר הרמב"ן כי " אלה הם הבנים אשר לא ידעו, אין הטף הזה עוללים יונקי שדיים אלא קטני השנים הקרובים להתחנך, כי ישמעו ויישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם". צוואה זאת של משה נתקדשה ביד האומה הישראלית בדורות של ניכר ושל פזורה רודפת ותינוקות של בית רבן השמיעו אלפ' בית' בניגונים קסומים לתוך עולם של בערות והפליאו את הבריות, ונשים היו מלומדות וידעו קרא וכתוב והמריצו את ילדיהם לראות בתלמוד תורה אידיאל. אולי כך הבין משה את הפועל בציווי "מֻ֗ת" כצוואת דורות  של "...כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה" כפי שייסדו אנשי כנסת הגדולה בברכה שלפני קריאת שמע.

אבל למות לא רצה. מדרש תנאים לדברים פרק ל"א, יודע לספר על ההתמודדות של משה על חייו, על הרגע האחרון של היותו בעולם הזה. " בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶיךָ֘ לָמוּת֒, השיב משה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, בלשון שקילסתי בו, אתה גוזר עלי מיתה? משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה מהלך בדרך ומצא סייף הנדוי ,אמר אין זה ראוי אלא למלך, הלך והביאו דורון למלך. אמר המלך, לכו והסירו בו את ראשו! אמר לו, אדוני המלך, בדורון שהבאתי לך אתה בא אלי להרגני ..."! במדרש רבה לפרשת וזאת הברכה, מתעצם המאבק על החיים עוד יותר "וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה, ואמר, איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה. באותה שעה מה עשה משה? לבש שק, ונתעטף שק, ונתפלש באפר, ועמד בתפלה ובתחנונים לפני הקדוש ברוך הוא עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית ואמרו, שמא הגיע צביונו של הקדוש ברוך הוא לחדש את עולמו?!".

 אבל הקדוש ברוך הוא לא חידש את עולמו והשאיר בו את המוות כנסיך סופו של כל אדם, אבל תפילתו של משה, תחינתו, עמידה על המלכת הצדק, קטרוגו את המוות עצמו, הבהילו כביכול את בורא העולם עד שהוא קרא לגורמי השמים עצמם ולכל שרפי מעלה לא לקבל תחנוני משה, ושלח מלאכים ליטול את נשמתו של אדון הנביאים. והנשמה דיברה, ואמרה "ריבונו של עולם, יודעת אני שאתה אלוה כל הרוחות וכל הנפשות, נפש החיים והמתים מסורין בידך, ואתה בראתני, ואתה יצרתני, ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה, ועכשיו - יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה שלא נראה בו רוח סרוחה מעולם ולא רמה ותולעה. לכן אני אוהבת אותו ואיני רוצה לצאת ממנו... בבקשה ממך תניחני בגופו של משה "! והמלאכים נסוגו ולא נותרה עוד דרך להקדוש ברוך הוא לקיים את העולם כפי שנשבע כביכול לקיימו, על החיים ועל המוות, והוא עצמו ירד ממרומיו וקרב אל משה "... באותה שעה נשקו הקדוש ברוך הוא, ונטל נשמתו בנשיקת פה, והיה הקדוש ברוך הוא בוכה"...

ורק באותו הרף עין בין נסיגת המלאכים לבין נשיקת הקדוש ברוך הוא אמר, כנראה אמר, מכל האנשים בתבל ומלואה רק משה האיש, בשפתיו הוא, מאמרו של רבי יוחנן בן זכאי על נשמתו הוא "ברוך דיין האמת, אדון כל המעשים, שאין עולה ומשוא פנים". 

והארץ בכתה, ושמים היו בוכים, ובין הדמעות השליש, שלהם ושל הקדוש ברוך הוא, נתעלם משה "... וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙..." מי, לא ידענו, "...בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" ( שם,ל"ד,ו') וגם "אני –אין" לא ידע איש עד  עצם היום הזה...

ערב שבת ניצבים וילך התשע"ז