מחברות החשק של יורם טהרלב על נשים מקראיות

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת בבל

יורם טהרלב, מצע אשה מצע טוב, ציירה רוני טהרלב, הוצאת בבל, תל אביב תשס״ג 2003

לכתוב או לא לכתוב על הספר הזה? אני מהרהרת, ואתם בוודאי מגיבים בתמהון: ׳לכתוב על שירים כאלה???׳ הרי שם הספר אינו מותיר מקום לספק אודות תוכנו: ׳מצע אשה מצע טוב׳! ואם הרמז טרם הובן, יבואו שמות השירים ויעידו שבמחברות (=מקאמות) חשק עסקינן. או במילים יותר מפורשות - בטקסטים נוטפי זימה. ואם לא די בכך, אותם טקסטים מחורזים משובצים לא פעם בקללות עסיסיות רחמנא ליצלן!

ושתי לא תכרע ולא תשתחוה

בנותיו של לוט נקרעות מבפנים

בת-שבע שוברת את מגן דוד

שרה מעבירה את המקל להגר

תמר עומדת על זכות האשה לדעת

רחב מעמידה ליהושע רף גבוה

יעל לוקחת את שרביט הגנרל

אשת פוטיפר מתעלקת על יוסף

דלילה שומרת על זכות השתיקה

ומה יש במחברות המסוכנות הללו? עדויות של הכותב-הדובר או של כמה מהדמויות המקראיות על האמת אודות הארועים שהתנ״ך הביאם עדינו בקיצוצים וברמזים. 

חשבתם ששרה קינאה בהגר שפחתה הפוריה? טעות! הגר היתה שפחתה, ידידתה ובת בריתה של שרה. שרה החליטה לתת אותה במתנה לבעלה כי ׳אין כמותך אחראית, ואת תהיי לזוג זקניך אם פנדקאית׳ (עמ׳ 50) . הגר הצייתנית והכנועה, שלא ידעה דרך גבר בעלמה, קיבלה עליה את דין התנועה, רק ביקשה הדרכה ׳מה עושים ואיך ומה׳. שרה נחלצה למשימה, והדריכה אותה איך ללטף את פרקי גופו של אברהם ביראה ובכבוד, כי כל פרקיו ׳הם פרקי אבות׳ (עמ׳ 52). העיקר שתתקבל מבעלה תרומת זרע. להמשך קיומו של העם כמובן.

במקאמה אחרת רחב, שהייתה ׳חלוצת תעשית המזון בארצנו הקטנה׳, מוסרת את עדותה המקצועית (עמ׳ 72), ובעוד מקאמה דוד, כשהוא כבר פנסיונר זקן, קובל באזני אבישג על  העוול שעשה לו נתן הנביא בפרשת בת-שבע. האמת, הוא מספר לה, שהוא היה עסוק באותם ימים בכתיבת מזמורי תהלים. אבל שכנתו התוססת שידעה שהוא נוהג להתייצב על הגג כדי לקבל השראה, ׳עשתה לו תרגיל׳ ופיתתה אותו, תוך שימוש חסר בושה בנכסיה הביולוגיים. וכשסיים לכתוב את ק״ן מזמוריו, ׳ק״ן תפילותי הנדחות׳ הוא קרא להם, הוא הכריז: ׳בת-שבע בת-שבע הזמר הוא לך!׳. ומפה לשם נולד לו שלמה, בן שחי על חשבונו כמי ש׳תורתו אומנותו׳ (בילה את זמנו בכתיבת שיר-השירים). 

דוד מספר ומספר עד שנפלו עפעפיו, ואבישג הפורחת יודעת שכוחו של המלך כבר אינו במתניו. היא מתייצבת דומעת מול החלון ומהרהרת: ׳עגומה מפלתו גם של שר ונגיד / ורק דבר אחד על עברו יעיד / הזיקפה הנצחית של מגדל דוד׳ (עמ׳ 45). 

המקאמות ההומוריסטיות מתובלות בפסוקים שנעקרו ממקומם וקיבלו לפתע משמעות מפולפלת, בפתגמי חז״ל, ובעוד שלל מובאות ׳מאז נעים זמירות ישראל ועד מצעד הפזמונים של קול ישראל׳ (עמ׳ 115). המקאמות גולשות לא פעם לפרודיה יהודית, גם ביידיש (תרגומו בצידו). 

טהרלב מסביר ששירי החשק מלאי התאוות ואפופי הרמזים נועדו ׳למשוך לבם של צעירינו, שמא מתוך קריאה שלא לשמה יבואו לקריאת שמע׳ (עמ׳ 115).

ובלי פוליטיקה הרי אי אפשר.

פוטיפר שלח את יוסף אל הכלא הקר, ויוסף הצדיק לא צעק ׳אללי׳, רק הצהיר מול כולם ׳זכאי זכאי זכאי!׳. וכשהשתחרר אחרי כל מה שעבר, ׳התמנה מיד לשר כמקובל בכל משטר׳ (עמ׳ 99). 

יורם טהרלב, הפזמונאי הפורה, המבריק ועטור הפרסים, מזהיר את הקורא התמים שפתח במקרה את ספרו ושרוי בוודאי כבר ׳בשוק והלם׳, לא להמשיך לקרוא. זו ׳עצת ידיד׳ הוא מתרה בו, אל תמשיך פן ייגרם לך נזק בלתי הפיך. 

אינני זוכרת מה החלטתי, אם לכתוב או לא לכתוב על הספר הזה.  אבל אם כבר הגעתם עד הלום אז בוודאי הכל היה חלום.

יורם טהרלב