יום רביעי, 21 באוגוסט 2019

וזכרת את כל הדרך: וינייטת מותר האדם

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר


בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ המובטחת יצאו ארבעים שנה. על דרך הסיפור הקוהרנטי, לא נדונה הדרמה הזאת מלכתחילה. בין מצרים לבין כנען לא מפרידה אלא ארץ פלישתים בלבד, ובמהלך ימים  אחדים יכול היה המחנה העצום לעשות את כל הדרך ממחוזות העבדות אל מרחב הפדות, אבל,  ".... וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא  כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.  וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף..."  ( שמות י"ג,י"ז-י"ח). על דעת הרמב"ן, המלחמה שהייתה מייראת את ישראל עד כדי החלטה לשוב מצרימה, היא המלחמה בארץ פלישתים בדרך, ועל כן הוליכם ה' בדרך ארוכה שפסחה על הפלישתים הלוחמניים.  על דעת הרשב"ם, " לא רצה ה' להנחותם דרך ארץ פלשתים ...ולכשיבואו לטורח מלחמות ארץ כנען יתנו ראש וישובו למצרים ". והסבת הדרך הכשירה את צבא ישראל לעמוד במלחמות העתידות במלכי כנען.   שני הפרשנים נבדלים רק בהערכה  לגבי השאלה מתי עלולה השיבה לשבי מצרים להפוך לברירה ישימה. לגבי עצם העובדה כי בירכתי כל גאולה אורבת הגולה – הם הם מנבאאותה נבואה. 

לבד מהארכתה  היזומה מלכתחילה  של הדרך הקצרה, התארכה הדרך לארבעים שנה במדבר בשל החטא, חטא המרגלים, והדברים מפורשים ונחרצים. " בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת-תְּנוּאָתִי.  אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ".   ( במדבר י"ד,ל"ד-ל"ה). ארבעים שנה הם בדיעבד, לא מלכתחילה. הם ענישה. לא החלטה אסטרטגית. על כן  קשה עד למאוד מאוד להשלים עם הפסוקים בהם נפרד משה מעל עמו ערב הכניסה לארץ, ארבעים שנה אחרי שהוליכם לחצות את הים בצעד המכריע של ההיפרדות משעבוד מצרים.  כאשר תגיעו אל המנוחה והנחלה אחרי מסע הייסורים במדבר ואחרי מלחמות ההתנחלות בארץ כנען, העלו לנגד עיניכם את העבר ותנו דעתכם על מה ולמה ארכה לכם הדרך המיוסרת כל כך. " וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו--אִם-לֹא.   וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ/  לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם"  ( דברים ח', ב'-ג').  לכאורה, בקריאה משוחררת מידיעה מוקדמת כביכול  אין תמוה מן הפסוקים האלה. המדבר אינו בדיעבד, לא ענישה, לא אסון שלא היה בחשבון המעבר היזום משעבוד לחירות, אלא מעין החלטה מוקדמת פדגוגית, מחנכת, שתכליתה לא הייתה קשורה מכל וכל בתגובה בלתי  נמנעת לגילויי הספקנות הישראלית שדרשה לראות בעיניה את הארץ אם טובה היא או רעה והחליטה כי היא רעה, והשליכה את ההבטחה האלוהית מאגנות האמונה אל פחי הכפירה.
 בפסוקי הפרידה המדבר היה 'לְמַעַן עַנֹּתְךָ', והעינויים היו הרעבה, ותכלית ההרעבה הייתה  " לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ", למען ללמדך בדרך הקשה , "כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יה', יִחְיֶה הָאָדָם", שיעור שאינו קשור בכניסה לארץ כנען אלא שיעור בתורת חיים בכלל, בהשקפת עולם, בהבנת הקדימויות המבטיחות  את הקיום האנושי לאורך ימים, בכל זמן, בכל מקום. 
מה אירע שם למעלה בבית דינו של אלוהי השמים והארץ , מה עושות שם "ארבעים שנה"? ארבעים יום וארבעים לילה המטיר ה' מי מבול על הארץ כדי למחוק את האדם אשר ברא מהיות ,  ארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים ותנח התיבה על אררט פתח  נח את החלון ושילח את העורב לראות הכלו המים, ארבעים יום הם ימי החנוטים במצרים בהם ביכה יוסף ופרעה את מות האב יעקב וביקש להוליכו לקבורה בארץ ישראל, ארבעים יום וארבעים לילה היה משה בתוך הענן על ההר, לחם לא אכל ומים לא שתה וקיבל תורה וכולו נשמה ומיעוט הגוף עד כדי שלילה של קיומו הגשמי. הפלישתי גלית התגרה בצבא שאול והתייצב לדו קרב גורלי  מדי יום, ארבעים יום השכם והערב. הארץ בימי השופטים נהנתה מארבעים ימי שלום. ועוד. ועוד. כולל ארבעים יכנו, ולא יוסיף, ומשום חמלה היכו אך שלושים ותשע. ארבעים ,ימי החמה לחלק למספר המיסטי 9  - עולה ארבעים, והאם על כן ארבעים שאמרו איננו מספר אלא מושג, פרק שלם ונעול  במרחב הזמן האין סופי, יחידה המציינת התרחשות שאינה נענית למגבלות הטבעיות של חלות הזמן, ועל כן ארבעים שנות ניסיון בייסורים וברעב אינם שקולים כנגד ארבעים ימי הענישה בגין ארבעים ימי  החטא, והשניים נכונים, גם הענישה וגם הבחירה במין בענישה מסוימת  שיש בה גם ערך פדגוגי, והמלכתחילה  והבדיעבד נכונים בעת ובעונה אחת, ומה שנראה בעליל כסתירה איננו אלא שני היבטים של אותו אירוע עצמו , עונש עד כדי מיתה, 'בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ',( יתמו -ימתו סיכול אותיות) ובה בעת 'עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם ', הבטחת החיים.   אולי. 
אבל דומה  כי יש מקום להניח גם הנחה שונה במהותה. דברי הפרידה של משה מתחילים  בתיבות ," וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ". האירוע  בשעת התרחשותו איננו האירוע  בשעה שזוכרים אותו. הזיכרון מעצב את המציאות, ויוצר אותה מחדש.  'בעצב תלדי בנים' בשעה שאת על המשבר , 'ותגל האם בבר בטנה' כשהיא נושאת את העולל שלה באהבה אין קץ בחיקה.  וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ בימים הנוראים של התנהלות עם רב מוכה הלם שאך יצא מארץ מנעמי הדגה והאבטיחים והקישואים המצרית,  אבל בזיכרון מתעמעם והולך כאב הרעב והצמא וסלעי מדבר רותחים וסופות חול מעוורות והטעם התפל עד זרה של מן,  ומה שצף ועולה בתודעה היוצרת מחדש את ההתרחשות שכבר תמה, הוא ששרדת, שעמדת בניסיון, שהייסורים חיזקו אותך, שלמדת ' כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם ',  כי יש בחיים  מפגש עם מה שבעליל איננו עובר על האדם בלי לשבור, לרמוס, ליטול את כבודו, להפיל עליו ייאוש כבד כבזלת תחתיה נמחצת התקווה, אבל בתוך הניסיון המוחץ הזה מתגלים כוחות נפש הנובעים ממעיין עיקש של חיים ואם האדם זוכה  וגואל עצמו מן המפולת - הוא זוכר אותה לא כעונש למרות שהיא עונש, אלא כמבחן שהוכן כדי שהעומד בו יגלה את עוצמת כוחות הרוח , את הגבורה שהייתה בו והוא עצמו לא ידע.
 לא הכל שורדים את אימי המדבר. אבל השורדים מגלים כי מה שהיה נראה כמטרה נכספת לפני המדבר, הלחם, השפע, הרווחה , העושר עד אובדן כל תלות אלא בכסף ובזהב ובשיש של בריכת הרחצה בארמון מלכותי, נדון להיחשב כריק, כשווא, כעלי שלכת הנישאים ברוח שנדמו כעלי זהב בבוסתן שלא היה ולא נברא. 
כל הניסיונות הפוקדים אדם , מלחמות, עקירה, מנוסה, חרדה שמלאך המוות הקוצר סביבו אין עוצר לא יפסח גם עליו, נדודים, הגירה, נחיתת אונס על עיי חרבות עשנים, הערכה שהתחלה מחודשת היא הזיה, נידונה להרס נוסף, חסרת תוחלת, כל הניסיונות האלה אם אדם עמד בהם, עבר, חי, בונה, יוצר, הוא זוכר אותם לא כייסורים, אם כי הוא יודע ידוע היטב כי היו ייסורים, אלא כגילוי  שהחיים הנשענים על ערך - אמינים פי אין סוף מן החיים הנשענים על המחיר, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ. וזה כל האדם.
אחת מהנחות היסוד עליהן מושתת תיאוריית האבולוציה היא כי קיומו של הפרט נועד להבטיח את קיומו של המין. האריה הבודד , הדרו, כוחו, אדנותו, מוראו איננו נחשב אלא כאמצעי להבאת גורי אריות הדורים לפחות כמותו. הוא ייאבק על חייו ועל מותו באריה זולתו , לא כדי להביס  אותו, ליטול את טרפו, לנחול את הרמונו, אלא אך ורק כדי להבטיח כי המין שיבא אחריו יתייחס לאריה שכוחו עימו וכדי שהמובס לא ינחיל את זרעו אחריו לבל יעמיד חלילה דור גורים עם צרכים מיוחדים. הנחת היסוד הזאת היא אוניברסלית, לכל מין, חי או צומח, כולל מין האדם. 
האבולוציה כתיאוריה או כמדע היא שעבוד טוטלי של כל הווה  לצרכי עתיד רחוק ומתרחק תמיד, ונטישה מלכתחילה של היום שלא נועד בדיעבד אלא כדי להבטיח את המחר. כולל האדם. 
אבל גם האבולוציה מכירה בעובדת יסוד אחת, מכרעת, והיא שהאדם הוא היצור היחיד היודע לתת שמות, בראש ובראשונה לעצמו. היחיד מזהה עצמו בשמו. אביו ואימו מזהים את הצאצא בשמו. שום בעל חיים , על פי הידוע לנו, אינו בנוי לתת לעצמו או לתת לכל זולת שם. מתן שם, משמעו, גאולת הפרט  מגורל בו הוא אך ורק צינור להבטחת עתיד המין. השם נותן טעם לחייו בהווה. השם הופך אותו למטרה. לא רק לאמצעי. הוא עושה אותו ליחיד שבעבורו נוצר העולם. לולי היה לו שם, לא היה לו אלוהים. 
מכאן המלחמה, חסרת הסיכוי אך גם הבלתי נמנעת לכל הזמנים  בין מי שאומר לכבודי נברא העולם לבין מי שאומר לא נבראת אלא בשביל קיום העולם, בין האמונה לבין הכפירה. האמונה אינה כופרת בעובדה כי היחיד נושא בחובו את הבטחת הדורות, כי הוא נחל מאבותיו וינחיל לבניו, אבל הוא נבדל מן האבולוציה בעובדת היסוד כי באבולוציה  תכלית הכל היא הנחלה בשרשרת אין סופית, ובאמונה הכל לבד מן האמונה עצמה פרי חתירה למימוש עצמי, האבולוציה כולה לחם, האמונה מוצא פי ה' על פי מה שכל פרט ופרט משיג בחייו האוטונומיים. האבולוציה היא הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ. האמונה כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם  ( דברים ח')


3 תגובות:

  1. בספרו בכתיבה "היווצרות עם ישראל על פי המקרא העם היהודי מ- "בראשית ברא אלהים..." עד ימינו, ובדורות הבאים"
    כותב,בין היתר,יעקב מישל שכטר בפרק "האיום השקט על קיומו של עם ישראל מימי בראשיתו בואכה ערב כניסתו לארץ המובטחת ובמהלך כיבושה ועד ימינו ולימים יבואו "
    את הדברים הבאים בהקשר ל-"ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים":

    "להבנתי מתוך הקריאה בתנ"ך, סכנת ההתבוללות, הסכנה הקיומית האמונית-רוחנית-תרבותית והדתית כמו זו החברתית, רבצה לפתחם של עם בני ישראל במיוחד בעת יציאת מצרים, זמן בו עם העבדים המשתחרר משעבודו היה רגיש במיוחד לפיתויי מנעמי החיים כמו ליד מלטפת וכמו ליד נוסכת בטחון אישי, כלכלי ריבוני ואמוני מוחשי, אני מסיק כי " הסיבה העיקרית ל...וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא..." (שמות יג, יז ) הנה אחרת מזו הגלויה בתנ"ך ( שם ) באותיות קידוש לבנה: "... פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה " ( שם ).
    להבנתי, הפשט הנו בעיקר תירוץ, תירוץ בסיסי קיומי ומוחשי, המדבר לכל אדם באשר הוא אדם, ומובן לו מיידית, כל שכן לעם עבדים שאך זה עתה יוצא מעבדות לחירות, לאחר מאות שנים של עבודה וחיים קשים. זה נימוק נתפס, הבא להסביר וללמד מדוע עם בני ישראל לא הובל לארץ המובטחת בדרך הקצרה והמהירה, אך למעשה זה נימוק כיסוי. אם באמת אלוהים חשש שבני ישראל ישובו מצרימה עקב מלחמה קרובה ליציאתם ממצרים, אזי הוא היה מוליך את עם ישראל בדרך ללא סכנת מלחמה ובביטחון מלא, כל שכן לא היה מביא על העם מלחמה מיידית. עם הסבת כיוון היציאה ממצרים של עם בני ישראל לדרך המדבר, הדבר הראשון שהביא אלוהים על בני ישראל ביציאתם ממצרים הנו מלחמה, כן כן, מלחמה, לא עם "הפלישתים" ממנה כל כך חשש כאילו , אלא עם פרעה, צבאו ובני עמו, העם המצרי , כנאמר:
    " וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ " (שמות יד, ו )
    "וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם..." ( שמות יד, ד ) , "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... ( שם, ח ) .
    לאור סתירה זו בדברי ההסבר לשינוי כיוון הולכת עם בני ישראל לארץ כנען , מה היה באמת החשש בכניסה הקצרה, המהירה והקלה יחסית לארץ המובטחת ביציאת מצרים של עם בני ישראל דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים???
    לדעתי, הסכנה האמיתית ממנה באמת אלוהי ישראל ניסה להימנע ביציאת מצרים, של עם עבדים היוצא לחופשי, היתה סכנת ההיטמעות וההתערות של עם בני ישראל בצעדיו הראשונים כעם חופשי לתוך מנעמי החיים של הפלישתים.

    השבמחק
    תשובות
    1. יצחק מאיר ביקש לפרסם כאן תגובתו:
      דומה בעיניי כי התבוללות אינה אגב אורחא. לא במעבר. התבוללות היא תהליך המתחיל עם התיישבות. מניעים אותו כוחות רבים, שאין להם על פי מיטב הבנתי ובקיאותי המאוד ממוצעת בהיסטוריה אחיזה בסיטואציה הנסקרת. בארבע מאות ועשר שנות חיי היהודי ם במצרים, היו גילויים מובהקים של התבוללות. אילולי היו, לא היו מגורי ישראלים שכנים למגורי מצרים עד שהמלאך שנפרע מן הבכורות צריך היה לפסוח על בתי היהודים. בלי התבוללות אין להעלות על הדעת ששאלה אישה משכנתה כלי כסף וזהב ובגדים וקיבלה, אלא אם כן הייתה קרבה של היכרות. חברתית. מוביליות מפילה מחיצות. דורשת הסוואה לתוך הסביבה. מחישה טמיעה. לחשוב כי יחפנית, אמה, זרה בת זרים, בזויה בת עבדים הייתה מעיזה לבא אל הגבירות המצריות העשירות ולשאול מהן תכשיטים או שהיו נאמנות בעיני הגבירות להחזיר, זה בגדר של מופרכות מיניה וביה. החשש מפני התבוללות דתית, חברתית, כלכלית, תרבותית, לאומית - היה קיים, והאזהרות מעידות על כך אבל כולן מתייחסות למצב שלאחר הכיבוש וההתיישבות. יציאת מצרים כללה ערב רב, ערב רב הווה אומר אותם בני נשואי תערובת שיהדותם הייתה או מסופקת, או קרבה משפחתית בלבד, בדומה למה שאנו מכירים בדורנו, והם עלו עם ישראל. אם לא חששו מערב רב למה יחששו מהתבוללות אגב מסע המוני אל הארץ המובטחת כשהדרך כולה בפלשת הייתה בת ימים אחדים. על כן אינני רואה כל צורך למצא הסבר אחר מאשר הפשט – החרדה מפני מלחמה אם מדובר על פלשת, מפני תבוסה אם מדוב בראותם מלחמה בכנען. אבל שבעים פנים לתורה וכל דורש – שכרו מובטח.

      מחק
    2. בהבנתי את ספר הספרים אני מנסה לא לכפות הר כגיגית,אלא ללמוד דברים בתנ"ך מתוך המקרא עצמו.
      בספרי בכתיבה "היווצרות עם ישראל על פי המקרא העם היהודי מ- "בראשית ברא אלהים..." עד ימינו, ובדורות הבאים"(שם הספר עשוי להשתנות),בפרק "האיום השקט על קיומו של עם ישראל מימי בראשיתו בואכה ערב כניסתו לארץ המובטחת ובמהלך כיבושה ועד ימינו ולימים יבואו",אני ממשיך ומסביר מה מקור הבנתי בתנ"ך עצמו את "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים":

      "הביטויים וְלֹא-נָחָם... פֶּן-יִנָּחֵם ( שמות יג, יז ) מזכיר לי הן בהרכב כתיבתו והן בצלילו ביטוי אחר, שבסביבתו מתאר התנ"ך מה הן סכנות ההתבוללות של עם ישראל בתהליך כיבושו את הארץ המובטחת והתנחלותו בה.
      וְלֹא-נָחָם... פֶּן-יִנָּחֵם של ספר שמות מזכיר לי את "... וְלֹא תְחָנֵּם" שבספר דברים ( דברים ז, ב ). אלה הן מילים דומות בהרכב האותיות שלהן ובצלילן, המעוררות קשר אסוציאטיבי גם צלילי ושמיעתי, ובעזרתן אפשר להשליך וללמוד מהאחד לאחר ו/או ההיפך.
      בקריאת המקרא "...יש להתייחס אפוא לכל אלמנט לשוני לכל מילה ולכל צירוף, תוך שימת לב מיוחדת למלים ולמבנים הבלתי שכיחים..." (העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא, שמעון בר-אפרת, עמוד 12 , ספרית פועלים, מהדורה שניה ומתוקנת, תשמ"ד- 1984 ).

      על מילה מנחה שכזו, או כדברי פרופ' נחמה ליבוביץ -מילה מדריכה, חשיבותה בפירוש המקרא ובהליכה נכוחה בשביליו הנסתרים, ויכולת השימוש בו ככלי להבנת התנ"ך, כמו לחשיפת אוצרותיו הבלומים , מאיר לנו הקוראים ומסכם פרופ' עמוס פריש במאמרו: "...'המילה המנחה הנדירה', כוחו לא בכמותו אלא באיכותו; דהיינו, מילה נדירה מופיעה במקום אחד, והקורא נזכר שהוא כבר נתקל בה במקום אחר. נדירות זו גורמת לו לנסות לחפש פשר ומשמעות לקישור הנוצר בין שני המקומות שבהם מופיעה מילה זו. לרוב מדובר בקישור בין שני טקסטים שונים, העשויים להיות מרוחקים זה מזה ואף להופיע בשני ספרי מקרא שונים..." (פרק נוסף במשנת נחמה: המילה המנחה, עמוס פריש, עמוד 2 , כתב עת מגדים גיליון נז )

      מ"הלאו" שעל ישראל לעשות כדי להימנע מההתבוללות על פי דברים ז אפשר להבין את "הכן", העלול לגרום להתבוללות שכזו, העלולה לסכן את קיומו של עם ישראל כעם על פי שמות יג.
      " כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם... וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים..."

      לו עם בני ישראל היה הולך ומולך ממצרים ישירות ובדרך הקצרה לארץ המובטחת דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, עם העבדים היה נשאב למנעמי החיים, שהפלישתים היו מרעיפים עליו, הרבה יותר מסיר הבשר אליו יצאה נפשו, כל שכן היה נשאף לנשות הפלישתים היפות והמושכות, ודרכן לעבודת אליליהם והתערות בחייהם ובתרבותם, הכול בחסות השלטון הפלישתי...
      משתאות, חיי חברה פורחים ומסיבות, נשים יפות וטובות מראה, שאפשר להתאהב בהן, וגם זונות, חקלאות ובטחון כלכליים פורחים, מעבר חופשי ממקום למקום , אירועי דת ססגוניים- כול מנעמי החיים הטובים האלה עלולים היו לרבוץ לפתחו של עם העבדים המבולבל והלא מאורגן...וכמשתמע וכעולה מסיפורי שמשון בספר שופטים פרקים יג – טז.

      מחק