ד״ר דוד כהן-צמח, מכון כרם ומכללת דוד ילין
ריצ'ארד אליוט פרידמן, מי כתב את התנ"ך?, תרגום ועריכה שלמה אלולעפיה, דני רובינשטיין, הוצאת דביר, תל אביב תשנ״ה 1995, 262 עמודים
ספרו הפופולרי ורב התפוצה של ר"א פרידמן עורר במועד הוצאתו באנגלית התעניינות גדולה. לאחר תרגומו לעברית שוב התעורר עניין רב סביבו בישראל. בטרם אגע בענייני התוכן, אומר שהתכלית השיווקית ניכרת כבר בכותרת המסקרנת והיומרנית. גם הסגנון הקליל והבהיר והרצאת הדברים כעלילה בלשית החותרת אל פתרון מובהק מקנים לספר רוח עממית-פמיליארית משהו. בחתירה לקראת זיהוי המחברים בשמותיהם ניכרת הגזמה ואף על פי כן אזכור שם פרטי אחד לא אמור להפתיע את הקורא המקורב לארון הספרים היהודי. לא יהיה בגדר ספוילר אם אציין שמדובר בעזרא הכהן והסופר שחי ופעל בימי בית שני. ישנה הסכמה כללית בקרב פרשנים וחוקרים, שמרנים וביקורתיים, יהודים וגויים, מתקופת התלמוד ועד ימינו כי לעזרא מקום מרכזי בעיצוב, בעריכה ובהתקדשות חלק מכתבי הקודש. דא עקא, שאזכור שם זה כמענה לשאלה "מי כתב את התנ"ך" יש בו משום מענה חלקי בלבד והגזמה גדולה. בעיקרו של דבר מתייחס פרידמן אך ורק להתהוות התורה ונביאים ראשונים. הוא אמנם מציין גם את החוגים שבקרבם נכתב ספר דברי הימים וכן דן בספר ירמיה ובנביא ירמיהו עצמו כמחבר של חלק מהספרות המקראית. אשר על כן, לא נראה לי שהוא פורע את השטר עליו התחייב בראשית המסע המחקרי (עמ' 21-20). אם נתייחס אל ברוך שפינוזה כאל אבי חקר המקרא הביקורתי, הרי כבר הוא במאה ה-17 לספירה טען שעזרא הוא המחבר של תשעת ספרי המקרא הראשונים (חמישה חומשי תורה וארבעת ספרי נביאים ראשונים). הידע של שפינוזה לא הגיע עד כדי הצגת רכיביה השונים של היצירה המקראית. במהלך 300 בשנים הבאות נצבר ידע רב והועלו השערות רבות אודות הרכב הספרים. על כן אפשר להניח כי מטרתו של פרידמן לא הייתה לציין את שם מחבר התנ"ך, אלא להציג את תהליך התהוות התורה ונ"ר ולפרק את היצירה הזו לרכיביה המשוערים (בעמ' 34 הוא כבר מוריד את רף הציפיות של הקורא). מבחינה זו ספרו אמור לסכם באופן תמציתי ביותר את פירות מחקר המקרא במאות האחרונות שקדמו לנו עד למועד הוצאת ספרו.
בדברי המבוא מציג המחבר את התהיות אודות חיבור התורה בידי משה ופותח בקושיות שהעלו פרשנים בימי הביניים. לעניות דעתי ראוי היה להתחיל מהתלמוד ולהציג את הברייתא המפורסמת ב"ב י"ד-ט"ו. הספקות שהעלו חז"ל שם עשויים לשמש קרש קפיצה לדיון מחקרי-ביקורתי. אין סיבה לשלול מחז"ל את החלוציות בעניין זה. בהמשך דן המחבר בתורת המקורות של התורה ומתאר בתמציתיות את ההשערה הקלאסית בדבר ארבעה מקורות שהוא מסמנם כך: י', א', ד', כ' (מוכרים יותר כ- J, E, D, P).
הפרק הראשון ("העולם אשר יצר את התנ"ך: 722-1200 לפנה"ס") מוקדש לדיון בראשית ההיסטוריה של עם ישראל בארצו. סקירה מהירה של תקופת השופטים והמלכים הראשונים מובילה אל פילוג הממלכה. כך נוצר נתק בין המרכז הפולחני בירושלים למרכז הפולחני הקדום בשילה, מרכז שפעל עוד בימי השופטים. ירבעם אשר פילג את הממלכה העדיף להפוך את בית אל ואת דן למקומות פולחן של הממלכה הצפונית וכך דחק עוד יותר את כוהני שילה. כוהנים אלה קופחו פעמיים: הם הורחקו מירושלים והורחקו גם מבית אל ודן ועל כן הפכו ליריבים של המלך ירבעם. כך מוסברת נבואתו של אחיה השילוני נגד ירבעם והעגלים שהציב בבית אל ובדן. כוהני שילה (על פי השערת פרידמן ואחרים) היו מצאצאי משה, והם הפכו ליריבים הן של כוהני ירושלים (ממלכת יהודה) והן של כוהני בית אל ודן (ממלכת ישראל).
בפרק השני דן המחבר בגילוי מקורות התורה דרך ניתוח שני סיפורי הבריאה וסיפור המבול. ואחר כך בתגלית של דה ווטה אודות ספר דברים ומקור ד'. כך הוצגה התיאוריה בדבר ארבעה מקורות של התורה ושילובם על ידי עורך. מקור י' הנוקט את שם ההוויה מוצאו מהדרום הואיל והוא מתאר את אברהם וקשריו לחברון תוך איזכור שם הוויה וכן את שבטי הדרום כגון יהודה בן יעקב. ואילו מקור א' הנוקט את שם אלוהים מוצאו מצפון ישראל מפני שהוא מתאר את יעקב הנע באיזורי הארץ הצפוניים כגון בפניאל. וכן שמות בני יעקב שהפכו ברבות הימים לשבטים הצפוניים מתוארים תוך אזכור שם "אלהים". מכאן ששני המקורות הקדומים (י', א') יסודם בשתי הממלכות יהודה וישראל בזמן שאחרי פילוג הממלכה. כאן המקום לתהות: מדוע יעקב "הצפוני" נבחר להיות אבי כל השבטים, הן הצפוניים והן הדרומיים?
בפרק השלישי מרחיב פרידמן את הדיון בסיפור העגל במדבר ומפרשו כפולמוס של כוהני שילה (מקור א') כנגד כוהני ירושלים שמוצאם מאהרון הכהן. הפולמוס הוא גם נגד ירבעם שהקים שני עגלים בבית אל ובדן וכך בגד בכוהני שילה. לדעת פרידמן סיפור עגל הזהב מגלה לנו פרטים על המחבר א' יותר מכל סיפור אחר: "הוא מצייר את דמותו של אהרון, אבי ענף הכוהנים בירושלים, ככופר וכנוכל" (עמ' 71). גם סיפור צרעת מרים (במ' י"ב) שיסודו במקור א' משקף ביקורת חריפה של כוהנים מבית משה כלפי כוהנים מבית אהרון. מדוע אם כן אהרון לא נענש בשני הסיפורים? "כי אז לא יכול היה להמשיך ולשרת בתפקידו" (עמ' 68), והמחבר לא יכול היה לחבר סיפור לפיו הכוהן הגדול נפסל וסולק מתפקידו. לטעמי, ישנה תשובה פשוטה יותר: אהרון נענש בשני המקרים! (ראו מאמרי "עונשו של אהרון בפרשת צרעת מרים").
פרידמן מניח שמחבר א' היה "כמעט ללא ספק" זכר בעוד מחבר י' סביר שהייתה אישה הואיל ומקור זה מעלה על נס את מעמד הנשים (עמ' 79). ההנחה אודות מחבר י' נראית לי מוגזמת. כידוע מעמד האישה בספר דברים משופר מאד בהשוואה למקורות שקדמו לו. האם זו הוכחה שספר דברים חובר בידי אישה?! פרידמן עצמו ישלול אפשרות זו בהמשך ספרו! בסוף הפרק מתאר המחבר את ההשערה בדבר צירוף עריכתי של המקורות י' ו-א'.
הפרק הבא דן בתקופה מכריעה בתולדות ישראל: השנים 587-722 לפנה"ס. אלה הימים בהם חרבה ממלכת ישראל, ימים בהם חזקיהו מלך יהודה מבצע רפורמה דתית חסרת תקדים: ריכוז הפולחן בירושלים, ימי מלחמה נגד אשור והצלה פלאית של ירושלים בעת מצור אשורי שהוטל עליה. לאחר מכן מתאר פרידמן את הרפורמה של יאשיהו, נינו של חזקיהו (למנשה בנו של חזקיהו הוא מקדיש משפטים בודדים). הרפורמה של יאשיהו תופסת מקום של כבוד בחקר המקרא והיא מתקשרת, כידוע, להתהוות ספר דברים. ואמנם המחבר מקדיש את הפרקים הבאים לתיאוריה בדבר חיבורו של ספר דברים יחד עם ספרות נביאים ראשונים. ההשערה של מרטין נות בדבר ההיסטוריה הדויטרונומיסטית מוצגת כאן באופן מפורט. לפי תיאוריה זו ספר דברים הוא התחלת חיבור גדול שנמשך אל ספרי נביאים ראשונים (יהושע, שופטים, שמואל, מלכים). לכל הספרים הללו סגנון משותף ורעיונות יסוד משותפים. הרעיון המרכזי בדבר ריכוז הפולחן במקום אחד מאחד את כל חמשת הספרים לכדי יצירה אחת של אסכולה המכונה האסכולה של ספר דברים (= האסכולה הדויטרונומיסטית). פרידמן, כמו חוקרי מקרא רבים, מאמץ את התיאוריה של נות. עם זאת הוא השתכנע מטיעוני פרנק מור קרוס שהמהדורה הראשונה של ההיסטוריה הזו נערכה בימי יאשיהו, ולאחר מותו של יאשיהו באה מהדורה שניה שעדכנה את הראשונה והוסיפה את אירועי חורבן יהודה המתוארים בשני הפרקים האחרונים של ספר מלכים. לדעת פרידמן, שתי המהדורות נערכו בידי אדם אחד. אדם זה הוא כהן מכוהני שילה, הוא אוהד את יאשיהו ומשווה אותו למשה. הוא חי בימיו של יאשיהו וגם לאחר מותו. הוא חווה את חורבן ירושלים. אשר על כן קובע פרידמן שהמחבר של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית הוא הנביא ירמיהו. בנימה אישית אעיר שאני לא שוכנעתי מהתיאוריה של נות (נימוקים נגדה ראו למשל אצל אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא). אני מסתפק בהנחה שספרי נביאים ראשונים עברו עריכה (או עריכות) ברוח ספר דברים. ועם זאת דומני שאזכור שמו של הנביא ירמיהו בהקשר זה יש לו על מה לסמוך. יתכן שהוא השפיע ברוחו על יאשיהו בביצוע הרפורמה ויתכן שאף נטל חלק, יחד עם סופרו ברוך בן נריה, בעיצוב קטעים מספר דברים (במאמרי על חוק המלך הצעתי שחוק זה עוצב על ידי בית מדרשו של ירמיהו). ונראה לי גם להוסיף שהיעדר שמו של ירמיהו מספר מלכים יוצר לדעתי קושיה גדולה מאד. ראוי לציין כי לאחרונה פרסם יאיר שגב מחקר המעלה שאלות נכבדות אודות העריכה הדויטרונומיסטית של ספרי נ"ר.
פרידמן מעיר עוד שבתקופה הנדונה (587-722 לפנה"ס) פעלו שלושת הנביאים הגדולים ישעיהו בן אמוץ, ירמיהו ויחזקאל. הוא מצטט (עמ' 92) את נבואתו המופלאה של ישעיהו אודות קץ המלחמות (יש' ב' 4 = מיכה ד'), שנרקמה בעידן של אלימות גדולה. אוסיף על כך שלדעתי ישעיהו השפיע על ריכוז הפולחן של חזקיהו כפי שירמיהו השפיע על יאשיהו. אני סבור שנבואתו זו של ישעיהו (ב' 4-2) רומזת אל ריכוז הפולחן (ראו ספרי "והיה באחרית הימים").
בשליש האחרון של ספרו, מהפרק השמיני ואילך, חותר פרידמן לבירור מועד חיבור המקור הכוהני (=כ'). הוא מציג את תפיסתו המפורסמת של יוליוס ולהאוזן שמקור זה הוא המאוחר שבין כל מקורות התורה. ולהאוזן סבר שהמקור הכוהני נתהווה בימי גלות בבל ושיבת ציון. לפי תפיסתו, הנביאים לא הכירו את כ' והחוקה הכוהנית נוצרה אחרי ימי הנביאים. תיאורי המשכן במקור כ' הם פיקציה שיסודה בהשלכת תמונת המקדש של בית שני לאחור אל ימי המדבר. פרידמן עושה מאמץ ניכר על מנת להפריך את התיאוריה הזו. הוא סבור שמקור כ' נוצר על מנת להוות חלופה למקורות י"א (צירוף י' יחד עם א'). וכן הוא טוען שמקור ד' הכיר את כ'. הוא מדגים למשל מסיפור המרגלים בדב' א' אשר מצטט את דברי המקור הכוהני בספר במ' י"ד. בדבריו הוא מסתמך בין היתר על טענות חוקרים ישראליים כמו יחזקאל קויפמן ואבי הורביץ. מקור כ' נוצר בימי חזקיהו, מסכם פרידמן.
תמונת המצב המסכמת את היחס בין שני המקורות היריבים ד' ו-כ' היא: ד' התהווה בחצר המלך יאשיהו. הוא מגלה אהדה למשה ולכוהנים מצאצאי משה שמוצאם במקדש שילה. מלכם האהוב של כוהני שילה הוא יאשיהו. ד' מחבר ההיסטוריה של נ"ר זוהה כאמור כירמיהו הנביא. כ' התהווה בחצר המלך חזקיהו. הוא מגלה אהדה לאהרון ולצאצאיו הכוהנים המשרתים בירושלים וכן לדוד מייסד שושלת המלכים שבירושלים. הוא מחבר ההיסטוריה המתועדת בספר דברי הימים.
מי הוא האיש שמיזג יחדיו את כל ארבעת המקורות? "אני חושב שהיה זה עזרא" אומר פרידמן (עמ' 193). כלומר עזרא הוא היוצר של חמשת חומשי התורה. דומני שקביעה זו תהיה מקובלת על רוב חוקרי המקרא ועל משכילים שוחרי דעת. עם זאת, בסיומו של הספר אני חש שפרידמן מעמעם את התהליך הסופי לפיו נוצר הרצף של תורה ונ"ר. "דברים היה לספר האחרון בחמשת חומשי התורה והראשון בספרי ההיסטוריה של אסכולת דברים" (עמ' 205). אם ירמיהו הוא העורך של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, כדברי פרידמן, אזי עזרא שחי כ 170 שנה אחריו אמור היה להחזיק בידיו מגילה זו של ירמיהו. אבל עזרא אחז בידיו מגילה של חמשת חומשי התורה, המסיימת בספר דברים ולא את המגילה של ירמיהו הפותחת בספר דברים. מי אם כן החליט לנתק את ספר דברים מההיסטוריה הדויטרונומיסטית ולצרף אותה אל התורה? מי החליט לבדל את התורה מנ"ר ולהפוך אותה לחטיבה עצמאית ובעלת ייחוד וקדושה מיוחדת? אפשר להניח כי עזרא עשה זאת. ואם כן כנראה הוא לא ראה בספר דברים יצירה המחוברת באופן הדוק לנ"ר כפי שסבר מרטין נות. בעולם התנ"ך דברים (עמ' 265) הצעתי הסבר מדוע התורה נתפסת כיחידה עצמאית המובחנת בבירור מהספרים שבאים אחריה ומדוע מות משה מהווה סיום הכרחי של התורה. על מנת לעמוד על מורכבות הסוגיה אמליץ לעיין במאמרו של ריינר אלברטס, תהליך צמיחתה של התורה – גישות במחקר המודרני (בית מקרא נ"ה, תש"ע).
אני כשלעצמי סבור שיש לתורה שני עמודי תווך: המקור הכוהני והמקור הדויטרונומיסטי. ואפשר לומר שהתורה מחולקת לטקסטים כוהניים וטקסטים שאינם כוהניים. המודל התחרותי המאוחר יותר של בית הלל ובית שמאי עשוי לדעתי לסייע להבנת מבנה זה של התורה.
סיכום: ספרו של ר"א פרידמן מנסה להציג בפני הציבור הרחב תיאור התפתחותי משוער של התהוות חלק מספרי המקרא. הוא מכיל השערות שחלקן סבירות מאד וחלקן תלויות על בלימה. דומני שתרומתו תהיה בעיקר למי שמתעניין בתולדות המחקר המקראי. אפשר לטעמי להמליץ על חלקים ממנו עבור סטודנטים למקרא הלומדים לתואר הראשון.
אין ספק שעזרא גיבש במידה רבה את התנך כפי שאנו מכירים והרבה יותר את היהדות . אבל....לכתוב בדיוק יחסי על ארועים שהתרחשו לפני אלפי שנים ובדיוק כזה גם על עזרא התכמן זה גדול . זה עוד יותר בולט לעומת היסטוריונית קדומים שניסו לכתוב על ארועים הסטוריים שהתרחשו אלפי שנים לפניהם ....שם הדמיון הוא כזה שהפך את ההיסטוריה שלהם למדע בדיוני .....הכול יחסי .
השבמחק