נויה שגיב – דוקטורנטית לספרות החוקרת את שירתה של גולדברג, וסופרת ספרי ילדים
גדעון טיקוצקי (עריכה, פרשנות ואחרית-דבר), לאה גולדברג - כל שירי הילדים, א-ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית הפועלים, 2023
אין שביל, קטע דרך או משעול בילדות שלנו, בהורות שלנו, בסבתאות שלנו, בדודאות שלנו, בה לא התרפקנו על יצירה של לאה גולדברג לילדים. לאה גולדברג החלה את הכתיבה שלה לילדים במקרה ממש, כאשר יצחק יציב, עורך 'דבר לילדים', שאל אותה אם היא כותבת לילדים. היא ענתה לו "לא" והוא ענה לה: "אז תתחילי". וכך נולד "פילי הקטן". משם נולדו אינסוף יצירות: המפוזר מכפר אז"ר, ידידי מרחוב ארנון, מה עושות האיילות, כובע קסמים, אלה קארי הילדה מלפלנד, ערב מול גלעד, דירה להשכיר וכמובן פזמון ליקינתון. וזוהי רק רשימה חלקית ואקראית. יצירות שהן חלק בלתי נפרד מרגעי הקסם, רגעי הנים לא נים, בהם רק הילד והמבוגר קיימים. מנורת לילה קטנה מאירה את היקום המכוסה בשמיכה, והמילים לאט לאט נמסות אל תוך השינה.
כמעט בלתי נתפס לחשוב שלאישה שהיא אבן דרך מהותית כל כך ביצירה לילדים בעברית, לאישה שהייתה החלילן מהמלין של רחוב ארנון, לא היו ילדים משל עצמה. "דודה של שום איש" קראה לעצמה מי שהייתה כלת "פרס הוקרה וזיכרון" מטעם משרד החינוך והתרבות. מדוע לא היו ילדים? זה לסיפור אחר. אבל הכתיבה שלה לילדים הייתה כתיבה בגובה העיניים, לא מתיילדת, לא מתנשאת, לא חינוכית ונוזפת. אלא פשוט מספרת סיפורים מעולה וחורזת מופלאה שידעה לקלוע אל הלב.
אינני יודעת מה אומרים דו"חות המכירות של הספרים "דירה להשכיר" או של "איה פלוטו" ולא הצלחתי למצוא כמה מהדורות כבר יצאו מאלה או מ"ניסים ונפלאות" וכן הלאה. אבל כמי שהוציאה שני ספרי ילדים, אני חייבת להגיד שזה נורא קשה להתחרות בהם. הוצאות הספרים לא ממהרות להוציא מהדורות נוספות של סופרים חדשים. אבל אין מתחרים ללאה גולדברג. תמיד יהיה ביקוש.
בימים אלה, הוציאה הוצאת "הקיבוץ המאוחד- ספרית הפועלים" אסופה ייחודית בת שני כרכים בעריכת גדעון טיקוצקי ובה כל שיריה לילדים, 400 במספר. בנוסף, כוללת האסופה ארבעה עשר ספרונים ייחודים ונדירים. כל אלה מוגשים בצבע, עם האיורים המקוריים. בנוסף, כוללת האסופה אחרית דבר מאת טיקוצקי, המבקשת לשפוך אור מחקרי סביב סוגיות מרכזיים ביצירה (דוגמת רעיון המסע ועוד).
מה הערך של אסופה זו?
הרי ההורים לא ישבו לצד הילדים ויקראו להם מתוך האסופה, נכון? ספר ילדים הוא קצר. יש לו התחלה, אמצע, וגם סוף, כי בין היתר אנחנו רוצים שהילדים ילכו לישון ונוכל להתפנות להתרסקות על הספה ולקיפול כביסה. וכן, אנחנו לא קוראים לילדים רק ספרים של גולדברג לאה, אלא גם של גולדברג מאירה, גם של מאיר שלו, של רינת הופר, של יעל גובר ובתקווה גם של נויה שגיב.
ואפילו אעז לשאול, מה ערך האסופה, בהבאה של כלל היצירות? כולן ראויות באותה המידה? הרי יש יצירות טובות יותר ויש פחות, באופן טבעי, אפילו כשמדובר בלאה גולדברג. יש יצירות שעברו את מבחן הזמן ונחקקו בתולדות התרבות העברית במרחק של עוד מעט 100 שנות יצירה, ויש כאלה שלא. ויש נושאים שלא כותבים עליהם היום, ויש מילים שכבר לא משתמשים בהן היום, או לא מבינים היום, וזה בסדר.
אם כך, מה הערך של האסופה? אנסח זאת אחרת: אי אפשר שלא.
בהתבוננות על כלל יצירתה של גולדברג, היצירה לילדים הייתה חלק משמעותי, אבל היא רק חלק ממניפת יצירתה האדירה. בשנת 1973 אוגדו שיריה לשלושת הכרכים המפורסמים. אבל רבה כל כך היצירה שטרם נאגדה ונחשפה. לאה גולדברג, ב 58 שנות חייה, הייתה יוצרת פעילה ופורה באופן חריג. שירה, פרוזה, מחזות, מאמרי דעה, כתיבה אקדמית, מסות, יצירה לילדים, תרגומים, תסכיתים לרדיו ועוד. מי שמפשפש לפעמים בעיזבונה הנמצא מכון גנזים יכול לחוש בידיים את השפע, את פנקסי הכתובות על כריכתם כתבה בכתב צפוף כל דבר חוץ מכתובת.
כחוקרת, עלי לומר שיש ערך מחקרי אדיר להוצאה המחודשת. אבל כמה חוקרי ספרות יש? מתוכם כמה חוקרים את שירתה של גולדברג? אנחנו לא סיבה מספיק טובה לכל המאמץ. אבל התשובה אינה משדה המחקר. אלא מתחום התרבות. מתחום הזהות. או במילים פשוטות: מי אנחנו רוצים להיות?
מתוך דבריה של גולדברג עצמה: "התפרקות מתרבות פירושה פשיזם- ושכל מי שנגרר אחרי הסיסמאות המשחררות את האנושות מעול התרבות, מהמסורת ההומניסטית ודגל בביטול ערכי הרוח הגדולים, היה מסייע אם מדעת ואם בלי משים למחנה ההוא, המוציא מן הסוגר את החיה שבאדם.(יומן ספרותי ב, עמ' 412, הוצאת ספרית הפועלים 2022, מתוך המאמר "תרבות", פורסם בעיתון "משמר" 3.8.1945).
איזו חברה אנחנו רוצים להיות? איזו תרבות אנחנו מבקשים להחזיק? כזו המקדשת את החולף או יודעת להוקיר את העבר? כזו שמדפדפת במהירות או יודעת להעמיק קרוא? לא חייבים לאהוב הכל. אבל אנחנו נדרשים לדעת. וזה נכון לגבי לאה גולדברג, לגבי שירת ימי הביניים, התלמוד והתנ"ך.
לכן יש ערך תרבותי אדיר לתיעוד ולמלאכת האיגוד של היצירות. הוצאת הקיבוץ המאוחד- ספרית הפועלים, פרופ' טיקוצקי ועורך הדין יאיר לנדאו (מנהל העזבון), פועלים מתוך תפישת עולם המבקשת לתעד ולחשוף בפני הציבור את שפע היצירה של גולדברג והנכחת פועלה ויצירתה. בשנים האחרונות יצא קובץ השירים הגנוזים, שני כרכים של מאמרי דעה של גולדברג, וכעת כרכי היצירה לילדים וכולי תקווה שעוד היד נטויה. זה מסמך ספרותי, תרבותי אדיר בערכו. ומעבר לכך הוא משובב לב ומעלה חיוך על השפתיים ועשוי לעילא ולעילא.
כשנה לפני מותה, בשנת 1969, כתבה לאה גולדברג שיר קצר בתשובה לשאלון בו שאלו: "לשם מה נכתבים שירים ליריים?"
וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?
וּבָאַיָּלוֹת?
וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת
שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?
על משקל זה אבקש אני לכתוב:
"לשם מה נערכות אסופות של ענקי תרבות?"
ומה לעשות בניסים ובנפלאות?
ומה לעשות במה עושות האילות?
וביקינתון?
ובידידים מרחוב ארנון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה