אמנון יוגד, משורר, סופר ואיש חינוך
משה ליפשיץ, תלמידי ואני - זכרונותיו של מורה להיסטוריה, הוצאת כרמל, ירושלים 2020, 251 עמודים
קוראים.ות יקרים.ות
זכיתי לעבוד כמורה לצידו של משה ליפשיץ והריני ממליץ בכל פה על ספרו "תלמידי ואני" שיצא בהוצאת כרמל ונמצא באתר עברית.
מדבריי המו"ל: במשך חמישים ושש שנה (1964–2020), ועוד היד נטויה, לימד משה ליפשיץ, בוגר אוניברסיטאות ירושלים ותל אביב, היסטוריה, פילוסופיה ואזרחות בבתי ספר תיכוניים: תיכון רמלה לוד, התיכונים בכפר סבא והמכינה בסמינר הקיבוצים.
מטרתו היתה לא רק להעשיר את עולמם הרוחני של אלפי תלמידיו ולקרבם לעולם התרבות ההומניסטית-המערבית, אלא גם להכשירם למחשבה רציונאלית נטולת דעות קדומות ולחזק אצלם את היסודות המוסריים ביהדות ובציונות.
"ספר זה", כדבריו, "הוא לא רק מקבץ זיכרונות שאותם שחזרתי באמצעות יומניי ואין ספור שיחות עם תלמידיי שאיתם אני שומר על קשר עד היום מזה עשרות שנים, אלא גם מדריך למורים המבקשים לחנך את תלמידיהם להבנת רעיונות היסוד של תרבות ההומניסטית- היהודית והכללית; כיצד לנהוג בכיתה של תלמידים המושפעים מן החברה המודרנית-דיגיטלית והמסרבים להכיר בעליונות המדע והחשיבה הרציונאלית; כיצד ניתן לחנך לאופטימיות ולאמונה באדם; כיצד לבקר את החברה, אפילו ביקורת נוקבת, ועם זאת, לא לאבד את התקווה באדם היהודי והאוניברסלי – משל לאותו פילוסוף יווני, דיוגנס, שהתהלך ברחובות אתונה ביום קיץ לוהט ובידו נר דולק. לשאלתם של האתונאים המופתעים מה הוא מחפש, השיב: האם מישהו מכם ראה 'אדם'? זהו האדם שעמד מול עיני במהלך כל שנותיי בהוראה. דיוגנס אולי לא מצא. אני סבור כי תלמידיי ואני מצאנו. זהו האדם האומר: אדם אני, וכל דבר אנושי לא זר לרוחי".
מתוך המבוא לספר:
אני שומע שירה אדירה מכיוון הכניסה לפארק ואני נפעם. טור ארוך, ארוך מאוד, מצעד ססגוני של אלפי תלמידיי על כיתותיהם צועדים לעברי. מאות כיתות, כיתה אחר כיתה, מחזור אחר מחזור. ראשונים צועדים תלמידי תיכון רמלה־לוד, ט'־4, לבושים בגדי חג ובידיהם בלונים בכל הצבעים, ושלטים המציינים את השנה שבה סיימו ארבע שנות לימוד. הם מנופפים בידיהם וקוראים לעברי: "היה שלום, המורה משה ליפשיץ! היו שנים נהדרות ללמוד איתך! רוצים לשמוע עוד סיפור של שרלוק הולמס!" כולם באותו גיל שבו פגשתי אותם, אני זוכר אותם היטב, רבים מהם בשמם. הם מנופפים בידיהם ... אבל עוד לפני שהספקתי להצטרף למקהלה נעלמו כשהם קוראים לעברי: "להתראות בשיר הבא!" המצעד נמשך. מחזורים נוספים הגיעו: 1971, 1972, 1973. בכיתה אחת כל אחד החזיק זר פרחים והשליך אותו לעברי. אני שומע אותם צועקים: "לזכר השנים היפות!" ...
שש כיתות מתקרבות אליי. מחזור 1976. הניפו שלטים. על חלקם הגדול היה כתוב: "אני לומד/ת היסטוריה באוניברסיטה בזכותך". נופפו בידיהם, קדו קידה קלה ונעלמו בחיוך על שפתיהם. עוד מחזורים, עוד מאות תלמידים. אי־אפשר לשכוח אותם, אני רואה ביניהם את אלה שנלחמתי עבורם כמחנך במועצה הפדגוגית כדי שיעלו כיתה. הם לא אמרו מילה. רק ארשת פניהם הביעה תודה... נופפו בידיהם ונעלמו כלעומת שבאו.
עתה מתקרבות לעברי כיתות ארבעת התיכונים בכפר סבא, שאותן לימדתי ועדיין אני מלמד בשלושים השנים האחרונות מאז באתי לעיר... הכיתות של השנים האחרונות היו מוכרות לי היטב. מאות תלמידים חלפו על פניי. כולם חייכו. אחרונים צעדו תלמידי "היסטוריה מורחב". כיתות קטנות יותר, אך נלהבות, לא פחות מהקודמות להן. אילו תלמידים אמיצים שהם היו! הרהרתי. היה להם אומץ לא ללכת יחד עם חבריהם למגמות אחרות. הם באו ללמוד היסטוריה, דווקא עכשיו, כאשר יוקרת המקצועות ההומניסטיים נמצאת בשפל. בסיומו של הטור האין־סופי ניגשה אליי תלמידה־אימא ואמרה לי בפשטות: "משה, אולי תכתוב את זיכרונותיך? אני חושבת שיש לך המון מה לומר". – "לשם מה לכתוב?" שאלתי. "כדי שנוכל להיזכר בימים הטובים והיפים ונוכל לספר עליהם לנכדינו. ומדוע שמורים אחרים לא ילמדו על דרכך בהוראה? אז בבקשה, תתיישב עוד היום ותתחיל לכתוב".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה