עמיקם יסעור, מסאי, סופר ומשורר
מוקדש לד"ר לאה מזור
הרהורים על הוראת הספרות
הוראת הספרות בבתי ספר תיכוניים מעוררת שאלות כבר שנים רבות. כבר לפני כחמישים שנה פרסם ס. יזהר ברבעון "החינוך" את מאמרו מעורר המחלוקת, " להפסיק ללמד ספרות", בו העמיד במרכז את ההוראה החווייתית. כיום נעשית הוראה זו בעייתית עוד יותר בשל הנטייה של השנים האחרונות להחליש את מעמדם של מדעי הרוח.
אציג כאן כמה שאלות חתרניות:
1. האם הרפרטואר של תוכנית הלימודים בספרות מעניין דיו?
2 . עד כמה בינונית היא רמתם של רוב מורי המקצוע הזה והאם ניתן להעלותה?
3.האם הקצב האיטי של הוראת יצירות שונות מגביר את השעמום?
4. עד כמה משפיעה לרעה הרוח של ניתוח מדעי נוסח תורת הספרות?
5. מה צריך להיות האיזון בין כמות ואיכות בהוראת הספרות?
7. האם התלמיד מקבל די מידע?
8. מה מקומו של החינוך המוסרי בהוראת ספרות?
9. מה כוחה של הנאה ושל עשייה בלתי תכליתית בתקופה בעלת אופי תועלתני ותכליתי?
10.האם הוראת הספרות מכינה די לפגישת הקורא עם הספרות לאחר התיכון?
11. היש מודעות לתפקידה של הספרות בתחייה הלאומית?
12.עד כמה יש בכוחה של הוראת הספרות להתמודד עם סוגיית הניכור? 13. האם די ברשימת מצומצמת של כמה ספרי חובה לקריאה?
14. עד כמה חשוב הלימוד האורייני של הטקסט?
15. עד כמה צריכה, אם בכלל, התוכנית להשתנות ומה לעשות שהקלאסיקה לא תעלה אבק?
16. האם אפשר דרך הוראת הספרות לחנך וליצור אזרח העולם?
1א. לשאלת הרפרטואר ניתן להשיב, כי במרוצת ימי המדינה היו שינויים בתוכניות. במחצית הראשונה של שנות השישים למדתי בשש הכיתות האחרונות של הריאלי את: דון קישוט, אגדות של עגנון, יל"ג , מיכ"ל, פייארברג, פרץ, שלום עליכם, שמעוני. הרבה ביאליק וטשרניחובסקי הרבה אחד העם, וכן אנטיגונה, המלט וההתנצלות של סוקרטס ומסות כמו: דעותיו הקדומות של הנוער, בעבותות התנ"ך ועוד. התוכנית של ועדת גרשון שקד מ1979 קבעה 180 שעות שבועיות ל2 יחידות בחטיבה עליונה והן התחלקו כך: 105 שעות מרכזיות לחטיבה עליונה 2 יחידות הכוללות: 30 שעות שבועיות ביאליק, 30 שעות עגנון, 23 שעות שירת ימי הביניים, 22 שעות לרומן שנכתב ברוסית ומחזה שקספירי. 60 שעות ל4 ז'אנרים: מחזה, סיפור, שיר, מסה. ו 15 שעות לקריאה ביתית. אחר כך השתנתה התוכנית בכיוון של הקלות גדולות לתלמידים. יש יצירות חובה. השאלה אם צריך להקדיש שעות כה רבות לשירת ימי הביניים.
2א. הבינוניות של מורים רבים נובעת מחוסר קריאה מספקת. לעתים רבות בוגרי תיאטרון, קולנוע, תקשורת קוראים הרבה יותר ספרות מאשר המורים לספרות. צריך לחייב מורים לקרוא יותר בדרך כל שהיא.
4-3א. הקצב האיטי של הוראת יצירות משניא את המקצוע על תלמידים. ניתוחים ארוכים ומשמימים. תפיסת המורה את עצמו כעומד בין התלמידים לבין היצירה. השפעה נפסדת של תורת הספרות מבית מדרשה של אוניברסיטת תל אביב מאז שנות השבעים.
5א. לשאלת האיזון בין כמות לבין איכות בהוראה אומר כך: יש מורים הנתקעים בלי סוף על מספר מצומצם של יצירות כדי "לתת את הכלים לניתוח", ואז משאירים אדמה חרוכה לאלה שבאים אחריהם כדי להספיק את החומר. לדעתי, גם הקצביות חשובה. בזמנו הצעתי גם שעה מונוגראפית, אשר תוקדש לתולדות הספרות העולמית להכרת זרמים ספרותיים ובעיקר שמות מן הקלאסיקה העולמית.
7-6א. זו גם תשובה לשאלת המידע לו זקוק התלמיד לא רק חוויה בלבד ולעניין החוויה. מעולם לא השתגעתי אחר גישתו של יזהר המדגישה רק את החווייתיות מעבר לכול.
8א. שאלת החינוך המוסרי היא משמעותית. חשוב גם ספרו של א.ב. יהושע "על כוחה הנורא של אשמה קטנה ", הוצאת ידיעות ספרים, 1998, המדגיש עד כמה הספרות התרחקה מן הייעוד של עיסוק בשאלות מוסריות.
9א. אריסטו דיבר על הנאה מעיסוק בלתי תכליתי. ההנאה העליונה, לדיד,ו היא העיסוק בפילוסופיה. האתגר של המורה הוא גם להדגיש את הספרות כמקור של הנאה.
10א. לגבי הכנת הספרות לפגישה של התלמיד עם הספרות לאחר לימודיו, כבר טענתי בעבר כי המבוגר ייפגש עם ספרות בעיקר דרך התיאטרון. לכן חשוב להעמיס עליו קריאה של עוד מחזות, ולא להיתקע רק בניתוח שירה זמן רב כל כך.
11א. התלמיד אינו מודע די למקומה של הספרות ומקומם של הסופרים בתחייה הלאומית. חשוב להדגיש זאת. כי הספרות נוצרת בחלל ריק. הרצל היה סופר. הרומנים ההיסטוריים מחברים אותנו לעבר וכן יצירות על בסיס המקרא.
12א. סוגיית הניכור היא משמעותית החל מה מאה ה 20. במאה ה 19 הגל העלה זאת בכתביו. מארקס העלה זאת בכתביו המוקדמים, והומניסטים כמו פרום ואחרים עסקו בכך. היא משמעותית לבניית חברה טובה. על המורה לעסוק גם בניכור אצל קאמי למשל.
14-13א. לא די ברשימה מצומצמת של ספרי קריאה. התרבות האוריינית של התמקדות בטקסטים אינה נראית לי. במיוחד שילב קטעי אנסין בבגרויות בחיבור כבר קרוב ל30 שנה. עדיפה הייתה הבחינה של נושאים מופשטים בלבד.
16-15א. התוכנית יכולה להשתנות, אך חשוב מאוד לשמור על נכסי צאן ברזל. חשוב מאוד לא להשתעבד רק לטעם הציבור וללחצים חיצוניים. חשוב ליצור אזרח אוניברסאלי ולא יצור פרובינציאלי. הוראת ספרות שתדגיש גם את הצד ההיסטורי וגם תהיה מודעת למפגשן של הספרות האמנות והפילוסופיה בענף הדעת הנקרא אסתטיקה.
הרהורים על הוראת ספרות ולשון
הבעיה המתעוררת בגלל העמדת לימודי הלשון בתיכון בדרגה מעל ללימודי הספרות.
בתוכנית האומללה להוראת מדעי הרוח בתיכון שפרסמה ועדת שאשא -ביטון, הועמדו לימודי הלשון מעל אלה של הספרות. הוראת הלשון מוצגת כאחד ממקצועת המרכזיים יחד עם אנגלית ומתמטיקה. גישה זו היא גם טכנוקרטית במידה רבה. כך גם הפכו מזמן את הכלכלה ממדע חברתי למתמטיקה. גידול טכנוקרטים מיטיב עם השלטון ועם הממסד לעומת זאת גידול אנשים חושבים מקשה עליהם.
בשנות השישים ובשנות השבעים עמד פרופסור יעקב בהט בראש חוג מצורף של ספרות ולשון עברית במכון האוניברסיטאי של חיפה, ולאחר מכן גם באוניברסיטת חיפה. במסגרת החוג לספרות עברית למדתי 9 שעות שבועיות של לשון תורת ההגה והצורות -2, שעות עם ג. צרפתי. תחביר העברית החדשה -2 שעות עם בן אשר. תולדות הלשון -2 שעות עם י.מנצור. שעה אחת ארמית מקראית עם מ. אזר. שעה אחת סגנון א עם ח. אדר. שעה אחת סגנון ב עם ר. ספן. היינו נבחנים גם בניקוד. 80 אחוז נדרשו כדי לעבור. רק הרווחתי מכל התרכובת הזאת. אחר כך ירדו ל 6 שעות. אחר כך הפרידו בין לימודי ספרות ללימודי לשון. לדעתי במקביל לחוג ללשון היה צריך לשמר בתוך החוג לספרות את שעות הלשון שהיו.
ההפרדה בין מורים לספרות למורים ללשון פוגמת במעמדה של הספרות. בנוסף לכך כבר 28 שנים, דומני, אין נבחנים בבגרות רק בכתיבת חיבור עיוני. נוספו גם נושאי חיבורים הבנויים על תשובה לטקסט קיים. תוספת זו פוגעת בחשיבה המופשטת הקודמת שנדרשה אז מהנבחנים. אין ספק שאוריינות חשובה, אך יש להזיזה לתחום הדקדוק. פולחן האוריינות התייחסות לטקסטים תורם להבנה אך גם מצמצם את הרחבות הנדרשת בהשכלה. למשל עודף עיסוק במקורות היסטוריים ימנע הדגשת ניתוח כללי יותר.
אינני בטוח אם פריחת לימודי הלשון בתיכון תורמת לחשיבה לינגוויסטית ביקורתית של התלמידים. יש אסכולה פילוסופית בעיקר אנגלו-אמריקאית העוסקת בבעיות שונות תוך העמדה במרכז של מושגים לשוניים והבהרתם. האם משהו מהחשיבה הזאת נכנס ללימודי הלשון? אישית, אגב, אינני חסיד תפיסה אידיאולוגית לינגוויסטית. אני מעדיף ניתוח חברתי כלכלי.
יש ספר מעניין של יורם ברונובסקי אשר נקרא "מסה על הלשון". הופיע בהוצאת ספריית פועלים כמדומני בשנות השבעים. מומלץ.
לסיכום אולי הוראה של ספרות ולשון יחד על ידי אותו מורה תיטיב עם הלמידה של התלמידים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה