הספד לזכרו של שמריהו טלמון

פרופ' שלום פאול, האוניברסיטה העברית

פרופ׳ שמריהו טלמון

בשעת חדוותה, חדוותה; בשעת אבלה, אבלה (בראשית רבה כז, ד).

בשעת חדוותה

שמריהו, חמישים ושתיים שנים חלפו עברו מאז שהיכרתי אותך לראשונה. ישבתי בכל שיעוריך באותה שנה ונתרשמתי עמוקות הן מידיעותיך וצורת הוראתך, והן מאישיותך הקוסמת והכריסמטית, מרצה המדבר צחות בלשון צֵחה. אז הייתָ בדרגת מדריך ולימדתָ, בין היתר, את השיעור הראשון כמדומני באוניברסיטה על מגילות קומראן. קשרים הדוקים וחמימים נקשרו בין המרצה לַתלמיד, ונהגתָ להסיעני הביתה למעונות בבקעה על גבי הטוסטוס המפורסם שלך, ואף הזמנתָ אותי לסעוד בערב שבת אצלך ויונינה ז"ל, ושם, בנוכחות עגנון, כיבדתָ אותי לזמן לאחר הסעודה. רק פעם אחת גרמתָ לי אכזבה מרה. בשיעור על ספר זכריה, היטלתָ עלינו את המטלה לעמוד על הפירוש של הסוסים בעלי הצבעים השונים בנבואתו. בבוא העת, כששאלתָ מי יכול להציע פירוש לצבעוניות זו, דממה מבישה נפלה באולם, אין אומר ואין דברים. ואתה, קמתָ והלכתָ והפטרתָ אחריך, אם אין אתם מתכוננים לשיעור, אין ברצוני ללמדכם – קמתָ והלכתָ! כמה התאכזבתי, כי חיכיתי שבוע ימים לשיעור זה ונאלצתי להמתין עוד שבעה ימים עד שניפגש שנית וסוף סוף אשמע את פשר הדברים.

לזכרו של שמריהו טלמון

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

שמריהו טלמון

פרופסור שמריהו טלמון הלך לעולמו ב-15 בדצמבר 2010 והוא בן 90 שנה.

היה חוקר דגול. קידם את המחקר בתחום ביקורת נוסח המקרא - מסירת הנוסח והתרגומים העתיקים; חקר ספרות קומראן - נוסח, אמונות ודעות, הלוח של כת מדבר יהודה; הבנת המקרא כספרות - מוטיבים, זיקות בין חקר הנוסח לחקר הסגנון; אמונות ודעות במקרא; החברה הישראלית בתקופת המקרא, במיוחד בתקופת שיבת ציון; ותולדות השומרונים. עבודת הדוקטור שלו בהדרכת י"א זליגמן היתה: 'כפלי גרסה: תופעת יסוד בתולדות המסירה של נוסח המקרא'. חיבר ספרים רבים ומאות מאמרים. היה חתן פרס ישראל במקרא לשנת  תשנ"ז (1997). עמד בראש מפעל המקרא (תחילה יחד עם חיים רבין ומשה גושן-גוטשטיין) שמיועד להפיק מהדורה מדעית של המקרא עם חילופי נוסח מהתרגומים העתיקים, ממגילות מדבר יהודה, מספרות חז"ל ומכתבי יד עבריים מימי הביניים. ערך (בעצמו או עם אחרים) כמה מהכרכים של כתב העת של מפעל המקרא, טקסטוס. קישר בין חקר המקרא לאומנות, סוציולוגיה והגות יהודית ונוצרית (כולל שיח עם הותיקן). היה מורה רב קסם. העמיד תלמידים הרבה ומילא תפקידים בכירים, ביניהם דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים (1975-1978). שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם. תרם ספריה בת 10,000 ספרים למכון שלום הרטמן בירושלים. ספר היובל לכבודו, 'שערי טלמון: מחקרים במקרא, קומראן והמזרח הקדום' (ערכו עמנואל טוב ומיכאל פישביין), יצא לאור בשנת 1992.

יהי זכרו ברוך.

שירת דבורה, שירה וסיפור

יעל מראה לברק את סיסרא המת

כהפטרה לפרשת ’בשלח‘, שבמהלכה באה שירת הים, נבחרה שירה אחרת, שירת דבורה (שופטים ה), המספרת על ניצחון בני ישראל על הכנענים ועל נפילת מצביאם, סיסרא, בידי אישה, יעל אשת חבר הקיני. הספרדים קוראים את השירה בלבד, ואילו האשכנזים קוראים גם את הפרק הקודם לה, זה המספר בפרוזה את קורות אותו ניצחון. השוואת השירה והסיפור העוסקים באותו נושא מגלה שיש ביניהם כמה הבדלים. 

תיאור מותו של סיסרא מידיה של יעל שונה בין השירה לסיפור. דומה כי חוסר ההתאמה בין שתי מסורות אלה במקרה זה הוא תוצאה של עידון מסורת קדומה שסיפרה בלעג על הריגת סיסרא בשנתו לאחר שבא על יעל. רכיבים מינייים אלה סולקו מן הסיפור כדי לשמור על כבודה של הישועה האלוהית ועל כבוד האישה שבידה נתן ה‘ את סיסרא (ד, ט).

על הברכה ועל הקללה

בלעם מברך את בני ישראל

פרופ‘ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

רבים ומגוונים עד מאד הם נושאיה של פרשת משפטים. מכולם בחרנו לעיין בדין אחד: ’אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר‘ (שמות כב, כז). שתי צלעות הכתוב, הבנוי על דרך התקבולת השירית, מעמידות ’אלוהים‘ כנגד ’נשיא בעמך‘, ו‘לא תקלל‘ כנגד ’לא תאר‘. שני השורשים קל“ל ואר“ר הם היפוכו של השורש בר“ך. וראה: ’והבאתי עלי קללה ולא ברכה‘ (בראשית כז, יב); ’ואברכה מברכיך ומקללך אאר‘ (שם יב, ג). 

המקרא משקף את אמונת בני האדם בכוחן של הברכה והקללה, כאילו יש למילים היוצאות מפי האדם, ומה גם נכבדים בעמם, זקנים או נביאים, כדי להטות את מהלך האירועים לטובת המבורך או לרעת המקולל. לאמונה זו בברכה ובקללה יש פנים רבות, על דרך הקמיעות השונים, או קערות שעליהן חקוקים דברי הגנה ועזרה, טכסי קללה והשבעות וכיוצא בהם. באמונה זו טמון גם יסוד בלתי מוסרי: בני אדם עלולים לעשות שימוש לא נאות בכוח הברכה והקללה, לגמול טוב לעושי רע או להרע לעושי טוב. דומה כי זה הטעם שבעטיו מבקשת הדת הנאצלת לשרש אמונה זו ללמדנו כי אך ורק האלהים, הדיין העליון, השופט בצדק את עולמו, יכול ורשאי לברך ולקלל, להיטיב ולהרע. נקודה זו עולה בבירור משני סיפורים בתורה.

איך נשמעת שירת הים בארמית?

חציית ים סוף, דורה אירופוס

פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

’אשירה לה‘ כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים‘ (שמות טו, א) - במילים אלה נפתחת השירה ששרו משה ובני ישראל לאחר מעבר ים סוף. על מילים אלה חוזרות גם מרים והנשים היוצאות אחריה ’בתופים ובמחולות‘ (שם, פסוק כ-כא). שירה מפורסמת זו - שבגללה מכנים את השבת שבה קוראים את פרשת ’בשלח‘ בשם ’שבת שירה‘ - משמשת כקריאת התורה גם בשביעי של פסח, הוא היום שעל פי המסורת התרחשה בו קריעת ים סוף.

סמלי שבטי ישראל

סמלי השבטים על דלתות 'ביקור חולים'

נחושת; עיצוב: זאב רבן; ריקוע נחושת: ישראל גור-אריה וחביב אנזה; בית החולים ’ביקור חולים‘, ירושלים 1928-1929

בכניסה לבית החולים ’ביקור חולים‘ שבירושלים שלושה זוגות של דלתות. זוג הדלתות המרכזי מעוטר בסמלי השבטים הרקועים בשנים-עשר מדליונים. הסמלים מאורגנים בשני טורים וסדר הופעתם נקבע על פי השייכות לאמהותיהם: לאה, בלהה, זלפה ורחל, ויש לעקוב אחריהם מלמעלה למטה ומימין לשמאל. רוב הסמלים מבוססים על ברכת יעקב לבניו המופיעה בפרשת ’ויחי‘ (בראשית מט, ג-כז) והם מלווים בכתובת מזהה.

היכן נקבר יעקב

יעקב נאבק במלאך, גוסטב דורה

לפני המסופר בפרשת ’ויחי‘, החותמת את ספר בראשית, נשאו בני יעקב את אביהם לאחר מותו במצרים וקברו אותו ’במערת שדה המכפלה, אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר מאת עפרון החיתי על פני ממרא‘ (בראשית נ, יג). פסוק זה רומז לסיפור המפורט על קניית מערת המכפלה בידי אברהם כדי לקבור שם את שרה אשתו (בראשית כג). לאחר משא ומתן בין אברהם לעפרון החיתי, שבסופו קונה אברהם את מערת המכפלה ואת השדה שסביבה, מסיים הסיפור בקביעה: ’ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת‘ (פסוק כ). אכן, לפי המשך ספור התורה נקבר גם אברהם במערה זו לאחר מותו: ’ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרון בן צחר החיתי אשר על פני ממרא, השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת, שמה קוּבר אברהם ושרה אשתו‘ (כה, ט-י). בתיאור הקצר על מותו של יצחק לא מצוין במפורש היכן נקבר, אך מן ההקשר ברור הוא שהכתוב ’ויקברו אותו עשו ויעקב בניו‘ (לה, כט) מכוון אל מקום מושבו האחרון, ’קרית הארבע היא חברון‘ (לה, כז), אל אחוזת הקבורה המשפחתית. אכן, תפיסה זו, שעל פיה מערת המכפלה היא אחוזת הקבורה של כל האבות והאמהות (להוציא רחל) היא העומדת ביסוד בקשתו של יעקב מבניו לפני מותו: ’אני נאסף אל עמי, קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי, במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען, אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החיתי לאחוזת קבר. שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה‘ (מט, כט-לא).

יוסף ויהודה, יהושע וכָלֵב

יוסף ויהודה, ג'ימס טיסו

פרשת 'ויגש' פותחת בנאום ארוך שנושא יהודה בפני השליט על ארץ מצרים, יוסף (בראשית מד, יח-לד). בעקבות הנאום מתוודע יוסף אל אחיו, ויש לראות את הנאום הזה כנקודת מיפנה בתולדות היחסים שבין יוסף ואחיו. עד כאן סופר על שנאת האחים את יוסף ועל מכירתם אותו לעבד (בראשית לז), ואילו הוא הביא תחילה את דיבתם רעה בפני אביהם (שם) ומאוחר יותר התנכר אליהם בעומדם לפניו (פרקים מב-מד). מכאן ואילך נושאים היחסים שבין יוסף ואחיו אופי מפויס, ’וינשק לכל אחיו ויבך עליהם‘ (מה, טו).

שיחה עם פרופ' משה גרסיאל

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

שאלה: אחרי 37 ושבע שנות הוראה באוניברסיטת בר-אילן פרשת לגמלאות,

פרופ' משה גרסיאל

במה עוסק מורה וחוקר כמוך כאשר הוא יוצא לדרך חדשה?

לאמתו של דבר, הנני עוסק במידה רבה באותם עניינים בהם עסקתי בפעילותי במסגרת אוניברסיטת בר-אילן. עם פרישתי נדרשתי לתקופת צינון קצרה ולאחריה המשכתי ואני עדיין ממשיך ללמד בבר-אילן בדרך כלל בהיקף מצומצם של שני קורסים. במקביל אני ממשיך ביתר מרץ לעסוק במחקר ובכתיבה. היתרון הגדול של הפנסיה לגביי הוא הפחתה רבה במספר הישיבות. האוניברסיטה נוהגת להעסיק את מוריה וחוקריה בוועדות רבות לכל דבר ועניין ובזבוז הזמן במסגרת זו הוא עצום ויקר. ההפחתה המשמעותית במספר הישיבות מטיבה עימדי. 

The Septuagint Translation of the Hebrew Bible: Its Nature and Importance for Scholarship

Prof. Emanuel Tov, The Hebrew University

1. Name

The name "Septuagint" designates the ancient Jewish-Greek translation of Hebrew Scripture. Septuaginta means “seventy” in Latin (usually indicated as “LXX”) and this name derives from the tradition that the very first Greek translation, that of the Torah (Pentateuch), was translated by seventy-two elders, six from each tribe. The number of seventy-two translators was subsequently rounded off to seventy. The story of the miraculous creation of the translation (thirty-six pairs of translators working in separate cells yet producing identical renderings in seventy-two days) is first represented in the Jewish-Hellenistic Epistle of Aristeas § 301–7 and expanded in later sources, especially Epiphanius, On Weights and Measures (fourth century c.e.). At the same time, the tradition in rabbinic literature, especially Soferim 1.5, of there being five translators of the Torah, one for each book, is more realistic than that of seventy-two (seventy) translators.

מי היו החיתים?

דמויות אלים חצובות בסלע בחתושה בירת חת

לאחר מות שרה מבקש אברהם לקנות לו אחוזת קבר בחברון מאת "בני חת", ובסופו של דבר הוא אכן קונה את מערת המכפלה מ"עפרון החיתי" (בראשית כג). מי הם "בני חת" אלו?

מתברר כי "בני חת" או "חיתים" נזכרים במקרא פעמים רבות, ונביא אחדות מהן. על עשו מסופר שנשא לו נשים חיתיות – יהודית בת בארי ובשמת [או: עדה] בת אילון (שם כו, לד; לו, ב) – למורת רוחה של רבקה אמו. החיתים נמנים לא פעם בין שבעת העממים היושבים בכנען, אשר בני ישראל נצטוו להשמידם עם כיבוש הארץ (דברים כ, יז ועוד). מתברר כי ציווי זה לא בוצע, שכן גם לאחר הכיבוש אנו שומעים על חיתים הגרים בקרב בני ישראל, וכן על נישואים בין בני ישראל לחיתים (שופטים ג, ה-ו). בין לוחמיו הנאמנים של המלך דוד נמצא את אוריה החיתי, בעלה של בת שבע, אשר נלקחה בידי דוד (שמואל-ב יא). כן נזכר בין לוחמיו הקרובים של דוד אדם בשם אחימלך החיתי (שמואל א כו, ו).

'יעקב ועשו' לביאליק

ח"נ ביאליק בצעירותו

בין יצירותיו של ח"נ ביאליק מצויות שתיים הקרויות בשם "יעקב ועשו". האחת, ידועה פחות, ארוכה ודרמטית, נכללת בין שיריו הראשונים, והיא נכתבה עוד בשבתו בוולז'ין בשנת תרנ"א (1891). עיקרה קינה על מצבו הקשה של עם ישראל (יעקב) בין אומות העולם (עשו). השנייה, קלילה יותר ומוכרת יותר, היא תרגום-עיבוד לעברית של שיר עם ידוע ביידיש, המצביע על עליונותו של יעקב בהשוואה אל עשו. יצירה שנייה זו נכתבה ככל הנראה בשנת תרפ"ב (1922) וראתה אור לראשונה בשנת תרפ"ג, תחת הכותרת "פזמון עם", בעיתון "על המשמר". שם צורפו לשיר דברי הסבר מאת המביא לדפוס: "את הפזמון הזה שמעתי מפי ביאליק והריני מוסרו כאן על פי הזיכרון".

הפסלטר של תיאודורוס או: בעיות בדיגיטציה של כתבי יד עתיקים

עמוד מהפסלטר של תיאודורוס

אבי ורשבסקי, ראש מדור חברה ורוח במט"ח

לפני כמעט אלף שנים בשנת 1066 השלים נזיר בשם תיאודורוס במנזר בקונסטנטינופול כתיבה ואיור של פסלטר מאויר שמוכר כיום כ“פסלטר של תיאודורוס“. פסלטר הוא ספר תהילים שנועד לצרכי תפילה ופולחן ובדרך כלל נכרך בנפרד, בדומה לספרי תהלים בעולם היהודי. לפסלטר צורפו לעיתים טקסטים נוספים כמו לוח חגים וימים מיוחדים או טקסטים מהברית החדשה. תיאודורוס שהגיע לקונסטנטינופול מקפדוקיה, הקדיש מן הסתם חודשים רבים ואולי אפילו שנים לעבודה המדוקדקת על הפסלטר שכולל לא פחות מ-435 איורים מפורטים.

על הספר: 'גן בעדן מקדם'

אלברכט דורר, אדם וחוה

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

גן בעדן מקדם: מסורות גן עדן בישראל ובעמים, בעריכת רחל אליאור, סכוליון - מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות, המכון למדעי היהדות על שם מנדל, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"ע

ספר זה, הכולל 22 מאמרים, מבוא מקיף, תמונות וצילומים, ואינדקס מפורט לכרך בן 468 עמודים, מוקדש לעיון מחקרי רחב בהקשריו השונים של גן עדן במסורות דתיות ותרבותיות שונות מן העת העתיקה ועד ימינו. המאמרים השונים מיצגים הן את פירות שנת עבודתה הראשונה של קבוצת המחקר 'עולים ויורדים - חציית גבולות בין שמים לארץ', שפעלה ב'סכוליון - מרכז למחקר רב-תחומי בלימודי היהדות' האוניברסיטה העברית בירושלים, בשנים תשס"ה-תשס"ח, והן את ההרצאות שנישאו בכנס בנושא גן עדן שיזמו חברי הקבוצה.

מה מפטירים בדרך כלל ב‘שבת בראשית‘?

ההפטרה היא קטע מספרי נביאים (ראשונים או אחרונים) הנקרא בבתי הכנסת לאחר קריאת פרשת השבוע מן התורה וכהמשך והשלמה לה. 

במקרים רבים, אך לא תמיד, ניתן להצביע על קשר תוכני או לשוני בין פרשת השבוע ובין ההפטרה. כך הוא, למשל, הקשר שבין פרשת בראשית לבין ההפטרה שנבחרה בימי הביניים לשבת זו: דברי הנביא ישעיהו שראשיתם במילים: ’כה אמר האל ה‘ בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה...‘ (מב, ה). בדברי הנביא מהדהדים בבירור דברי הפסוק הפותח את התורה, ’בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ‘, ודי היה בכך כדי לבחור בהם כהפטרת בראשית.

מדרש בראשית רבה

מדרש בראשית רבה (או: רבא) הוא אוסף של דברי אגדה שאמרו חכמים על ספר בראשית, או בקשר לספר בראשית, בארץ-ישראל של המאות הראשונות לספירה.

חכמים ארצישראלייים אלה הם חלק גדול מן הקבוצה הידועה בשם הכוללני חז“ל (שהם ראשי תיבות של: חכמינו זכרם לברכה): רבנים ומורים, דיינים ומנהיגי ציבור, דרשנים וסופרים, שפעלו בעיקר בארץ ישראל ובבבל בשש מאות השנים הראשונות לספירה. בין יצירתם של חז“ל יש למנות את המשנה, את שני התלמודים (התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי) ואת המדרשים, אשר ’בראשית רבה‘ (בקיצור: בר“ר) הוא אחד מהם.

על 'משהו קיומי' מאת לאה אילון

אלון שועה-חיים, מחנך

על 'משהו קיומי' מאת לאה אילון. כתר 1992.

ארבעה סיפורים קצרים: נדירים מאוד, משהו קיומי, מסע, בצל ענק.

טלו ישימון. הציבו במרכזו מוטֶל כל-אמריקאי ידוע ומוכר (על רפפות התריס החצי עצומות של חדריו, קירות הנייר הדקיקים והבר הבלתי-מהוגן-זה-לא-מילה שלו). כעת צפּוּ הכל בחשיכה סמיכה כמו סירופ, ההולכת ומתעבה ככל שהשעות נוקפות, קשטו בכמה ערוגות של גיבסניות לתפארת הפתיחה, הוסיפו ארומה חריפה של כבישים חרוכי אספלט והמתינו. עד מהרה יעלו הקולות;

אופטימיות ומוארות

לאה אילון, סופרת ומשוררת

למדו תמיד עם אופטימיות, בגובה העיניים ומעליהן, ועם דוגמא אישית ושליחות.

לא תיכשלו. ילוו אתכם איחולי הצלחה.

"עד מאה ועשרים"

רשימת אלים מאוגרית

האמור בחתימת התורה על גילו של משה ובריאותו הטובה בעת מותו, "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו לא נס ליחה" (דברים לד, ז), הוא הד מכוון לראשית התורה, לסיפור שבו קוצב ה' את היקף חייהם של בני האדם ושם לו גבול: "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם [לתיבה זו נשוב בהמשך!] הוא בשר, ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג).

הסיפור בבראשית ו, א-ד קורא תיגר על המיתוס העתיק של פיו גיבורי ענק, הנפילים, צאצאיהם של זיווגים מעורבים, בני אלהים ובנות אדם, זכו בהאלהה ובחיי נצח. מסורת שכזו מוכרת לנו מסיפורי עמים רבים, כגון מספרות אוגרית, עיר כנענית קדומה שארכיונה העשיר נתגלה במאה הקודמת. שם מסופר על אביהם של כל האלים אשר בא על שתי בנות אדם והוליד מהן את "שחר" ואת "שלם", שנעשו לאלים, יפים ונעימים, וחברים בפנתיאון. דומה הוא מעשה לידת הגיבור היווני רב הכח הרקולס, אשר אביו היה האל זאוס ואמו אלקמון, בת אנוש. אדרבא, ספר בבראשית קובע, כי בני האלהים (שהם על פי תפיסת המקרא רק משרתיו של האלהים, החברים בפמלייתו [ראו לדוגמא תהלים כט, א; איוב א, ו ועוד]) לא יעמידו בזיווגם עם בנות האדם צאצאים אלהיים, גם אם מראם של אלה שונה ונשגב מדמותם של בני תמותה רגילים. אחרי הכל, גם "הנפילים" הם בשר ודם וגם הם לא יחיו למעלה ממאה ועשרים שנה.

על ספרו של אסף ענברי - הביתה

אריאל

אריאל סרי-לוי, מחנך וחוקר

אסף ענברי, הביתה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009, 276 עמודים

     לוניה גלר הציע באספה שליד כל בניין מגורים ייבנה בית שימוש, והצעתו לא רק נפסלה אלא גם פגעה בשמו הטוב; "לאיזה שפל הגענו", אמר דב גלבוע לקלרה, "אם אפילו לוניה בא עם רעיונות של זעיר-בורגני."

עלילת הספר 'הביתה' מאת אסף ענברי היא סיפורו (האמיתי) של קיבוץ אפיקים, מימי השומר הצעיר בברית המועצות ועד להפרטה. מעולם לא ביקרתי באפיקים; אך בעת קריאת הספר המרתק הזה, העלה עליי הכתוב כאילו הייתי בין מייסדיו, אחר כך הצלחתי גם להיוולד ולגדול בו ולבסוף קוננתי על התפרקותו. קשה לתפוס שתהליכים היסטוריים וחברתיים דרמטיים כל כך חלפו בשנות חייו של אדם. איך אפשר לסכם עשרות רבות של שנים בפחות מ-300 עמודים? לא חוקר ספרות אנוכי, אך דומני שהסוד טמון במה שאין בספר: מילה מיותרת. ענברי, חד כתער, שועט בין המוני הדמויות והאירועים באלגנטיות מעוררת קנאה. 

בעיניו היו שרות ציפורי גן עדן: שירי זלדה

דבי לזר, מחנכת

דבי

בעיניו היו שרות

צפרי גן-עדן

ונוצות של זהב נשרו

על הספרים

שירי זלדה, תל אביב תשמ"ה, עמוד 74

בבית אנחנו שניים. לכל אחד העותק שלו של שירי זלדה. לכל אחד הזלדה שלו. 

הזלדה שלי היא תיבת אוצר ירוקה מקושטת אותיות צהובות ובהוצאת הקיבוץ המאוחד. כשם שאין אדם שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום, כך לכל איש יש שם ולכל שיר עת. התיבה נפתחת מאליה בזמן הנכון, במקום הנכון ובשיר הנכון. 

זלדה היא ציפור שיר נדירה המביאה בשורה לכל אדם. דרכה גיליתי שלא חייבים ללמוד בחוג לספרות כדי להבין שירה. בין אם מדובר בנוצות של שמחה או נוצות של עצבות, שיריה שולחים את האדם, בו זמנית, פנימה אל תוך עצמו והחוצה אל מהות העולם והחיים. מנגינת ליבה כעין ניגון עתיק ומוכר הזורם בעורקי כל האדם. 

תשוקה לענווה

אלעד

אלעד אנלן, מחנך

בספרו "אורח נטה ללון" עגנון חוזר לעיירה בה נולד. בבוצ'אץ', שבספר קוראים לה שבוש, עומדת הקהילה היהודית על סף חורבן. בימיו הראשונים של הרומאן המספר, בן דמותו של עגנון, מתאר את תחילת הסוף באמצעות דימויו העלוב של בית המדרש. למרות זאת, ואולי בשל זאת, הוא לוקח לידיו את מפתחות הבית ומבלה בו זמן רב כפי שעשה בילדותו. על אף אכזבתו מכך שספרי חסידים שנלמדו נעלמו, המספר מצליח למצוא "חיים" במעט העושר שעוד נותר. בעולם הספרים העצום והבלתי מושג, גילויו מזכיר לי את הענווה ההכרחית בתשוקת הקריאה. הוא אומר: "עד שלא יעלמו הספרים המעטים שנשתיירו רוצה אני להביט בהם. ואני נוטל ספר וקורא בו עד לסופו. כל השנים הייתי נוטל ספר ומניחו, נוטל ספר ומניחו, כאילו אין חכמתו של ספר אחד מספיקה לי. פתאום ראיתי שיש בספר אחד כדי לפרנס עשרה חכמים ועדיין לא נסתיימה כל חכמתו. אף ספרים שידעתי בעל פה נראו לי כחדשים. עי"ן פנים לתורה, בפנים שאתה פונה לה היא פונה לך." לוּ אני מבקש להביט בעצמי בזכות אור הספרות, שבמיטבה היא אהבה מפוכחת לחיים, אשוב ואפנה לספרו של אמן הכתיבה העורגת אל החירות, ניקוס קאזאנצאקיס; אשוב ואקרא ב"זורבה היווני". 

הסליחה - אנונימית או אישית

אביגיל

אביגיל ארוונה, האוניברסיטה העברית

בימים אלה של הרהורי נפש בחרתי לכתוב על היבט אחד מתוך נושא הסליחה והוא מידת האישיות שבבקשת הסליחה ובקבלתה, וזאת מתוך עיון במקור מקראי. 

בעקבות החטא הנורא, חטא העגל, שביצעו בני ישראל אל מול הר סיני בעוד משה נמצא אצל ה' ומקבל ממנו את לוחות הברית, מחליט ה' שלא לעלות בקרב עם ישראל אלא לשלוח את מלאכו לפניהם במקומו: ‘ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך’ (שמות לד 3-4). לשמע בשורה קשה זו פורץ העם באבל ומשה מתחיל בניסיונות שכנוע לביטול רוע הגזרה של ה'. בהמשך הוא אומר: ‘ויאמר אם נא מצאתי יחן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו’ (שמות לד 9). מילים אלו: ‘אם נא מצאתי חן בעיניך אדני’ בוריאציות שונות, נשמעות גם במקרים נוספים (שמות לג 12, 13, 16) מפי משה ונראה שהוא משתמש בתפקידו ובמעמדו האישי מול האלוהים כדי לבקש את סליחתו וזאת אפילו לא בעבורו אלא בעבור כל עם ישראל החוטא. ואני תוהה מהי מטרתם של דברים אלה, שהרי ברור שמשה, שעליו נאמר: ‘ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים’ (דברים לד 10) ועוד דברים יפים וטובים אחרים, אהוב הוא על ה', ואם כך מדוע מזכיר לו זאת משה בתחילת דבריו? האם זוהי אינה אלא מניפולציה רגשית? ואם כך – האם היא לגיטימית? נראה ששיטה זו פועלת על ה' שכן הוא נענה לעתירותיו של משה ומסכים לבטל את גזרתו: ‘וינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו’ (שמות לב 14).

משה בניו ויהושע בן נון

משה, מיכלאנג'לו

פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

פרשת "וילך" היא פרשה קצרה, שלושים פסוקים בלבד. במרכזה של הפרשה מתואר תהליך העברת ההנהגה של עם ישראל. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיע עידן משה לסיומו, ואת מקומו תופס מעתה "משרתו" (שמות כד, יג ועוד), יהושע בן נון, מי שיעמוד בראש העם במלחמת כיבוש הארץ, כמתואר בספר הנושא את שמו.

שלוש פעמים נזכר יהושע בפרשתנו, כאשר מפעם לפעם גדלה נוכחותו ומתעצמת דמותו. בפתיחתה של הפרשה (פסוקים א-ו) נואם משה בפני העם, מספר להם על החלטת ה' שלא להתיר לו להיכנס לארץ ומזכיר שה' הוא שילחם לבני ישראל במלחמתו לכיבוש הארץ, אף שיהושע הוא שנבחר לעבור לפני העם בדרכו שמה. לאחר מכן כבר עולה יהושע על הבמה ומשה נושא דברים באזניו שלו, "לעיני כל ישראל", ומחזק את ידיו: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ... ואתה תנחילנה אותם" (פסוק ז). ואילו בהמשך הפרשה אומר ה' למשה: "הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתיצבו באוהל מועד ואצוונו" (פסוק יד), ובשלב זה יהושע הוא הנמען העיקרי של דבר ה'.

אור: שמחה , בריאה, גאולה

 דברי הנחמה שבישעיה ס, א-כב פותחים במילים: "קומי אורי כי בה אורך וכבוד ה'

עליך זרח".

הנביא פותח את דבריו בקריאת עידוד לירושלים: "קומי אורי", דהיינו: קומי ושמחי (והשווה ”ליהודים הייתה אורה ושמחה" [אסתר ח, טז]), וסיבת השמחה: "כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". כבוד ה' הוא אורה של ירושלים, וראו לדוגמה: "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג, ב). שני הפעלים שבכתוב, "בא... זרח" מזכירים לקורא את הכתוב בברכת משה שבסוף התורה, ערב הכניסה לארץ כנען: "ה' מסיני בא וזרח משעיר..." (דברים לג, ב), הד לימי גאולתו הראשונה של עם ישראל ביציאת מצרים. גם פסוק ב שבדברי הנביא אוצר בחובו זכרונות מן הגאולה הקדמונית: "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יֵראה". ההבדלה שבין ישראל שעליהם נוגה האור, לבין הגויים השרויים באפלה חוזרת אל ההבדלה שבין ישראל והמצרים במכת החושך (שמות י, כג), ובהבדלה זו מהדהד כגם מעשה ראשית הבריאה: "ויבדל אלהים בין האור ובין החושך" (בראשית א, ד). ניתן איפוא לגלות בדברי הנביא משקע כפול, משקע הבריאה ומשקע יציאת מצרים. לשני המשקעים הללו חותם של ראשית - ראשית העולם וראשית העם.

"כי קללת אלהים תלוי"

מגילת המקדש

 פרשת "כי תצא" פותחת בחוק שעניינו בנשיאת נשים שנלקחו בשבי בעת מלחמה. מותר לשאת "אשת יפת תואר" שנלקחה בשבי, אך רק לאחר שניתנה לה תקופה של חודש ימים כדי לבכות את בני משפחתה (כא, י-יד). מכאן ואילך מופיעים חוקים נוספים אשר הקשר הענייני בניהם רופף, והם צמודים זה לזה על דרך האסוציאציה. כך למשל, לאחר החוק על השבויה שבסופו נאמר:  "והיה אם לא חפצת בה - ושלחתה לנפשה..." (פסוק יד), בא החוק העוסק בדיני הבן הבכור ופתיחתו היא במילים: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה..." (כא, טו). כיוון שדובר בחוק זה על יחסי אבות בנים, הובא אחריו חוק העוסק בבן סורר ומורה. דינו של בן זה הוא חמור: "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת..." (כא, כא), ואזכור עונשו של הבן גרר אחריו חוק אחר שעניינו בהוצאה להורג: "וכי היה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת ה' תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' נותן לך נחלה" (כא, כב-כג). בחוק זה נעסוק להלן.

תעודת חוקים הכתובה בסגנון חוקי חמורבי

המצבה שעליה נחקקו חוקי חמורבי

קבוצת ארכאולוגים בראשות פרופ' אמנון בן-תור וד''ר שרון צוקרמן מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית חשפה באתר החפירות בתל חצור תעודה מהמאה ה-18-17 לפנה''ס שעליה כתובים חוקים בסגנון חוקי חמורבי הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו. זו הפעם הראשונה שבה נמצאה בישראל תעודה המתייחסת לחוקי חמורבי. חוקים אלה דומים לחוקים באותו עניין הכלולים בקודקס חמורבי, וכן לחוקים הקשורים בנזקי גוף מסוג 'שן תחת שן' הנזכרים בספר שמות. חמורבי, מלך בבל, שחי במאה ה-18 לפנה''ס, חוקק והנהיג קודקס חוקים שהוא הנרחב ביותר בין חוקי המזרח הקדום. ידוע כי החוקים שימשו השראה לחוקי המקרא הנוגעים ליחסים בין אדם לחברו. תעודת הטין שנחשפה כתובה בכתב יתדות בשפה האכדית. המילים, שפוענחו עד כה על ידי פרופ' וואין הורוביץ הן ''אדון'' ו-''עבד'', ומילה הקשורה לחלקי גוף, כנראה ''שן''.

מות אהרן בראי המדרש

פרופ' אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית בירושלים

בין שלל נושאיה של פרשת "עקב" – כגון ההבטחה לגירוש תושבי כנען מפני בני ישראל, הצו לשמור את דרך ה' ומצוותיו, סיפור מחדש של מעשה מתן תורה וחטא העגל – נמצא גם אזכור קצר של מות אהרן. האזכור מופיע במפתיע בסיום סיפור מתן תורה: "ואפן וארד מן ההר [דברי משה] ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ויהיו כאשר ציווני ה'" (דברים י, ה), ומיד בנשימה אחת לאחר מכן: "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן ויקבר שם, ויכהן אליעזר תחתיו" (פסוק ו). לא רק האזכור החטוף של מות אהרן בקשר למתן תורה דורש את הסברו, אלא גם העובדה שעל פי המסופר בספר במדבר (כ, כב-כט) מת אהרן בהר ההר אשר "על גבול ארץ אדום" סמוך לסיום המסע במדבר ולא ליד הר סיני ובסמוך ליציאת מצרים!

חז"ל שחשו בקושי כפול זה פתרו אותו על דרך המדרש. תחילה בקשו להסביר את סמיכות הפרשיות שבין מתן תורה ושבירת לוחות הברית לבין מות אהרן (כהופעתם בספר דברים). וכך נאמר בתלמוד הירושלמי (יומא א, ה [לח ע"ב] : "אמר רבי יודן בר' שלום: למה סמך הכתוב את מיתת אהרן לשיבור הלוחות? ללמדך, שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות". סמיכות העניינים שבטכסט – אף שלא היה לה יסוד במציאות ההיסטורית – מלמדת, אומרים חז"ל, כמה קשה לפני הקב"ה לחזות במותם של צדיקים, אירוע טראגי נורא שכמוהו מבחינת האל כשיבור הלוחות בשל חטאי העם.

ספר חדש: "נח וספריו"

עטיפת הספר

אריה עמיחי, אוניברסיטת פרינסטון

הספר "נח וספרו/יו" שיצא לאחרונה בעריכת פרופ' מיכאל סטון, אריה עמיחי וד"ר ורד הלל (הוצאת SBL) עוקב אחר מסורות בתר-מקראיות הנוגעות לסיפור נח והמבול. חלקו הראשון כולל מאמרים העוסקים בקטעים שיוחסו ל"ספר נח" שאבד, כולל קטעים מספר חנוך, המגילה החיצונית לבראשית מקומראן ומסורות שהתגלגלו לספרות ימי הביניים. החלק השני עוסק במסורות ופירושים לסיפור נח בתרגום השבעים, בספרים החיצונים, אצל פרשנים יהודיים דוגמת יוספוס, פילון וחז"ל, וכן במסורות נוצריות (כולל באמנות הנוצרית הקדומה והספרות הגנוסטית) ובקוראן. לרגל צאת הספר מראיין אריה עמיחי את פרופ' מיכאל סטון, פרופסור אמריטוס למדע הדתות וללימודים ארמניים באוניברסיטה העברית.

פסיפס יוסף - העיצוב ומשמעותו

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מוצב בבניין רבין באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ירושלים

 אומנות הפסיפס היא סוג של יצירה פלסטית היוצרת דימויים פיגורטיביים באמצעות ציפוי שטח ביחידות חומר ססגוניות קטנות, לרוב של אבן. פסיפס יוסף מתאר את ארוע השיא של הסיפור - התוודעות יוסף אל אחיו: ’ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף. העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אֹתו כי נבהלו מפניו. ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי: ויגשו. ויאמר: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אֹתי מצרימה‘ (בראשית מה 3-4).

על יצירת פסיפס יוסף

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

סקיצה בצבעי מים

בשנת תשס“ב נתתי סימנריון על סיפור יוסף לתלמידי תוכנית רביבים, שנועד לשלב בין ההבט המקראי-מחקרי לבין צרכי ההוראה בבתי הספר. לסימינריון נילוו שתי פעולות העשרה ייחודיות: הכנת פסיפס גדול ממדים על המפגש בין יוסף ואחיו וכנס מדעי רב-תחומי על סיפור יוסף. הפסיפס מוצג בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, סמוך למשרדי רביבים, ומהכנס התפתחה האסופה שערכתי, ’סיפור יוסף במקרא ובראי הדורות‘ , שראתה אור  בהוצאת מוסד ביאליק. צילום הפסיפס (צילום: פרופ‘ זאב וייס) מופיע על כריכת האסופה. על הקיר בבניין רבין מתחת לפסיפס מצוי שלט שבו כתוב: ’הפסיפס "יוסף מתוודע אל אחיו" עוצב ונוצר באביב תשס"ב על ידי תלמידי שני המחזורים הראשונים של תכנית "רביבים" בהנחייתה האקדמית של ד"ר לאה מזור ובהדרכתה האמנותית של ד"ר שרה מלצר‘. 

סיפור יוסף במקרא ובראי הדורות

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

 סיפור יוסף במקרא ובראי הדורות בעריכת לאה מזור

 בית מקרא נה,א (תש"ע), מוסד ביאליק 214 עמודים + א-טו

מאז ומתמיד שבה סיפור יוסף את לב קוראיו ברוחב יריעתו, באופיו הדרמטי, במורכבותו הפסיכולוגית, במסריו האמוניים, הרעיוניים, הערכיים והכלל-אנושיים ובעיצובו הספרותי. כתונת הפסים של יוסף, חלומותיו, השלכתו לבור, מכירתו לעבדוּת, עמידתו בפיתוייה של אשת פוטיפר, עלייתו המטאורית לגדולה, התוודעותו לאחיו ועוד שימשו מקור השראה בלתי נדלה להוגים וליוצרים בכל הדורות ובכל צורות ההבעה האנושית: בכתב ובעל-פה, בתרבות ה"גבוהה" ובתרבות הפופולרית, בסיפורת ובשירה, במחזאות ובקולנוע, במוזיקה ובמחול, בהגות ובאָמּנויות הפלסטיות. רישומיו של סיפור יוסף נטבעו גם בשלוש הדתות המונותאיסטיות – ביהדות, בנצרות ובאסלאם. האסופה האינטר-דיסציפלינרית המונחת עתה לפני הקוראים היא החיבור המרוכז ביותר הכתוב בלשון העברית על סיפור יוסף: חצייה "מקרא" וחצייה "ראי הדורות".

שבר לוח מתקופת הברונזה התיכונה

 תל חצור

ד"ר נילי ואזנה, האוניברסיטה העברית

אחת התגליות החשובות ביותר לענייני מקרא ומזרח קדום נתגלתה לאחרונה (ביום חמישי האחרון!).

תצא גם הודעה של הדוברות של האוניברסיטה, אבל מאחורי הקלעים הכל גועש: מדובר בשבר לוח מתקופת הברונזה התיכונה (מאה 18 לפה"ס) מחצור, שמכיל קטע מקודקס חוקים כמו-חמורבי וספר הברית (אבל לא זהה), כולל אזכור של שן (שן תחת שן?) ומעיד שבכנען המסורת הזו היתה קימת באלף השני לפה"ס. אמנון בן תור חשף ווויין הורביץ מפרסם. בינתיים כולם נורא מתרגשים, ומחכים לפענוח הרשמי.

מהי 'מהפכת זרים'?

על פרשת "דברים"

השבת, שבת "דברים", היא השלישית שבין "תלתא דפורענותא" והפטרתה הם דברי הפורענות והתוכחה של הנביא ישעיהו (א, א-כז). החל מן השבת הבאה, שאחרי ט' באב, תתחיל תקופה בת שבע שבתות ("שבעתא דנחמתא") שבהן יקראו כהפטרה בדברי נחמה הלקוחים מחלקו השני של ספר ישעיה (פרקים מ ואילך).

בנבואה המשמשת כהפטרה לפרשתנו מתאר הנביא בצבעים חריפים את חטאם של יהודה וירושלים: "...בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (פסוקים ב-ג). כן מקונן הנביא, תוך שהוא פותח את דבריו בתיבת "איכה": "איכה היתה לזונה קריה נאמנה..." (פסוק כא). ועוד הוא מדבר על עונשה-גורלה המר של ארץ יהודה: "ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה ושממה כמהפכת זרים" (פסוק ז).

מקל, שקד, סיר נפוח וכלוב קיץ

בירמיה א מתוארים שני מראות נבואיים המשמשים כחידות חזותיות–לשוניות מפתיעות. לשאלת ה' מה רואה הנביא, משיב ירמיהו: "מקל שקד אני רואה" (א, יא). תמונה זו מרגיעה ונעימה לעין, אך ה' פותר לנביא את החידה ופתרונו דרמאטי ומבשר רעות: "היטבת לראות, כי שוקד אני על דברי לעשותו" (פסוק יב), ואין "שוקד" אלא נחוש וממהר לפעול, וראו, לדוגמה, בנבואת נחמה של ירמיהו הרומזת לנבואה שלנו: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה'" (לא, כח [והשוו א, י]).

על חינוך, הוראת מקרא והקניית ערכים בבית הספר

נורית (גת) מאירס, מורה ומחנכת

כתה

סוגיה שמטרידה אותי כבר כחודש ימים ונוגעת למבחני הבגרות – ציוני המגן. השנה הייתה זו הפעם הראשונה שהגשתי כיתות לבגרות בתנ"ך והייתה זו חוויה מאלפת מכמה בחינות.

ראשית היה עליי להתמודד עם שעון העצר שנע במהירות רבה לקראת ה-6/6 בעוד כמות הפרקים ללימוד הייתה גבוהה למדי. עניין ההספק שהפך להיות מהותי מאוד ככל שנקפו הימים והשעות פגע קשות ביכולת שלי ליצור עניין ועומק בהוראת המקרא והקשה עליי לחבב על התלמידים את החומר על אף היותו מעניין מאוד (לטעמי לפחות) משום שלימוד מתוך לחץ וצורך להספיק כמות גדולה של חומר בזמן קצר ביותר מנע ממני להכנס לדיונים מרתקים בשאלות יסודיות שהטקסט העלה ובכך גרם גם לתלמידיי לחוש שהמטרה כאן אינה חינוכית- ערכית אלא הגדלת הסיכוי להצלחה בבחינות בזכות הספק החומר.בחודש האחרון הייתה זו בדיקת הבחינות הרבות שהלכו והצטברו (מתכונות בכמה מועדים ומועדי ב' ואף ג' לתלמידים) דבר שעייף אותי נפשית ופיזית והפך את השבועיים שקדמו לבגרות למרתון בלתי פוסק של עבודה – כתיבת מבחנים ובדיקתם, השבתם לתלמידים ומעבר על הטעויות הבולטות, ניסיון עלוב משהו ללמד עוד פסוק/פרק/מזמור כאשר תלמידיי קורסים מעומס הבגרויות וההיעדרויות שנבעו מימי חופש לפני מתכונת/בגרות (לא עשו אצלנו מערכת מיוחדת וכך יצא שבמשך חודשיים לימדתי חצי כיתה או 2/3 כיתה וכמעט אף פעם לא יצא לי לראות את כלל תלמידיי) וההכנות למסיבת הסיום ובל נשכח את הים שקורץ ממש מעבר לחלון (באשדוד זה באמת כך) בקיצור – תוכנית הלימודים לא מתאימה לזמן המוקצב לה על ידי מערכת החינוך וכך נפגעת ההוראה – נפגמת הנאת המורה והנאת התלמידים מהיצירה הנפלאה הזו. התוכנית החדשה מאיימת אף יותר משום שמספר הפרקים ללימוד רק עלה וכך לצערי נראה שהמצב רק יחמיר לפחות אצלי.

משה גרינברג – זכרונותיו של תלמיד

פרופ' ישראל קנוהל, האוניברסיטה העברית

שיחתי הראשונה עם מורי ורבי פרופ' משה גרינברג ז"ל התקיימה ביום שני כ"ה בטבת תשמ"ג, 10 בינואר 1983 . בערבו של אותו יום באתי להפגש עימו בביתו ברחוב בנימין מטודלה שבשכונת רחביה. כשנכנסתי לחדר העבודה שלו התרשמתי מאוד ממראה מדפי הספרים העמוסים שלצידם היו תלוית שתי תמונות דיוקן: הדיוקן האחד היה מוכר לי, זו היתה תמונתו של חוקר המקרא הדגול, יחזקאל קויפמן שפרופ' גרינברג תרגם תקציר של חיבורו המונומנטאלי "תולדות האמונה הישראלית". הדיוקן השני היה של מורו של פרופ' גרינברג, באוניברסיטת פנסילבניה, אפריים אביגדור ספייזר, חוקר מובהק של ספרות המזרח הקדום. בהמשך השנים הבנתי כי צמד דיוקנאות זה מסמל את השילוב המופלא שאפיין את עבודתו המדעית של פרופ' גרינברג: המיזוג של קפדנות פילולוגית, עיון השוואתי מושכל בתרבויות המזרח הקדום והעמקה בתכנים האמוניים והרעיוניים של המקרא.

עבד אני לאשת אדוני

ארד זק, מחנך

ידיים מוכרות את פי הבאר מאטרות;

שפתיהם מלחשות שאהיה לברות.

אל הבור הריק נשפכות משטמות;

כיקיצת בלהות מחלום הקמות.


בספינות מדבר נישא על חולות;

קבין של שמים קווים של דבשות.

דומם מתבוננת שרת טבחות;

מן האופק לפתע בוקעות נאקות.

יפתח - השופט שאהבו לשנוא

כהפטרה לפרשת ’חוקת‘ נבחר, על פי כל מנהגי העדות, סיפור נצחונו של יפתח על בני עמון (שופטים יא, א-לג), וזאת משום שבמהלכו סוקר יפתח את תולדות המלחמות באזור שמעבר לירדן ומזכיר את ניצחון ישראל בימי משה על סיחון - נושא הנדון בפרשתנו (במדבר כא, כא-לא).

מתברר שבעל ספר שופטים איננו חוסך את שבט הסופר שלו כדי להטיל צל כבד על דמותו של השופט יפתח; מאחרוני השופטים המושיעים שקמו לישראל. זאת כדי ללמדנו כי אף שאלוהים שב וסולח לישראל על חטאותיהם, פעם אחר פעם, סבלנותו הולכת ופוקעת ורמתם של המושיעים שהוא מקים לעמו הולכת ומידרדרת (ואחרי יפתח ייזכר רק שמשון). כך קוראים אנו באי-נחת על נדרו המיותר של יפתח, המוביל להקרבת בתו היחידה (שופטים יא, ל-מ), וכך מזדעדעים אנו נוכח תגובתו על טרוניית שבט אפרים כלפיו ושחיטת ארבעים ושניים אלף איש מהם (יב, א-ז).

האם אנחנו באמת קונים ספרים?

אבי ורשבסקי, ראש מדור חברה ורוח במט"ח

מי שעוקב אחר ההתפתחויות בתחום הספרים בעשור האחרון לא יכול שלא להסתחרר מהיקף התמורות-טכנולוגיות חדשות של הדפסה והפקה לפי דרישה,כאוס סביב זכויות יוצרים באינטרנט,פרוייקטי ענק של סריקת ספרים ברשת,ומאות סוגים של מכשירי קצה לקריאת ספרים מהקינדל והסוני דרך הסקיפ והנוק וכלה באייפד.

לאן השוק הזה הולך? בענני האבק שיוצרות הדרמות הטכנולוגיות,מתפלשות להקות נביאים שמציעים חזינות אפוקליפטיים ותרבותיים חמושים בתקדימים של שוק המוסיקה. חלקם מנבאים התרסקות סביב מגבלות זכויות היוצרים אחרים -פריחה מחודשת בגנים הסגורים של אפל ואמזון ויש המדברים על מודלים חדשים שיגדירו מחדש גם את המטען התרבותי של הספר.

דברי הספד בקבורתו של יעקב מילגרום

ב"ה כה בסיון תש"ע

ד"ר ברוך שורץ, האוניברסיטה העברית

מורי ורבי, פרופ' מילגרום, יעקב, ג'ייקוב, ג'ק.

אחרי שלושים שנה ביחד, הגיעה העת להיפרד.

כל שנה בסוף החורף, אנחנו מגיעים מחדש אל המלים 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר'. במשך הדורות, ברגע הזה – הציבור היה מתחיל להירדם ולנמנם. אבל אתה – דווקא במקום הזה התעוררת. בעולה במנחה ובזבח, בחטאת ובאשם, בטומאות הגוף ובטומאות התועבות, בנגעי הבשר והבית והבגד, בפרטי הפרטים של עופות אסורים ובדקדוקי דקויות של ביאות אסורות, בסדר העבודה ובאש זרה, בערכים ובחרמות– מצאת שיטה, מצאת שלמות, מצאת עולם מרגש, מצאת תורה מושלמת, מצאת אל חי וקיים. מצאת בקעה להתגדר בה, הקדשת לה את מיטב מאמציך ואת מירב שנותיך, וחשפת את האור הגנוז בתורת הכוהנים. נדבך אחר נדבך, ולבסוף בניין שלם. בזכותך, יותר לא ינמנמו ולא יירדמו. בחידושיך, במחקריך, בפירושיך ובספריך המדעיים והכלליים לא רק סללת דרך חדשה אלא פתחת אותה בפנינו, והיא עתה מורשת איתנה ובת קיימא, לכל דורות: את אשר ישנו פה עמנו עמד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום.

מאוצר בלום לגל של אבנים – קוים לדמותה של אוריינות יהודית חדשה

אבי ורשבסקי, (לשעבר) ראש מדור חברה ורוח במט"ח

נקודת מוצא

"... אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון ארוך בדורו הוה ורבי מאיר מגיע לכתפו, רבי מאיר ארוך בדורו הוה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו הוה ורבי חייא מגיע לכתפו, ורבי חייא ארוך בדורו הוה ורב מגיע לכתפו, רב ארוך בדורו הוה ורב יהודה מגיע לכתפו, ורב יהודה ארוך בדורו הוה ואדא דיילא מגיע לכתפו,פרשתבינא - דפומבדיתא קאי ליה לאדא דיילא עד פלגיה, [=מגיע לאדא דיילה עד למחצית גופו] וכולי עלמא קאי לפרשתבינא דפומבדיתא עד חרציה.[=וכולם מגיעים לפרשתבינא עד למתניו]"

(תלמוד בבלי, נדה כ"ד ע"ב)

קרוב לוודאי שמי שכתב את הברייתא הזו לא התכוון לסקור את הפרשי הגובה שבין חכמים בולטים לאורך תקופה של כ200 שנה,אלא לבטא רושם כללי בנוגע לעולם החכמים של "דור הולך ופוחת". תובנה זו כמעט מובנית ברפלקציה שלנו על עצמנו,אנו מלווים בכל דור בתחושה שהדור שקדם לנו היה טוב יותר בכל מה שקשור לידיעותיו,לעולמו התרבותי ולאוריינות שלו. התחושה הזו מתעצמת כאשר אנו באים לעסוק במה שמכונה "האוריינות החדשה", אותה אוריינות המתהווה לנגד עיננו מתוך האתגרים וההזדמנויות שמביא איתו העידן הדיגיטלי. כנגד התחושה שאוריינות זו מסמנת בעיקר ניוון ונסיגה באוריינות האנושית, התפרסם בסוף 2009 מחקר רחב היקף שנערך באוניברסיטת סטנפורד בראשות פרופ' אנדריאה לונספורד. המחקר של לונספורד ליווה 14,672 סטודנטים במשך 5 שנים ובחן את פעילות הכתיבה והקריאה שלהם.על פי המחקר ובניגוד לאינטואיציות הרווחות, הדור הנוכחי של הסטודנטים הוא כנראה הדור שכותב יותר מכל דור אחר בהיסטוריה האנושית. למעלה משליש מפעילות הכתיבה הזו מתרחשת מחוץ להקשרים לימודיים בשעות הפנאי של הסטודנטים. בשורות הבאות ארצה לנסות למפות באופן כללי כמה ממאפייניה של אותה אוריינות חדשה ולהבין באילו מישורים היא מציבה אתגר בפני האוריינות היהודית ובאילו מישורים היא מהווה הזדמנות עבור האוריינות היהודית.

מהי אוריינות יהודית ?

עמדות תלמידים כלפי לימודי התנ"ך

ד“ר חיה שרגא בן איון, מכללת לוינסקי

מחקר אודות עמדות תלמידי כיתות ד – ו בבית הספר הממלכתי כלפי מקצוע התנ"ך

מעמדו של התנ"ך, כמקצוע חשוב ומקובל על לומדיו, מצוי בתהליך מהיר של פיחות. רושם זה מתבטא בשיח הציבורי והתקשורתי והוא מועצם לאורם של מחקרים. גם הירידה המשמעותית במספרם של הסטודנטים שנרשמים ללימוד המקצוע, וסגירתם של חוגים לתנ"ך במוסדות להשכלה גבוהה מעידים על היאצות תהליך הכירסום הזה.

חרף הסחף במעמדו של מקצוע התנ"ך מודים אנשי חינוך ורוח, כמו גם חוקרי מקרא, בחשיבותו ובערכו התרבותי-חברתי כגורם מלכד בחברה הישראלית השסועה, וכמשמר הזיכרון ההיסטורי בתודעה הלאומית שלנו. התנ"ך נתפס כמכונן התשתית התרבותית שלנו; מקור לשוננו, ספרותנו, חגינו ומנהגינו, והוא מהווה בסיס להגדרת זהותו של הישראלי החילוני.

להיות מורה

רות קרא-איוונוב קניאל, האוניברסיטה העברית

"כל דבר שבעולם כשמביאים אותו לשורשו יכולה להעשות בו השתנות ממה שהיה מקודם.

למשל, החיטה שרוצים לשנותה, לעשות ממנה כמה חיטים, מביאים אותה לשרשה, שהוא כוח הצומח שבקרקע, ולכן לא תצמח אלא בקרקע ולא במקום אחר. וגם שם לא תצמח עד שירדו גשמים וילכלכו ויפסידו צורתה ותבוא לבחינת אין, שהוא חומר היולי, שהוא בחינת חכמה, כמו שנאמר 'כולם בחכמה עשית' " [המגיד ממזריטש, ליקוטי אמרים, יב ע"ב]

ההוראה היא דברים רבים, אך בודאי איננה מקצוע. היא יעוד, גורל, אולי מחלה (לפעמים מדבקת), שליחות, משימה סבוכה, ובעיקר מסירות נפש. אדם שהוא מורה אמיתי, יישאר כזה, בכל עת ובכל מצב, בלי קשר לתנודות החיים ולמציאות הסבוכה והמשתנה. מורה נשאר מורה, תמיד.

דימוי נוסף הקרוב לתפקיד הגורלי הזה, שרבים כאן שותפים לו, הוא של רפואה ושל מיילדוּת. בעצם אנו מדברים ברפואת הנפשות, ובחילוצן לעולם. מורה טוב יוצר אפשרות ללידה-שניה של נפשות רכות שזכו כבר בגוף, ועתה מתקינות את נשמתן.

דף עבודה על שמ"ב יג

גל מאיר (מחזור ח)

צירפתי כאן מעין דף בו כל תלמיד מסכם לעצמו את פרק יג בשמ"ב. הרעיון בדף הוא שהתלמידים ממלאים שורות של הדמויות השונות כמו שבמציאות ממלאים סטטוסים בפייסבוק. זו דרך לעשות ביבליודרמה בכיתה, שכן כל אחד נדרש להכנס לראשן של הדמויות, לרגשותיהן ומחשבותיהן. התלמידים מצאו את זה משעשע, אך גם מילאו ברצינות. [להגדלת הדף הקישו עליו פעמיים].