סְכָךְ לְסֻכּוֹת (סיפור אמיתי)

פרופ' יוסי גמזו

                         

ערב סוּכּות תרצ"ט אירע התמוּה מכּל תמוּה. כּל שאיננוּ מוּבן, מטִבעם של דברים הוּא סיבּה לאימה. אבל כּאן נצטרפוּ שתי אֵימוֹת, האחת ידוּעה, השניה מסוּתרת.

גם זו סוכה. מדובללת

 זו, הנִסתרת –  זהוּת הרוצחים, וההיא, הגלוּיה –  הדם. בּכפר-חסידים, בּזכרון-יעקב, בּגבת, בּיקנעם, בּבת-שלמה, בּגבעת-עדה, היוּ יהוּדים נועצים בּעוד-יום כּלונסאות בּאדמת חֲצֵרָם. עד שהיוּ עמוּדי הסוּכּה מִתאחים כִּביכול למין שֶלֶד, חוברים כַּכּתוּב בּחזון יחזקאל כּמין עצם קָרֵב אל עצמו, ועד שעמדה כּל סוּכּה על תִּלָּהּ כּעֵדוּת לכוחה של מסורת, היוּ מְקִימֶיהָ פּטוּרים מִלָחוּש בּאסון התלוּי על ראשם. אך רק נִמתחוּ יריעות או שׂמיכות כִּכתלים בּין פִּרקי אותו שֶלֶד ואך הוּעלוּ שם כּפּות התמרים והֵחֵל סיכּוּכוֹ של הגג –  היה איזה פּתיל נעלם מאווש כּנחש הזוחל לו בָּעשׂב. עד שהבינוּ בּוֹנֵי הסוּכּות מה קורה, נתרחש הפּיצוּץ. כּל זה, על אף יסוּרי הנִספּים, הבּשֹר הרטוּש וההֶלֶם, אפשר שלא היה יוצא מִכּלל מיקרה בּודד, לוּלא שוּכפּל אותו תרחיש בּכל פּינות הארץ ויד מכַוֶנֶת וּמֶסֶר בּרוּר נִזדקרוּ כּמרצע מִשּׂק. תֹאמר: מוקש ישן מן התקוּפה העותומאנית ניעור לחיים תחת קרוּם-העפר וגבה את חייו של דוֹרכוֹ. אך איך לבאר צירוּפם של מִקרים בּו חוזר על עצמו דפוּס קבוּע: שכּל זה קורה בּסוּכּות ותמיד עִם פּריסת ענפיו של הסכך? סוּכּה (כַּכּתוּב בּמסכת סוּכּה) שהִנָהּ בּחזקת מדוּבללת –  צִלָּהּ מרוּבֶּה מִפּלישת חַמָּתָהּ והריהי כְּשֵרָה על פּי דין. אך מה שוודאי שאיננוּ כּשר ואיננוּ כּדין הוּא הקשר: שבּין פּיגוּעי מיקריוּת לא מיקרית זו וּבין אוּכלוּסְיָה יהוּדית. זה, ואזלת בּלשיו של אותו C.I.D, הבּולשת הבּריטית, לחשֹוף כּדבריו של פּוֹלוֹנְיוּס בּ"הַמְלֶט" את עצם העוּבדה שיש שיטה בַּשיגעון, הֵעיד כּי הכּתובת היתה רשוּמה על הקיר בּערְבית מדוּבּרת, אבל האנגלים הִצטיינוּ מעולם בּדִיסְלֶקסִיָּה פּרוֹ-מוּסלמית.

גוּנדר רעוּאל לא בּיטל את זמנו ושלח את גליו כּמכּ"ם זה. אלה עלוּ על עיקבות חַסַן סָאלָמֶה, הוּא וכל חֶבֶר פּורעיו. אך איך שֹמים יד על מנהיג כּנוּפיה אִם מקום-מחבּואו לא קבוּע: אין הוּא יָשֵן, כּך אמרוּ השמוּעות, שני לילות בּאותו המיסתור. נימנוּ וּפנוּ אל ה"שְטִינְקֶר", מלשין-להשׂכּיר מן הקאסבּה של נאבּלוּס. זה, שיָקָר לו עורו כִּשׂכרו, הִתנה תנאי: הברחה לִלבנון. אם יֵדַע חסן סאלמֶה מי פּתח פֶּה, לא יפתח לו רק פֶּה, גם גוּלגולת. זאת הסיבּה ששמרוּ על ה"שטינקר" כִּשמוֹר על אתרוג מהוּדר. עכשיו, חול המועד סוּכּות, ישב לו בִּמקום-סתר (אליו הביאוּהוּ שׂוכריו קְשוּר-עיניים), ממתין לַתשלוּם המוּבטח. "אומרים," פּלט צרוּדות, "עִיד-אל-יאהוּד שֶיֵּש סוּכּות בּו – לא אותו  סכך  שפּורסים  בּו  עיקר,  אלא  מה  שהסכך  מְ סַ מֵּ ל. מי שיש סכך לראשו ואפילוּ זה סכך של סוּכּה מדוּבללת, סופו שהסכך יתחלף לו בּגג וסוּכּה זו – בְּבַיִת מוּצק. כּל מוּסלמי שעיניו בּראשו וראשו יש בּו מוּחְ' (הַינוּ מוח) יודע כּי מי שאינו מְעַשֵּׂב את גגו מאִינְגִ'יל (עשֹב-בּר), אַל יתפּלא אִם יש עשֹב שוטה ששוטה הוּא פּחות אף ממנוּ. מה שיותר הוּא חובק את ידיו כּך יחבּוק האינג'יל את גנו..." -"איך עולים על עיקבות אותו סאלָמֶה?" סח רעוּאל בּנימת קוצר-רוּח.-"בּלי שְווֹיֶה-שְוֹיֶה בּכלל לא עולים עליהם," נתחייך המלשין. -"ו עִ ם  שְווֹיֶה-שְוֹיֶה?" תקף רעוּאל בּאישית וּצמוּדה ולוחצת. -"עִ ם שְווֹיֶה-שְוֹיֶה צריך שני דברים: סבלנוּת ושירוּת של משת"פּ." -"איזה משת"פּ?" נתעקש רעוּאל והוסיף לתחקֵר את ה"שטינקר". -"כּזה שבִּכלל לא מוּדע לָעוּבדה שעושׂים בּו שימוּש של משת"פּ." -"ואיפֹה מוצאים מין יצוּר שכּזה?" -"בַּכּניסה אל הקישלֶה של חַיפָה," אמר המלשין, מצַפֶּה בִּשקיקה לשֹכרו המוּבטח, והוסיף: "מחר על הבּוקר בּתשע יוצא מתאו החשוּך אל החופש לוּבְּנָאנִי אחד, טרוריסט שבָּרֶקוֹרד שלו יש הרבּה קבּלות..." סאמי, סגנו של גוּנדר רעוּאל, בּידו אקדח colt דְרוּך-בּריח, הישהה בּידו השניה את הבּוּכטה שבּה רישרשוּ השטרות. ה"שטינקר", יודע שאין ארוּחות בּחינם ואין עושר בּלי כּושר, בּיקש שיוּסר סְגוֹר-עיניו ושלף מקִפלי העבּאיה תצלוּם. "הַאדָא הִיָא," סח, "תמוּנת פּאספּורט של 'פוֹטוֹ רֶצַח', צֶלֶם פּניו של הזְבּוּן שמחר ישתחרר ויֵצֵא מן הכּלוּב." -"טַאיֶבּ," הִפטיר לו גוּנדר רעוּאל והושיט את ה"פוֹטוֹ" לסאמי. סאמי פּשט את ידו והִפקיד את הג'וּבּוֹת בּיד המשת"פּ. מיד נִזדרזוּ רעוּאל וּסגנו וקשרוּ את עיני המודיע, אצוּ איתו אל הג'יפּ הגנוּב שבַּחוּץ וּמִשם אל החוף. בּחוף כּבר הִמתינה סירת-דייגים שהִפליגה לרָאס-אֶל-בָּיָאדָה. עד שיזרח אור השחר יוּנחת כּבר ה"שטינקר" בּחוף-מיבטחים.

*  *  *

עכשיו, בּיום המָחֳרת, על כּוס קפה של בּוקר, מיסב היה סאמי, בִּמקום בּסוּכּת בּית אביו בּשכוּנת נחלאות –  בּבית-הקפה של עטאללה ג'יבּריל הצופה אל מוּל שער הקישלֶה, אורב בּמין אַמבּוּש פּרטי מִשלו לאסיר שיֵּצֵא מכִּלאוֹ. "יש על ראשו צו-גירוּש מאיזור הצפון, מִבּיירוּת ועד חיפה," הידהד בּמוחו כּל משפּט ששינן לו רק אמש גוּנדר רעוּאל. "עד שבע בַּבּוקר הבּא הוּא חייב לנפנף את עצמו מהשטח – או שיִזכֶּה בִּתנאֵי פּנסיון כּלא עכּו, שיש בּו גרדום." סאמי, תצלוּם הפּאספּורט בּכיסו, רק הינהן בּשתיקה מהוּרהרת, מצמיד לו, לַג'יפּ, בּפָגוֹש אחורי וקידמי, לוּחיות שזוּייפוּ. מיספּר הרישוּי החדש שנועד לבלבּל כּל בּלש פּוטנציאלי הוּכן בּסדנת פּחח-רכב בָּעיר התחתית, מאנשי האירגוּן. "שֵם האסיר היוצא," סח גוּנדר רעוּאל, "הוּא סאמיח אל-כַּיילָאנִי. תֵשֵב לו צמוּד לַזנב כּי הזְבּוּן מחפּשׂ לו בּחיפה קשרים." -"איזה קשרים?" שאל סאמי, דרוּך. רעוּאל הִנמיך ווֹליוּם, בּלחש: " עִם אלה, אנשי חסן סאלָמֶה, מי שרצחוּ את בּוני הסוּכּות." -"והוּא, סאמיח, יודע איך למצוא אותם, ואיפֹה?" -"חסן שולח לוWelcome committee  , מועֶצֶת-קבּלת-פָּנים שאין לה שוּם מוּשֹג, על כּך שאסיר משוּחרר זה יֵצֵא לחופשי כּבר בּשבע בַבּוקר." -"שבע? אז איך זה ה'שטינקר' אמר שיֵצֵא רק בּתשע? תסבּיר." -"תשע זה מה שיודעים אנשי סאלָמֶה, מה שהוּסכּם עליו קֹדֶם. רק שאנחנוּ דאגנוּ לכך שמועד השיחרוּר קצת יוּקדם." -"מה זאת אומרת 'דאגנוּ לכך'? לַמחתרת יש דִיל עִם הקישלֶה?" -"דִיל אוּלי לא אך שיחדנוּ את מי שקובע שָם זמן לשיחרוּר..."

הִנֵה כּך, בּאחת, נִתלבּנה התמוּנה לפרטיה וכל דיקדוּקיה: זה, אל-כַּיילאני, אמוּר ליצור קשר, ממש עם צאתו אל הדרור, עִם שְלִיחַ אותה כּנוּפיית חסן סאלָמֶה, מי שימתין לו בּתשע. "זו הסיבּה שאתה כּבר תמתין לו  בּ ש ב ע," חִייך רעוּאל.

חִייך. קל לחייך מִלעשׂות, יוּבהר לסאמי. איך מבטיחים כּאן שזה, הסאמיח הזה, לא רק ישׂמח, גם יסמוך? הלא איך לךָ שמץ סיסמה של אנשי חסן סאלמה, כּלוּם, אף לא רמז. חיפה שורצת סוכניC.I.D   ורק טמבּל יבטח בּאיש זר. רק שפּתאום מִשתחל לו לַפְרֵיים איזה זְבּוּן היוצא מן הקישלֶה. סאמי מציץ חטוּפות בַּשעון, בַּתצלוּם, וחוצה את הכּביש. -"סאמיח!" הוא קורא תוך זיהוּי פְּנֵי הבּא לקראתו כּמוּפתע, כִּתְקוּף-הֶלֶם. זה, האסיר ששוּחרר רק הרגע, בּוהה בּו נִדהם, לא מכּיר. -"רגע," צועק לו לסאמי מלצר-הקפה, "לא שילמתָּ, יא בַּאבָּא!" כּוס המשקה הריקה, המוּכתמת, צופה בּו מִפּאת השוּלחן כּמו איזה עֵד-מדינה המסגיר לידיו של החוק שוּתף-פּשע. הוּא זורק תוך ריצה צרור מעות לַמלצר בּלי ליטול את העודף (אין פּנאי). סאמיח המסוּקרן קופא תחתיו, ממתין בּלי הגה. -"יאללה," פּוקד עליו סאמי, "זזים." הבּרנש ההמוּם מציית. איך זה שֶמִּי שנחשב טרוריסט עם הרבּה קבּלות לא חושד בּו שגם אִם מראהוּ מראה מזרחי הוּא שְפִּיוֹן יהוּדי בּתפקיד?

-"אִינְתָּא מִן הוּם?" ממלמל לו סאמיח, סקרני ונִפחד וּמתוּח. -"כּן," נוהם סאמי מבּלי לעצור וּמושיט את תצלוּם הפּאספּורט. -"ידעתי מראש, עוד בַּתא, שתבוא," סח סאמיח, "כּך רמז איש-הקשר." -"רמז לךָ גם על מקום המיפגש וּזמנו?" שואל סאמי, דרוּך. רגע נִמלך לו סאמיח עם עצמו, מהסס אך מיד אוזר אומץ: "אתה מתכּוֵן להלילה בּעשֹר?" -"צדקתָּ," כּך סאמי, "נכון." (רואה? זה עובד, הוּא אומר לעצמו בּלי מילה, זה עובד וַּאַבּוּהוּ. כּל החוכמה היא לתקוף, לא לסגת, ואִם לחַרתֵּת – אז בּסְטַייל. מה שצריך זה ללחוץ, רק ללחוץ, כּל בּרנש שנִלחץ שופך לַאגֶר. כּך הוּא פּתאום מאבּד עשתונות, מִכנסיים וּבּרֶקסים, תִזכּור!)

-"וּמה עִם  מְ ק ו ם  המיפגש?" הוּא לופת את זרועו של סאמיח וּמועך קצת (עכשיו, שעיתוּי המיפגש מחוּוָר לו נשאר רק עִניין המיקוּם). -"זאת אינפורמאציה סודית יעני," כּך סאמיח, מסוּייג, לא בּוטח. יש איזה צליל סרבני בּקולו, האמנם הוּא מתחיל כּבר לחשוד? -"שאלתי אותךָ," מנמיך סאמי הילוּך, "לא מפּני שאינני יודע... אלא (וכאן הוּא מבליע אֶתְנָח קל) לחסוך לךָ פאשלה. ודם..."

מיד מחליף הפּחד בּפניו של איש-שׂיחו את כּל חשדנוּתו של האסיר בּוגר-הקישלֶה: הפּחד מִמלכּודת, מִטעוּת, מִפּח יָקוּש, מִצו-העברה לכלא עכּו, לַגרדום. -"מה, האינגליזים עלוּ גם על  ז ה?" מִתחלחל הסאמיח הזה פּתע, "אפילוּ את זה כּבר גילוּ השארמוּטות? על כּפר אַ-סאמיר, בַּחוּרבה?" סאמי מוסיף את שַמנוֹ לִמדוּרת בּיעוּתיו של אסיר משוּחרר זה, מי שאִם רק יגלוּ האנגלים כּי נִפגש עִם אנשי כּנוּפיות, לא רק יהא משוּחרר מִכִּלאו אלא גם מחייו, זה בּטוּח. "כּעת אדוני כּבר מבין למה בּאתי למנוע ממנוּ אסון?" -"אז בּאתָּ להזהיר אותי?" שואל סאמיח, אֶכּסטאטי. -"בּטח שבּאתי. עוד איך להזהיר אותךָ. לֵךְ אחֲרַי. זה דחוּף." מי שבָּרֶקוֹרד שלו יש הרבּה קבּלות לא דורש – זה מפתיע –  שוּם קבּלה מן הזר המוליך אותו, כּמו איזה אַהְבָּל, בּאף...

פּתאום, כּוּלו אימה, קופא סאמיח זה כִּנְציב-מלח. -"יש איתךָ נשק?" שואל הוּא בּטון של חיה רדוּפת ציידים. -"למה נִזכּרתָּ בּנשק, יא בַּאבָּא?" כּך סאמי, נועץ בּו עיניים. -"למה עוקבים אחֲרינוּ מֵעֵבֶר לַכּביש הזה בּני היָאהוּד." סאמי עומד להסֵב אינסטינקטיבית פּניו לאחור, לראות מי זה. רק שסאמיח, מרטט כּמין סַאחְלֶבּ קרוּש, מעכּב בּעדו. "יותר טוב תציץ בָּראי הקטן הזה, כּכה, כּאילוּ עצרתָּ – כּמו בּמיקרה –  לסרק את הראש שלךָ, עִם בְּרִילְיַנְטִינָה או בּלי." וּכבר הוּא שולף מתוך כּיס חוּלצתו גם ראי, גם מסרק, ומושיט לו. סאמי עושׂה כִּדבריו ואגב הִסתרקוּת מתַצפֵּת בּרֶבֶרס.

מֵעֵבֶר לַכּביש, לצידו של סוּדאני שחור המוכֵר תמר הינדי, קולט מבּטו בּמלכּודת הפוֹקוּס הזה ההפוּך שתי דמוּיות. אלה, נִראֶה לו, הם שני אברכי-ישיבה בִּזקנים וקַפּוֹטוֹת, שֶמוֹט מעוּבּה בּידו של כּל איש מהם, כּמו מַעֲרוֹךְ של בּצק. כּלוּם אמנם זוממים הם לרדוף את סאמיח המוּכּר לשניהם (וּמִנַּיִן?) ואם כּך, הרי אִם יממשוּ את זממם יִתְחַרְפֵן לו לסאמי הכּל: גם חסינוּת איש-הקשר שלו שנילווה לו מִפֶּתַח הקישלֶה וגם הסיכּוּי לחלחל בּזכוּתו אל אנשי כּנוּפיית סאלָמֶה. -"בּוא נִתחפֵף להם כּאן כּמו ענן מִתאַדֶּה שהיה ואיננוּ," לוחש הוּא מיד על אוזנו של סאמיח וּשניהם מרחיבים צעדם. לגודל אושרם מזדמנת לשם עֶגלתו של אחד, מוכר-קרח. צליל פּעמון שמפעיל הבּרנש מבשׂר את בּואו לַשכוּנה. תוך רגע נִמלֵאת סביבתה של אותה עגלה בּהמון עקרות-בּית, מי בּסל-רשת פּעוּר לקליטת רבע-בּלוק מטפטף על הכּביש וּמי בּמיני מצבּטֵי מלקחיים חדֵי מלתעות של מתכת, שתיכף ינעץ כּל אחד מהם צמד שיניים בַּבּלוק הקפוּא. כּל זה מסתיר מעֵינָם של אותם אברכים את שני אלה גם יחד: הן את סאמיח האחוּז פּאראנוֹיה (שיש לה אוּלי גם צידוּק) והן את סגנו של גוּנדר רעוּאל החולם על תפקיד חפרפּרת, זו שתחדור בעזרת מר כַּיילאני אל חוּג מפציצי הסוּכּות.

*  *  *

בּתוך כּשעה הם זונחים את העיר התחתית ועולים על הג'אבֶּל, הוּא הכּרמל שהכּביש מתרומם בּו תחילה בּזווית מתוּנה. לא מיידית מגלה להם זה את קלפיו הסמוּיים מן העין. עַמָא זקֵן הר זה עמא ממזר: המָתוּן נהפך לתָלוּל. כּספסר-אַלְטִיטוּדוֹת מגבּיה הוּא את שערו היָצִיג של הרכס, כּאילוּ מוכר פֹּה בַּשוּק השחור מאות מֶטרים מעל פּני הים. פּתאום דורש כּל צעד מאמץ כִּמעט סיזיפי, וָלוּטָה של סחרחורת, דיווידֶנדוֹת של גבהים. סאמי מוחה זיעתו ורואה איך הנוף מִשתנה מִסביב לו: אלון-הכּרמל, אֵלַת-מאסטיק צפוּפה, כּלילֵי-חֹרֶש פּרוּעים, אורנים.

אז מה עושֹים כּעת עִם הסאמיח הזה, יא רַאבִּי? הן אין כּאן סופסוף מלתחה שֶתּוֹלים בּה זמנית בּנאדם על קולב. אין כּאן אפילוּ שמירת-חפצים להפקיד בּה אותו למישמרת (עד שאֶלמַד – לא ממנוּ חלילה –  היכן, קיבּינימאט, היא אותה חירבֶּת-א-סאמיר...) וזה, דווקא ז ה הרי מה שנחוּץ לי כּעת: שיֵשֵב, שימתין לי –  עד שאחזור אל הג'יפּ בּפינת חסן שוּכְּרִי, בָּעיר התחתית. כּכה או כּכה אסוּר שיֵּדַע שאני בּעצמי לא יודע. מי שנחשב כּאיש-קשר של סאלָמֶה בּטח יודע הכּל. מצד שני (תמיד יש צד שני כּזה, צד נַאחְסִי) מה אעשׂה אם אחזור ואמצא שהילד איננוּ, בּרח? רק אִם אֶקח לו את פַּאס-השיחרוּר אקרקֵעַ אותו על בּטוּח. למה? כּי בּלי הכּיסוּי הזה אוי לו אִם רק יִתָּקֵל בּאנגלים...

-"תן לי את פַּאס-השיחרוּר," הוּא יורד על סאמיח, סמכוּתי וּמפגיע. זה מפשפש בּכיסיו ושואל: "בִּשביל מה לךָ פַּאס-השיחרוּר?" -"יש בּחאליסה זייפן-מיסמכים שעובד בִּשבילנוּ," כּך סאמי, "דווקא כּעת ששינוּ את מְקום המיפגש תִזדקק לאַרכָּה." -"איזו ארכּה?" -"של הזמן החוּקי שלךָ כּאן בַּסביבה, איזור חַיפה. לא רק מְקום-המיפגש הִשתנה, גם הזמן בּו נגיע אליו. הבּריטים עלוּ על אֲתַר-הכּינוּס הקודם אז אנחנוּ שינינוּ, חד וחלק, לְמקום שהדרך אליו מצריכה יותר זמן. אילוּ הייתָ מגיע כּמו תֵס לַמקום הראשון שקבענוּ, לא אנשינוּ היוּ מחכּים לךָ שם אלא אַמבּוּש אנגלי. אז תן לי עכשיו את הפַּאס שקיבּלתָּ ועד שאחזור מחאליסה תפוֹס מַחֲסֶה ותשב פֹּה בּשקט ורק אַל תזיז את הטיז." -"אז למה," כּך סאמיח, "שלא אבוא איתךָ, יא סַאחבּי?" (ועד אותו רגע איננוּ מוסר לו לא פַּאס, לא בָּטִיח ולא כלוּם). -"כּי זה, הזייפן, אמנם גר בּחאליסה אבל מִסְתַלְבֵּט לו כּל בּוקר, עִם הנרגילה ועם המשקה שלו, אצל מַסְעוּד, בַּקפה." -"איזה קפה זה?" -"קפה שֶוַּי-וַּי לךָ אם ימצאוּ אותךָ שמה." -"למה וַּי-וַּי?" -"כּי הפּתח שלו הוא ממש מול מַטֵּה D.I.C." -"אז מה אעשׂה פֹּה בּהר הזה עד שתחזור מן העיר?" כּך כַּיילאני, "וּמה אם פּתאום יתלבּש עלי איזה שוטר והפַּאס לא עלי?" יש חרדה אמיתית בּקולו ואפילו חשד, כּמִקודם. –"מה שעושׂה כּל אסיר משוּחרר שעוקבים אחֲריו: תִּסתתר." –"איך מִסתתרים כּאן," מַקשה לו סאמיח, "אם בכל הסביבה אין שוּם בּית, לא מלוּנה עזוּבה, לא סככה ולא צריף או מחסן בּחצר?" -"יש לךָ חַאמדוּלִילה דֵי שׂיחים ועצים שאפשר להסתיר בָּם לא רק אותךָ, גם את כּל כּנוּפיית חסן סָאלָמֶה כּאן, כּל הגדוּד." -"טַאיֶבּ," מפטיר לו סאמיח בּמין בַּאסָה שיש בּה הכּל מלבד טַאיֶבּ. וּכבר הוּא מושיט לו, מוּדאג, את הפַּאס, "אז מתי יש סיכּוּי שתשוּב?" -"אשוּב,"אומר סאמי, "בַּזמן שאשוּב." וּמוסיף לו, על תקן "דִיר בַּאלַכּ": "טוב שתזכּור, הִצטרפוּת לַג'יהאד זה לא לוּח-זמני-רכּבות."

*  *  *

תוך שעה קלה, בּעיר, בּפינתו של חסן שוּכְּרִי, הוּא מדהיר כּבר את הג'יפּ אל מרתפו של רעוּאל. שָם מתבּרר לו מיד שהכּפר א-סאמיר, שאינו אלא חירבֶּה, שוכן לו זנוּח דרומה מחַיפה מוּל טירה ונֹכַח הים. כּל אותה עת הוּא שואל את עצמו אִם הדג עוד תלוּי על הקרס. פַּאס-השיחרוּר של סאמיח עֵרָבוֹן הוּא, אבל ערבון די מוּגבּל. לא פּחות לא בּרוּרה היא מידת האֵמוּן שרוחש לו אדון אל-כּיילאני. שעל כּן הוּא חוזר לַמקום בּו הִשאיר אותו קֹדֶם אך אין שם שוּם איש...

אמרתי לךָ? מתעמר בּו ליבּו. -טוב, אז מה אם אמרתָּ, יא טוּש-טוּש? חשבתָּ, אומר לו ליבּו, שימתין לךָ כּמו איזה כַּלְבּ לָאדון? רק לַמשיח עצמו מחכּים בּ-stand by בּתקווה שיגיע (גם אִם, על צד האמת, הוּא מבריז כּבר אלפּיים שנה לפחות). מִסתבּר, אדוני, שחַאוַּאגָ'ה כַּיילאני עשׂה ממךָ דַאחְקָה, פאדיחה. מה חשבתָּ, שמי שיוצא מהקישלֶה הוּא ילד קטן, או סמרטוּט? לוּא הייתָ  א ת ה  כּאן, אתה בִּמקומו, כּלוּם הייתָ ממתין לו, לסאמי? סאמי שהוא בִּשבילו רק עָ'רִיבּ (הַינוּ: זר ונוכרי וחשוּד). יוצא אסיר בַּבּוקר מן הכּלא אל החופש, בּרנש שהוּא בּעצם טרוריסט עם קבּלות. בּא איזה זר, מנפנף לו תצלוּם של פּאספּורט ותוקע לו חַארטוֹת. יופי. סַאבַּאבָּה. אז מה זה אומר? שכּבר יש לו עליו מין קוּשאן?

השמש, כּשׂימחה עזה לאֵיד, סימאה עיניים. גם כּשפּישפֵּש בּין שֹיחי הסביבה לא נמצא לו הבּן האובד. חמק לנוּ דג הבַּרְבּוּנְיָה, יא טוּמטוּם, ישר מן הקרס הַיָּמָּה. מי מסובב כּאן את מי על האצבּע וּמי כּאן הפרַאיֶיר של מי? הלא עד שאתה מִתפּלפּל עם גוּנדר רעוּאל על איתוּר איזו חירבֶּה, הבין הסאמיח הזה מי כּבר סומך כּאן על מי וּפרשׂ את כּנפיו. צר לי עליךָ, אחי סאמי הוֹלמס, בּלש כּבר לא יֵצֵא ממךָ, גם לא שְפִּיוֹן-מחתרת. שאוּל שחשב את עצמו לשוּעל וחיפּשׂ אתונות שם בַּקישלֶה, אפילוּ אתון-לִרפוּאה לא מצא, רק מיסכּן וּשמו סאמי החְמָאר...

אלא, פּתאום, בּין סבכים של סירה קוצנית מהבהב איזה אודם. קיץ אינו עונתה של פּריחת כּלנית, או נוּרית, או פָּרָג. כּנגד זה – מיטפּחת עזוּבה, סמוּקה, פאראנג'ית, אִם היא מוּטלת לה סתם על הארץ, אוּלי אותו סתם אינו סתם? גחן והרים אותה, שׂשׂ אֱלֵי קרב כּמין פּר ספרדי בּקוֹרִידָה, פּר שמטלית אדוּמה שמניף מאטאדור מוּל עיניו היא אֶתְגָּר. בִּקְצֵה המיטפּחת הִבחין בּריקמה של שלוש אותיות כּתב לטיני: S, E ו-K, כּמו ראשי-התיבות של Samikh El Kailani. וּבכן?...

וּבכן, על העשֹב עליו נִשמטה מימחטה זו (מתי? לא ידוּע) תיכף הִסגירוּ עצמם לעיניו סימנים של כּתישה וּדריסה. מה הִתחולל פֹּה? נִראֶה שהיתה היאבקוּת אלימה וסוערת. אחרת, כּיצד להסבּיר את אותות רמיסת קְנֵי העשֹב הרך? קטטה, היתה קטטה פֹּה וזה מינימוּם בּין שניים. שני יריבים, ואוּלי גם יותר, אבל מה זה קשוּר לסאמיח? רק שפּתאום מנצנץ לו לסאמי בּרק מתכתי מן העשֹב וּכבר הוּא גוחן ומרים אליו, לא יאוּמן, מדליון של זהב... בָּאור הקיצי, הצורב בּלי רחם, קורא הוּא מה חקוּק בַּמדליון ההוּא, תָמֵּהַּ. מה שנחרט שם בִּכתב פָארַאנְסַאוִּי הוּא זה: 

". de Michel –  Samich Pour"

רק שבִּפְנִים צץ תצלוּם מיניאטוּרי, אך לא של אִשה אלא גבר. מה זה מעיד על האיש שתכשיט זה נשר לו מעל צווארו? כּלוּם אפשר שאֶל-כַּיילאָנִי המשׂכּיל, ה"הוֹמוֹ סַאפְּיֶנְס", איננוּ כּל-כּך "סַאפְּיֶנְס" אבל "הוֹמוֹ" דווקא כּן? אך כּאן בּדיוּק, בּין סִבכֵי השׂיחים, נתגלה גוּף שותת וגונח. מה זה עשׂתה לו אותה הקטטה שכּוּלו כּשַאוַּארְמָה קצוּצה?

-"סאמיח," כּורע סאמי על הגוּף תְקוּף-הצמרמורת, "מה זה עולל לךָ מי שעולל לךָ? יאללה, פְּתַח פּיךָ, דַבֵּר!" -"זה הם," פּולטות בּדֵי עמל שׂפתיו של הגונח. -"אִם כּך, מי זה  ה ם?" אין שֹפתיו של חוקרו מוותרות וּמַרפּות מִטרפּן. -"אלה, השניים ההם שעקבוּ אחֲרינוּ עוד שמה, למטה." -"איפֹה למטה?" -"בָּעיר התחתית." -"מה עשֹוּ?" -"עבודה יסודית." -"מי הם היוּ?" -"צעירים מאנשי היָאהוּד, עִם קוּרבָּאץ', עִם נאבּוּטים." -"למה פּתחוּ לךָ ראש, יא חַבִּיבִּי?" -"הם לא רק פּתחוּ. גם סגרוּ." -"מה הם סגרוּ?" -"את החְסַאבּ (החשבּון). חוב ישן. מִלִפני כּשנתיים. הינחנוּ להם מיטעני-חבּלה בַּכּפרים שלהם, בְּ'אַל עוּרְש'." -"איזה  'אַל עוּרְש'?" -"אותו חג שלהם שקוראים לו 'סוּכּות' בִּשׂפת מוּסא." -"למה הינחתם להם מיטענים?" -"מִשתלטים על אדמות פאלאסטין."

*  *  *

מִסתּבּר: בּן-טובים לא תמיד הוּא בּן טוב. זה שנה מאז שב מִפָארַאנְסָה, זו שֶאליה הִפליג לבקש השׂכּלה בַּ"סוֹרבּוֹן" של פּאריס. למד שם מתמטיקה, אחד ואחד הם שניים: אחד, יעני, הוּא מאסארי, הכּסף, וּשניים – יחוּס האבות. בּנו-יחידו של כַּיילאני האב – אֵיל-הון ידוּע בּבֵּירוּת ששמו ג'יבּראן אֶפֶנְדִי – גם אִם נחשב תיאורֶטית סטוּדנט-מתמטיקה מן המִניין, פּראקטית הריהוּ יורשו של ממון התופח בּטוּר גיאומטרי, זה שעולָה בּו יום-יום כּפורחת צמיחת נכסיו של אביו. הללוּ, אם לשפּוט על פּי עושרם שאין לו גבוּל, אין לאומדם בּחישוּב מתמטי כּי אם במִניָן אסטרונומי. כּך שסאמיח, לוּא בּיזבּז שְׂכר-לימוּד על תורת-המיספּר בַּבּוֹרדֶלים, אלה שעיר-האורות משוּפּעת בּהם מִפִּיגָאל עד מישגל – מָחוּל לו כּיוון שֶיִּצְרוֹ של כּל פּלֵיבּוֹי צעיר אין בּו רע כַּידוּע (בִּתנאי שחוכמת-החיבּוּר לא תוּחלף לו פּתאום בּחוכמת-העיבּוּר). מה שאין כּן חיבּוּר מסוּכּן שגם הוּא של אחד ואחד שהם שניים: שני מנהיגי אירגוּן סוּרי צעיר ש"אַל-בַּעַת" הוּא שמו הרישמי. סאמיח הנִלהב מגלה יום אחד את שניהם בּקפה פּאריסאי. שָם מכינים הם את כּל התמוּרות הצפוּיוֹת בַּמִזרח התיכון. מיספּר 1 נִקרא סַלָאח בִּיטָאר וּמיספּר 2 (שֶשָּׂם עליו מייד עינו) נקרא מישֶל אַפְלָאג. בּתי-הקפה בּפּאריס של אותם הימים הם כּאבן שואבת לשלל מהפּכנים גולים מִכּל קצווֹת תבל. לֶנִין הרוּסי והוֹ-צִ'י-מִין הצְּפוֹן-ויֶטנאמי, צ'וּ-אֶן-לַאי הסיני וסופרים ואמנים שאין מישטרי הדיכּוּי בּארצם חֲדֵלים מִלרמוס את הצדק, רוקמים כּאן שוּרת הפיכות נועזות שחלקן יתממש בּעתיד. סאמיח, שסיסמות החירוּת של בּיטאר ואפלאג כּאריזמאטיים אלה קוסמות לו מיד בּחזון המזרח התיכון החדש שלהן, מניח להם שֶיִּשְבּוּ את ליבּו (ולא פּחות מִכּך את מִשלוחי כּספּו של אבּא) ולא על לימוּד מתמטי שוקד הוא כּי אם על מארכּסיזם פּעיל.

הגבוּל בּין האישי לַציבּוּרי-אידיאולוגי הוּא שטח-ההפקר בּין הסוחף והנִסחף וכך הופך יורש-העצר של ג'יבּראן אפנדי למין יורש-היצר של מיסיֶה מישֶל אפלאג. ערב שוּבו הכּפוּי בּמִצוַת מולידו הקורא לו הבּיתה (הגיעו שמוּעות לאוזני הזקן שיוֹרשוֹ בחברה לא טובה)  קונה לו אפלאג לסאמיח בּכּספים שסחט מן הבּן הנאיבי, שי של פּרידת אוהבים נלבּבים בצוּרת מדליון של זהב. "אביךָ," אומר הוּא, "מוכר את אדמות פאלאסטין לָיאהוּד תמוּרת כּסף, אבל מדליון-הזהב יזכּירךָ מה צריך לעשׂות בּנידון." מה שצריך לעשׂות בּנידון הוּא תחילה לדבּר על לב אבּא. רק לאחר שמוּברר לו סופית כּי לב אבּא אטוּם לִדבריו, מתחיל הוּא לפעול בּמסוֶה של הבּן הצייתן לטירפּוּד כּל טרנסאקציה שבּה מוסר אבּא, תמוּרת הון עָתֵק, קרקעות לאותם ציונים. אלא שכּל מזימה מתגלֵית והאב הרותח מִזעם מדיר מִנכסיו וּמעיף מבּיתו לִצמיתוּת את הבּן הסורר. סאמיח הנזרק לסימטות הדלוּת של בֵּירוּת מִתגלגל עד נָקוּרָה, שם הוּא חודר לתחוּמי פאלאסטין ומוצא לו אחים-לג'יהאד.

תוך ימים לא רבּים הוּא אוסף כּנוּפיה של שאבּאבּ מִשפרעם ועד טַיְבֶּה. מארכּסיזם אינו מדבּר אל ליבּות חסידיו, פּיגוּעים דווקא כּן. שׂינאה היא בּסיס וגִ'יהָאד בִּניין-על וּתנאֵי-היִצוּר הם של טֶבַח, אִם בּשַבְּרִיָה ואם בּבָּרוּדִי ואם בּנִפצֵי דינאמיט. בִּפרט חביבים עליהם פּיצוּצים בּקולוניה יָאהוּדִית שוקטת. רק אִם תמאיס על אותו עַם עיקש את חייו יש סיכּוי שיָנוּס. הפּאניקה, בִּתו של אלמנט-ההפתעה, עושׂה שַמּוֹת בַּנִתקפים וּפֶרֶץ של אוּפוֹריָה בּין תוקפיהם שפּתאום כּל אחד מהם, גם אִם כּוּלו רבע-עוף הוּא, חש את עצמו כּאחד אַבּוּ-קִישֶק, או חסן סָאלָמֶה, או הכּובש סלאח א-דין.

קח למשל פּעימת משאבה יהוּדית בּפרדס פּסטוראלי אִם בּאוּם-לַאבֶּס ואִם בּכפר-סבא ואם בּרמת-הכּובש. קח נהמת גנראטור קצוּבה בּתל-עַדַס, כּרכּוּר או גָ'עוּנִי: כּמה טימטוּם שאנן ונאיבי מפגין כּל תיקתוּק שכּזה. קסם-הציפּייה העז לפני שְנִיַּת-הנֶפֶץ שבּה כּל אצבּע זֶ'לָנִיט שהמרעום מפעיל היא אצבּע אלוהים קטנה, חורצת-דין, פאטאלית, שובֶה את לב סאמיח וּמְמַסְטֵל את אנשיו. עד מהרה מזדעק בּחצר-הישוּב פּעמון של מתכת. אין זה דינדוּן כּנסיות של פּאריס כּמו מאדלֶן, סֶקרֶקֶר, נוטרדאם. אף-על-פּי-כן, חזקה על ההם הזונקים מן הצריף או האוהל, שדווקא  ה ם קולטים בּו, בַּצילצוּל, ניגוּן עתיק: אימת אינקוויזיציות ספרד, מסְעֵי-צלב בּגרמניה, פּוגרום בּאוּקראינה. כּל רכיביו של רפלקס אטאביסטי מוּכּר מִשכּבר הימים... פּעם שוטט בּפּאריס עִם מישֶל זה בְּשוּק-היָאהוּדים, ה"פְּלֶצְל", על תקן סמוּי של מִשלחת-ריגוּל החודרת לשטח אויב. היוּ שם פּליטים ניצולי הפּרעות של פֶּטְלוּרָה, מַכְנוֹ ודֶניקין, היוּ שם רוכלי שעונים מוּברחים וסיגריות, נשורת-אדם. "וּמִזֶה," אמר מישֶל, "שיני-זהב, טחורים ויידיש –  מִזֶה הם אומרים לִברוא  עַ ם, לִנחול ארץ? לא, אין לזה שמץ סיכּוּי..."

ועִם זאת, הוּא מודה, המאסכּינים הללוּ –  מוּזר –  מפּילים עליו פּחד. פּחד דומה למיאוּס וקרוב לחמלה אך חזק לא פּחות. כּכה נִתקל הסורק את ראשו בּכִינָה ראשונה, לא נחשבת. שֶרֶץ זעיר שאליו יצטרפוּ כּל אֶחָיו הבּאים אחֲריו... תוך דקות חש הסורק את קרקפתו מוּכּת-הגֶרֶד בּהמון המִצטבּר לִכדֵי נחיל רוחש-חִיוּת... אלה, היָאהוּד, הוּא סח, אינם רבּים עדיין. רק ש"עדיין" מוּשׂג ארעי הוּא, זמני וגמיש להחריד. אוּלי מִשוּם כּך הִזדרזוּ האינגליזים עצמם וקבעוּ להם קְווֹטָה: רק חמישה עשׂר אלף יָאהוּד בּשנה (וגם זה לא מוּצדק). הוסף לכך את חוק-הקרקעות המנדאטורי: אדמות פאלאסטין בּהן אין הם מוּרשים בִּקְנִיַת אף לא דוּנאם אחד. איך אומר מישֶל בּשֵם חוואג'ה פרידריך אֶנְגֶלְס? "דִיר  בַּאלַכּ, יא סַאחבּי, כּמוּת מִצטבּרת הופכת אט-אט  ל א י כ וּ ת... כּי הִנֵּה ימים בּאים, אחי, וכִינָה אל כִּינָה נִספּחת. כּמו נמלים בּשיירה, חבר מביא חבר. פֹּה מכשירים הסַאיוּנים פּרדס, שם בּוּסתן, או קולוניה, או בַּאלַד. עוּבדה מִצטרפת אט-אט לעוּבדה, נקוּדות מִצטרפות כּבר לקַו. אִם אינךָ מקרצף את שורשי השׂיער בּליזוֹל כּבר עכשיו, יא חוראני, אַל תתפּלא אִם מחר ירשמוּ הכּינים על ראשךָ כּתב-קִניין"...

-"למה אתה שׂונא אותם כּל-כּך?" מכניס לו סאמי כּמו זַאפְּטָה, לסאמיח, שאלת תם (או מִתַּמֵּם). -"מה יש, אתה  א ו ה ב  אותם?" שואל סאמיח, תָּמֵהַּ. -"עכשיו אתה עונה," סונט בּו סאמי, "כּמו יָאהוּד." -"למה אתה אומר לי 'כּמו יָאהוּד'?" נפגע כַּיילאני. -"אלה עונים תמיד על שאלה בּשאלה..." -"אני," נוהם סאמיח בּקול שָנוּק, מִתלעלֵעַ, "שׂונא אותם מִפּנֵי..." -"מִפּנֵי?" -"מִפּני שהם ז ר י ם." -"גם האינגליזים זרים," אומר סאמי לזה שבֵּין שתי הכּתפיים יש לו כּמו דֶפֶק מוּלָד זיכּרון סלקטיבי ללא תַקָּנָה, "אז איך קורה שאִם אתה מזכּיר איזה אינגליזי יש לַשֹינאה שלךָ ווֹלטָאז' הרבּה יותר נמוּך?" -"למה זה, האינגליזי," משיב לו סאמיח, "יש לו לונדון לברוח אליה. וזה בּדיוּק מה שאין לַיָאהוּדי הסח כּבר אלפּיים שנה שאַללָה רשם לו בַּטאבּוּ שלו שהארץ הזאת היא יָאהוּדִית עוד מִתקוּפת איבּרהים אֶל חָלִיל וכעת הוּא חוזר אל בּיתו. אלה  ש ח ו ז ר י ם  מסוּכּנים תמיד פּי אלף מאלה שיושבים פֹּה ארעית על זמן שאוּל. הבּריטים, כּמו חָארָארָה על העור בּיום של קיץ, הם רק מיטרד זמני, לא כרוני, לא כּמו היָאהוּד. אלה, ניניו של אִיסְחָק, אדוני, לא חושבים כּלל לזוּז, חתמוּ קבע. בּכל העולם שוחטים ורודפים אותם, אין להם מה להפסיד. מֵאֵלֶּה שאין להם מה להפסיד מפסידים בּסופה של כּל בַּאסָה אלה  שֶ יֵּ ש  להם מה להפסיד ואנחנוּ נימנים עליהם..."

סאמי מציץ בּשעון ונזכּר: "הארכתי לךָ את החבל." הוּא מושיט לכַּיילאני את פַּאס-השיחרוּר וּמורֶה על מקום-הזיוּף. "עכשיו אתה יכול לִשהות בּחַיפה עוד יומיים. אך אִם יקבּל אותךָ חסן אלינוּ תִזכּה בּתנאים חדשים." -"איזה תנאים?" כּך סאמיח בּתִקווה, וּמוחה ממיצחו דם קולח. -"שבִּמקום חבּלות בּסוּכּות של יָאהוּדִים תפעיל מחשבה מיבצעית." -"מה זה אומר 'מחשבה מיבצעית'?" -"זה אומר מיתקפה לא פּוסקת, לא רק שעה שבּונים כּאן סוּכּות אלא גם כּשבּונים כּאן  בּ ת י ם." -"את זה כּבר עשׂיתי," אומר לו סאמיח וּמספּיג בּמיטפּחת-האודם את מה שאדום לא פּחות מאותה המיטפחת וטרם הִקְרִיש. -"איפֹה?" -"בּכל הִזדמנוּת שהיתה לאותה כּנוּפיה שאירגנתי עד שעלינוּ על אַמבּוּש אינגליזי ושׂמוּ אותי בַּצינוק." -"וּמה קרה לִשאר אנשי הצוות שהובלתָ לפני אותו האמבּוּש?" שואל סאמי, מסוּקרן. -"שניים מהם נהרגוּ בַּמקום מִצרורות של ה- gun Bren הבּריטי וזה שסחב את ארגז-התחמושת כּעת הוּא פּצוּע אנוּש." -"הלילה, כּשנפגוש את חסן סאלָמֶה," כּך סאמי, "תזכּור לא להשמיט מהסיפּוּר הזה שוּם פּרט." -"טוב," כּך סאמיח, "אֲסַפֵּר לו הכּל, רק תגיד לי עכשיו אבל דוּגרי: מה הוּא מְקום-המיפגש החדש שעליו האינגליז לא יודעים?" -"לא תאמין," פּולט סאמי אט-אט, "הִתבּרר מִמודיע בּר-סֶמֶךְ, זְבּוּן שמוּשתל בּמַטֵּה D.I. Cותמיד מִתגלֶה כּאָמִין, שזה שעמד לגַלות את מְקום המיפגש וּזמנו לאינגליזים נִתפּס בּדרכּו אל בִּניין המטֶה שלהם וחוּסל בַּמקום..."

הוּא יודע ששם, סְבִיב חורבת א-סאמיר, מִסְתַּווים בּשעה זו, בַּחֹרֶש, כּל צלפיו של גוּנדר רעוּאל שנודע לו מקום המיפגש דווקא ממנוּ, מִסאמי ששב אל העיר התחתית רק הבּוקר, הן על מנת שיֵדַע מפקדו להיכן הוּא יוליך את סאמיח שעה שהחושך יליט את ההר ואת עיר הכּרמל החוגגת חג יהוּדי שהסכך מסמל בּו כּמיהה לגגות של ממש, והן על מנת שיוֹרֶה לו גוּנדר רעוּאל לאור נר, בִּקְצֵה אצבּע, איפֹה בּעצם תקוּעה לה חורבת א-סאמיר על גבּי המפּה. "רק לאחר שאתה תִתפלֵחַ מִשם ותגיע אלינוּ," סח מפקדו המדגיש כּי ימתין לו בַּחֹרֶש ההוּא הסמוּך, "אנחנו נסגור בּכּיתוּר מִתהדֵק והולך את שיטחהּ של החִירְבֶּה וּבוא נתפּלל שיִּפּלוּ חללים לא בּינינוּ כּי אִם בּיניהם."

הוּא מבּיט בּסאמיח החבוּל כּל-כּוּלו ואומר לו: "נמתין עד החושך. כּכה שאיש לא יראה כּשנקוּם ונִצעד לאותה החורבה." -"חושך אני מאחל רק להם," כּך סאמיח, בּשׂינאה מִתלהטת, מה שמזכּיר כּאן את אש קינאת קַיִן הקם על אחִיו בַּשׂדה.

-"מי זה 'ל ה ם'?" שואל סאמי בּטון של תָמוֹי שאינו מבין רֶמֶז.

-"כּל אוּכלוּסְיַת היָאהוּד," כּך סאמיח, "שיָציף אותה חושך נִצחי."

-"חושך נִצחי קצת קשה לסַדֵּר," אומר סאמי, "אך כּבר היא מוּצפת."

-"בַּמֶּה?" אין סאמיח מתאפּק מִלִשאול.

-"בְּסוּכּות, אדוני. בְּסוּכּות..."