 |
| הוצאת מכללת שאנן, |
הספר "מבנים ומשמעות בסיפור המקראי" עוסק בתופעה של ריבוי פירושים לסיפור מקראי אחד. ריבוי זה הוא, בין היתר, תוצאה מהגדרות חיצוניות שונות של הסיפור הבסיסי המתפרש ומחלוקות פנימיות אחרות של הסיפור עצמו. בהתאם להבדלים אלה משתנים ההקשרים הלוגיים והרגשיים של המילים הבודדות והפסוקים וכפועל-יוצא מכך גם פירושם. לדוגמה, איפה מתחיל סיפור ברכות יצחק את ילדיו: בנישואי עשיו לנשים חתיות שהיו למורת-רוח להוריו (בר' כו 35-34) או בתיאור הרגשתו של יצחק כי קרבו ימיו מלכת (בר' כז 2-1)? בהתאם לקביעת תחילת הסיפור משתנה לגמרי אצל הקורא הבנת מניעי הדמויות ושיפוטו הערכי את מעשיהם בסיפור.
הטענה העיקרית של ספר זה היא שאפשר לצמצם את מגוון הפירושים האפשריים של הכתובים בעזרת שימוש בכלים מבניים תמטיים (הנקבעים לפי תוכן הכתוב) ולשוניים (הנקבעים לפי מבני החזרה של המילים) בסדר קבוע. על כן, ניתן לקבוע את גבולות הסיפור לפי קריטריונים חיצוניים ולפי ההקשר הספרותי הקרוב בו כתובים הדברים, לפני שקובעים מהו הסיפור ואת חלקיו הפנימיים. לדוגמה, סיפורי מגדל בבל וקריאת אברם ללכת אל הארץ אשר ה' יראה לו כתובים בריחוק פיסי כאשר תולדות שם (יא 32-10) מפרידים ביניהם; הם עוסקים באנשים ונושאים אחרים ומתרחשים במקומות מרוחקים. אולם לשני הסיפורים (יא 9-1; יב 9-1) אין מסגרת לשונית עצמית ואם מחברים אותם יחד, קיימת מסגרת לשונית כיאסטית של הפועל נס"ע והתיבה 'קדם'; המילה המנחה הדומיננטית בשני הסיפורים זהה "ארץ" (7/6) וכהן [1] הראה ששני הסיפורים בנויים ממילים וצירופי מילים זהים או מתייחסים אהדדי. ממצא לשוני זה מחייב את הפרשן לבדוק אם קיימת משמעות תמטית מאחורי הקשר הלשוני ולפרש בהתאם את הטקסט המורחב (יא 1-יב 9) כיחידה אחת המורכבת משלש יחידות-משנה (יא 9-1; 32-10; יב 9-1). [2] כך חייבים גם לקבוע מי הדמות הראשית לפני שקובעים מהו מבנה הגמלון של הסיפור; הרי ההבדל בין תיאור לסיפור הוא, שבסיפור קורים דברים, דברים משתנים ודמויות נאבקות עם עצמם, עם הגורל ועם החברה. הדמות המתמודדת עם השינוי היא תמיד הדמות הראשית.
נכונות הניתוח מתבררת כאשר מגיעים למסקנות זהות או דומות מאוד בעקבות ניתוח הסיפור בעזרת כלים מבניים שונים בלתי תלויים זה בזה.
הכלים המרכזיים הם איתורן של מילים מנחות לפי מפתח כמותי (המטען הרגשי של המילים והשפעתן על אווירת הסיפור ייבחן בהמשך הספר), הבנת תפקידן במיקומן הפיסי בחלקי הטקסט ומציאת המבנים התמטיים והלשוניים, הנקבעים לפי מבני החזרה של מילים אלה. הכול, לפי סדר עבודה קבוע מראש. גישה זו מכניסה אלמנט אובייקטיבי לסבירות בחירת המבעים בעזרתן מרכיב הפרשן את שלד הסיפור ואת מילוי הפערים הספציפיים.
השיטה מורחבת מעבר להבנת המילה הבודדת ושיבוצה במקום ספציפי בפסוק, ועוסקת גם בשיבוצו של הפסוק בתוך הרצף הסיפורי, הסיפור המצומצם בתוך הסיפור הרחב, ובסופו של התהליך שיבוצם של מחזורי סיפור בתוך הספר.
כל כלי מוסבר ומודגם בצורה בהירה וקלה להבנה.
הפרק הראשון בספר עוסק בדרכי תיחום הסיפור המקראי מבחינה חיצונית ופנימית, בעזרת כלים תמטיים ולשוניים.
בשלב זה של ניתוח הסיפור, ההבנה התמטית היא יותר רגשית מאשר אובייקטיבית; הרי עדיין לא נחשפו אבני הבניין הלשוניים ותפקידן במרקם הסיפורי. אין פסול בהבנה רגשית זו, אך על הקורא להבחין בין תגובה רגשית שהיא תוצאה מאינטראקציה עם עולמו הפנימי של הסיפור לבין ריחוק לשוני ותרבותי. התגובה הראשונה היא פרי עמלו של הסופר, האחרונה של הקורא. בכך עוסקים רוב הפרקים הבאים.
הפרק השני דן במחבר הטקסט היודע-כל: האם תיאוריו את המציאות שבסיפור הם האמת האובייקטיבית-פיסית או הסובייקטיבית כפי שהיא משתקפת בעיני הגיבור הראשי? ידע זה חשוב לקורא כדי לעזור לו לשחזר באופן אובייקטיבי, מהו הסיפור, מה קרה בו ומדוע? לדוגמה, האם לא שעה ה' אל קין ואל מנחתו או כך חשב בטעות קין (בר ד 5)? הרי מיד אחרי תגובתו הרגשית של קין לדחייה האלוקית 'ויחר לקין מאד ויפלו פניו' (פס' 5) פונה אליו ה' ומתעניין מה קרה לו; וכך גם מבנה החזרה המדויק בה מנוסחת פנייתו של ה' אל קין מדגישה שה' כן שעה לפחות אל קין 'למה חרה לך ולמה נפלו פניך ' (פס' 6).
הפרק הבא מנתח את החזרות השונות בטקסט ותפקודן בבניית השלד הסיפורי ומילואו. זהו שלב חשיפת השלד הלשוני, אבני המילוי, הטיח והצבע של הסיפור. לדוגמה, מהו ציר סיפור העקדה? האם אברהם המניף את ידו על בנו (פס' 10) [3] או דו השיח בין האב לבנו הנמצא במרכז המבנה הכיאסטי-לשוני (פס' 8-7)? [4] לפי המבנה הלשוני נושא הסיפור הוא יחסי אב-בן; לפי הגישה האלטרנטיבית, יחסי אברהם-אלוקיו. בהתאם לבחירה הפרשנית מהו שיא הסיפור, ישתנו משמעם של דברי המלאך אל אברהם 'וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי' (כב 12): רצון אברהם להקריב את יצחק עולה לה’ [5] או החלטת אברהם לא להרוג את בנו. [6]
לאחר המסקנות והגילויים אליהם הגיע הקורא בעקבות ניתוח הסיפור בעזרת הכלים הקודמים אפשר לאתר באופן אובייקטיבי מיהו הגיבור הראשי או הדמות האהודה (אם בסיפור עממי עסקינן) ומיהן דמויות המשנה. זהו תוכנו של הפרק הרביעי.
הקביעה האובייקטיבית, מי הדמות הראשית או האהודה חשובה מאוד; הרי כל הסיפור נסוב סביבה. לדוגמה, הסיפור בשמ"ב יג מוגדר באנציקלופדיה עולם התנ"ך ובספרו של גרסיאל בשם 'סיפור אונס תמר’, [7] אבל בתוך ספרו של מ"צ סגל הוא מוגדר בשם 'מעשה אמנון ותמר’. [8] של מי המשבר בסיפור זה? של תמר הנאנסת או של אמנון החושק בה ואינו זוכה ליחס חיובי? אולי שניהם חווים משבר והסיפור מורכב משני סיפורי-משנה שהורכבו יחד לכדי סיפור אחד?
כעת ניתן לבנות מחדש את מבנה הסיפור ולבדוק האם המבנה האובייקטיבי שנחשף הפעם זהה למבנה הסובייקטיבי שהקורא בנה לעצמו בקריאה הראשונה? אם המבנים הם שונים, על הקורא לבדוק אם ההבנה הרגשית השונה מהאובייקטיבית היא תוצאה של מניפולציה מקורית של כותב הסיפור או המרחק בלשון ותרבות של הקורא.
חמוש בכל התובנות שהתקבלו בעקבות חקר הסיפור בכלים המתוארים בפרקים הקודמים, יכול הקורא לגשת לקריאה צמודה של הסיפור ולהבין את משקלם הלוגיים והרגשיים של בחירת המילה וקביעת מקומה בסיפור. בזה עוסק הפרק החמישי.
הפרק השישי מרחיב את השימוש בכלים כפי שתוארו בפרקים הקודמים אל עבר הבנת הסיפור הגרעיני בתוך הקשרו הספרותי הרחב: מחרוזת הסיפורים ומקומם בספר. בפרק זה דן המחבר בכלים לאיתורו של המבנה התמטי ולשוני של מחרוזת סיפורים ושל ספר שלם.
לכל סיפור וסיפור יש גם אמצעים ספרותיים ייחודיים שאינם מפורטים בספר. הקורא והחוקר ימצאו אותם בספרי המחקר המצוינים הקיימים בתחום. הסברי הטקסט בעזרת כלי פרשנות אלה ישתלבו אף הם בתוך התמונה הכללית של הטקסט.
הערות
[1] חזי כהן, 'פרדת אברהם מלוט (בראשית י"ג)', מגדים נב (תשע"א), עמ' 14 הערה 15.
[2] יש מרבותינו שחברו בין שני הסיפורים. ראו לדוגמה את בבלי מסכת עבודה זרה דף יח סוף עמ' ב; ראב"ע לבראשית יא 1; ילקו"ש, תהלים רמז תרי"ד; רבי אליעזר מגרמיזא, ספר הרוקח הגדול, ירושלים תשכ"ז, עמ' יט.
[3] לדוגמה, י' גרוסמן, אברהם, תל אביב: ידיעות אחרונות 2014, עמ' 322.
[4] י’ אבישור, 'המבנה הספרותי' בתוך: מ' ויינפלד (עורך), ספר בראשית (אנצ' עולם התנ"ך), תל אביב: רביבים 1982, עמ' 143-142.
[5] גרוסמן, אברהם (לעיל 3), עמ' 322.
[6] לפי טעמי המקרא דברי המלאך הראשונים אל אברהם אינם צו עם נימוק מפורט אלא צו עם ההדגשה שאין לו הנמקה 'כי'. ניתן לטעון שאחרי שאברהם נשמע לצו המלאך ומוריד את המאכלת ממשיך המלאך וקובע 'עתה ידעתי ...'. לפי קריאה זו, אברהם גילה יראת אלוקים בהחלטתו לא להקריב את בנו: 'כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִֽידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי'. החלטה הפוכה, להקריב אותו לה', פירושה 'לחשוך את הילד מה' היא תפיסה אלילית המנוגדת לכל טקסט מקראי אחר, היא 'תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא' (דברים יב 31) ועוד. הרי לפי תפיסת המקרא 'הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות' (יחזקאל יח 4) – כל עוד הנפש חיה היא לה'; 'לא המתים יהללו יה ולא כל ירדי דומה' (תהלים קטו 17); 'את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' (קהלת יב 13); 'אם ראה תראה בעני אמתך...ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו' (שמ"א א 11); בזמן מכת בכורות, כאשר בכורי ישראל לא נפגעו, מצווה אלוקים: 'קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא' (שמות יג 2) - הבכורות קודשו לעבודת ה', לא לקרבן לה' (צ' אדמנית, בתוך הזרם ונגדו, תל אביב תשל"ז, עמ' 31).
[7] י’ אמית, 'סיפור אונס תמר', ש' אברמסקי ומ' גרסיאל (עורכים), ספר שמואל-ב (עולם התנ"ך), תל-אביב 1993, עמ' 123-122; מ' גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל2, ד, רעננה תשס"ח, עמ' 68.
[8] מ”צ סגל, ספרי שמואל, ירושלים תשל"ז, עמ' שט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.