וינייטת דרוש וקבל שכר: לאן אתם הולכים היום ילדי כיתה א'

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

אתר נוסטלגיה

הקיץ כבר תשוש. ימים הולכים ומתקצרים וערבית כבר החלה להקדים לבא. על מרפסת, מול ים סגול בו מחשבת שמש אדומה לטבוע בשקיעה נינוחה, לוגם לו זקן כוס מיצי- פרי צוננת ואומר לליבו, אומרים כי אביב הוא  ראשית השנה, ואני אומר כי את ראשית השנה עושים תינוקות שפותחים להם  מחדש שערי בתי הספר כל שנה כשהסתיו ממשמש ובא. התרגשות שלהם ושל אבותיהם ואמותיהם שיוליכו אותם - תיקים של מחברת ראשונה ועדיין של קלמר ועפרון עופרת, ואחרים גם של צבעים, ואולי ספר דק גו אחד על כתפיהם הקטנות- אל שערי בית הספר, עומדת כבר מערב באוויר. לאן הם הולכים? לתורה שהיא ראשית, או לתורה שהיא תכלית? מה יאמרו להם המורים כשיכתבו "שלום כיתה א'", 'ברוכים הבאים', מכאן אתם יוצאים לדרך ארוכה אל "החיים" כמות שהם המחכים לכם כי הם צריכים לכם כשתבגרו, ואנחנו חונכים את המסע המרתק לשם, או 'ברוכים הבאים', למקום בו לומדים תורה לשמה וחונכים את המסע המרתק ,מכם אליכם?

 למה הועידו עצמם מוריכם ומורותיכם, מהרהר אותו זקן בינו לבינו בדבר שזקנים יודעים שהם בחובו של עולם,  להכין אתכם, או לחנוך אתכם,  לאמן בכדי שתהיו מיומנים  לעשות  בעתיד, או ללמד בכדי שתדעו, תחכמו, תמצו את מלא ההבטחה שבאה עמכם לעולם?

אני מהרהר, שח לו הזקן עם עצמו, במה שקוראים מחר בבתי הכנסיות של כל ישראל בכל מקום שהם. עוד מעט תדעו לקרא גם אתם, ופסוק "כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ" (דברים כ"ב, ז') ואולי תשאלו את מוריכם, פסוק זה מי צריך לשנן אותו, כל אדם, או רק מי שבונה בית? עוד בטרם תיענו כבר מרביץ בכם המורה הלכות הנוגעות לאותו מעקה שצריך תיקון מדין פיקוח נפש במועד האסור במלאכה, וקורא באוזניכם את המשנה "עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט-  אבל לא מעשה אומן- שפין את הסדקין ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל  וכו.," (משנה מועד קטן א',ו') ואתם תוהים, לא חג היום ולא מועד, ולא בית לי ולא מרפסת, למה מלמדים אותי את אלה? מה תועלת יש לי בלימוד זה, או בלשון ימינו 'מה זה נותן לי'? מיד מתייצב לו, בעיני רוחי, מורה במורים ועונה לו כביכול לאותו תלמיד, אכן,  מיותר אולי , בית הספר צריך להתרכז במועיל! מאין סוף המידע ההולך ונערם בעולם, עליו לבחור במעט שבמעט שמביא תועלת, בהלכה -ובלבד שאינה ארכאית – שמביאה לכלל מעשה.  הלא אמרה התורה עצמה "וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם" (דברים ז',י"א), אני מלמדך היום מצוות לעשותם מחר! זה הכלל.

 ואותו זקן מה הוא אומר לאותו מורה? אתה אומר כי מצוות הן הלכה למעשה, ואני מודה, אבל עם שהַיּ֖וֹם הוא לַעֲשׂוֹתָֽם בעתיד לבא,   אני אומר לך כי עיקר העיקרים הוא שמצוות הן רעיון. בין יש לך בית בין אין לך, אומרת לך מצוות מעקה, שיש לו לאדם אחריות לחייו של הבא בביתו. ידיעה זאת אינה צריכה רק למי שבונה בית. היא צריכה לכל מי שבונה את עצמו. וגם מה שלימדה המשנה אינו צריך רק למי שמעקה שלו נשבר ביום טוב. הוא צריך, אם יש בית או מרפסת אם איין, וכל יום הוא מועד ללמוד כי פיקוח נפש דוחה שבתות וימים טובים, כי יש סולמות בערכים, ומעלת שמירת החיים נעלה בסולם משלב שמירת שבת ומועד, כי השבת והמועד מתחללים אם מקפחים בשם קדושתם חיי אדם. זה רעיון. 

ואחרי שאמרתי להם לאותם מורים מה שאמרתי על המעקה, שח הזקן בינו לבינו, אומר להם גם דבר וחצי דבר על הפסוקים שקדמו למעקה. " כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר  לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ  א֣וֹ עַל הָאָ֗רֶץ, אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים, וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל הַבֵּיצִ֑ים - לֹא תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־ הַבָּנִֽים. שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת הָאֵ֔ם וְאֶת הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים" (שם, ו', ז'). מה אתם אומרים, מצווה זאת צריכה לגופה? יש מי שמהלך היום בדרך   וזן עצמו על גוזלים ששרדו את ציפור האם שהופרחה, או נשלחה לאן שנשלחה מקינה? היום, בעידן תיעוש  ומסחור המזון, יש תועלת בלימוד אירוע היפותטי שנעתק מכל מציאות? לא רק היום, אלא כבר בימים קדמונים  שאלו חכמינו  "לפי שנאמר שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ - ב' פעמים, שומע אני לחזור אחר המצווה הזאת עד שתבא לידו" (רש"י) , "יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן" ? (חולין קל"ט,ב'). לא נלמדה עוד על כן, כי  הלכה למעשה אין בה תועלת? אבל אם מצווה היא רעיון, נלמד אותה בכל זמן. 

  לא היה מורה נבוכים רציונלי יותר מאשר גדול מורי ישראל רבי משה בן מימון שאמרו עליו כי 'ממשה עד משה לא קם כמשה', ומה הוא אומר  " טעם שלוח הקן וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', כדי להזהיר שלא ישחט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם" (מורה נבוכים\ ג',מ"ח). רעיון! קדושת האימהות או ההורות היא קוסמית. אין צורך שחוקרים יאששו אם יש רגשות של אימהות בציפור או אם כולה יצור של אינסטינקטים. האדם איננו אינסטינקטים בלבד, הוא בוחר בחמלה אם אינו לוקה בדיכוי או באבדן הרגישות. זה מה שקובע. מה יש בו. לא לא מה יש בה בציפור.

 קרוב לכיוצא בזה אומר הרמב"ן, " שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא" (פירוש לדברים כ"ב, ו'). ציפור אחת, שני גוזלים, שור אחד, עגל אחד, זה הכחדת המין המונה מיליונים? זה מעשי? זה רציונלי. אלא שמצוות הן רעיונות. כמו שפרוטה לעני היא רעיון של ביעור האביונות מן הארץ, אף על פי שנאמר "כִּ֛י  לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ" (דברים ט"ו,י"א) כך הרעיון של שמירת כל המינים שברא עושה בראשית בעולמו בא לכלל ביטוי בשילוח הקן, בין נקרה קן ציפור בדרך, בין לעולם לא.

 בטור 'יורה דעה', הלכות שלוח הקן סימן רצ"ב, פוסק רבי יוסף קארו על פי האמור במסכת חולין " ובכל מקום שימצאנו,(קן ציפור), בין באילן בין בארץ, או בבורות שיחין ומערות, או בים או בראשו של אדם (!) או בראש שאר בעלי חיים, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, חייב לשלח" ! באיזו פנטזיה של איזו תספורת  של איזה אדם עשתה ציפור קן לה? וללמוד? את האזוטרי עד חמלה? מורי האמונה כי תכלית  בית הספר הוא להכין  את הילד לחיים, ילמדו מה ששום ילד לא ימצא בחיים? אבל אם מצוות הן רעיון, הרי הרעיון של קדושת ההורות והאימהות, מרחף מעל לכל ציפור כנף, מעל לכל מציאות של קן, והכל בראש, הכל - משמע קדושת ההורות! זה קן תקוות האדם המחונך. איש לא אימן אותו להיות נכון לעלות על סולם ולהביא גוזלות כדין. חנכו את האדם שבו. כך אמר אותו זקן לאותם מורים.

 ועד שאמר להם זאת הביא לפניהם גם דבריו של רבי משה סופר, ה'חתם סופר' (1762-1839) רבה של פרסבורג שמצודתו הייתה פרוסה על כל ארצות הדנובה, ששילב לימודי מתמטיקה ואסטרונומיה בהשכלתו הרבנית הרחבה מיני ים , " עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה כי עמקו מחשבותיה ... לא לבד לידע המצווה בשעה שצריך לה, אלא דרוש וקבל שכר, היינו הדרשה עצמה היא השכר ונחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא" (הערותיו  למסכת נדרים פ"א, א'(.

 "דרוש וקבל שכר" , שכר על הדרישה עצמה, על הלימוד, אומר להם לאותם המורים הדוגלים בשיטת התועלת המעשית, הוא כשלעצמו רעיון עמוק. לומדים גם מה שאינו שייך למציאות, מעולם לא היה שייך, או כבר לא שייך. 'מעולם לא שייך' כגון בן סורר ומורה ועיר הנידחת,  "כי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.  וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. כ וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים כ"א, י"ח –כ"א). וכי יש בעולם מציאות של הסכמה בין אב לבין אם להסגיר בן שחטא בזלילה יתירה ובשתייה עד שיכרות ובאי ציות בכלל למסור את בר בטנם לסקילה כדי לעשות את מותו אמצעי הרתעה לבני זולתם? אין. ואכן אומר התלמוד, אין מאורע מעין זה במציאות, "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר"(סנהדרין ע"א, א'). לא שכר על הוצאת הבן להורג חלילה, אלא שכר על לימוד הרעיון, על האחריות שחלה על הורים להשגיח בהווה על מה שעתיד להיות באורח בלתי נמנע בעתיד, על התערבות חינוכית היום על שם מה שסופה של התנהגות זאת תביא על הילד מחר. חובה זאת היא רעיון. 

התפשרות על זוטי דברים כביכול, אם מפני שהורים נכנעים לפחד לחנך, לסברה שנזקה של גערה בגין מעשה שמקובל על הרבים המוציאה את הילד מן הכלל גדול מנזקו של המעשה עצמו, עלולה להביא לכך שהנער או הנערה יהיו בחינת מלסטמים בריות כשיתבגרו. גם אם לא יהיה בן סורר ומורה של ממש לעולם, הורים ומחנכים שאינם נזהרים אלא בהווה של ילדיהם, יהיו תמיד. על כן דרוש היום מעשה שלא היה ולא נברא כדי לקבל שכר על מה שחלילה יכול להיברא ולהיות מחר. יותר מזה, טול שכר על שלמדת, גם אם אין לך בנים או בנות, גם אם אתה מבורך בצאצאים צייתנים ושומרי דרך הישר והטוב. אם חסידי "מבחן התוצאה, יסכימו אם לאו, כך אומר להם לאותם מורים, אומר הזקן בליבו.

גם על  עיר הנידחת, בה  " יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר, נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם... וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ.... וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל, לַה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (דברים י"ג,י"ג-ט"ז)  אומרים חכמינו כי לא הייתה מעולם ולעולם לא תהייה. אין מציאות של עיר בה כל תושביה כולם נופלים טרף לבני בליעל מדיחים. אם נמצא בה בכל העיר אפילו מזוזה אחת המורה על נאמנות לאלוהי ישראל, אחת, אין כל העיר הופכת תל עולם!  מה תועלת  יש בהוראת דינה של עיר כשאין ולא תהייה עיר כזאת בעולם, אלא אם מצוות הן רעיון, ודרוש וקבל שכר, למד, כי קסמו של מדיח הוא איום על עיר, על מדינה, והנידח אחראי. בחוסר דעת אלחש הנידח את דעתו ועל כך הוא נושא באחריות, על הליכה באין בקרה – כי הורדמה-  אחר המפתה בכישרון ובעורמה צריך הנכנע לתת את הדין. זה הרעיון. 

ובטרם ייאסף היום אומר  אותו זקן לליבו כי ראוי להציע להם למורי ההוראה שאין להם פנאי לדרוש בימים הסואנים האלה של עולם הנשען על המדעים ועל הטכנולוגיה ועל כלכלה מורכבת ועל תקשורת ממהרת ועל חשיפת סודות המצולה בימים והכוכבים והגלקסיות בחלל, לעסוק ב"דרוש וקבל שכר".  מותרות יאמרו! חברה הרואה את הנולד- היא חברה המכינה עתודות של בעלי מלאכה אחת, הבקיאים באמנותם. תור "דרוש וקבל שכר" שקע כבר כשקוע השמש בים הסגול. 

או אז ניזכר אותו זקן  במאמר חז"ל תמוה, ואף אכזר " טוב שברופאים לגיהנם" (קידושין פ"ב,א'). הנה 'טוב שברופאים' הוא מי שיצא ממערכת של הוראה שכולה הלכה למעשה בעידן בו הרפואה דורשת התמקצעות עד שאין לרופא סיכוי להיות 'טוב שברופאים' אלא אם כן אימנו אותו כל ימי עלומיו ובחרותו להתמחות במלאכתו. למה גיהינום? התורה עצמה אמרה "ורפא יירפא', לא רק שניתנה לו רשות לרפא אלא שהיא מזרזת אותו בכפל לשון להציל נפשות ברפואותו. למה גיהנום? האמנם כדברי רש"י שאמר," ... ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא" ( שם), שמפני שהכל מבקשים את ה'טוב שברופאים' ואין הוא יכול להיענות לכל, הוא נענה למי שמרבה לשלם, ויורש גהינום? אולי. שמא מפני שאם הוא ה'טוב שברופאים' בזוי בעיניו להיוועץ עם אחיו הרופאים ובגאוותו הוא עשוי להמית את החולה התלוי בן? אולי. כך סבר המהרש"א.

 אבל אני, אומר אותו זקן בליבו, אני אומר להם לאחיי הממונים על החינוך על פי תורת התועלת המדידה, ההכנה המעשית לחיים, איש או אישה צעירים שהכנתם אותם רק להיות 'טוב שברופאים', ולבד מן הצריך למומחיותו לא הוריתם גם מצוות שהן רעיון, מוסר, חוכמה, מידות, אופקים, דעת, בינה להבחין בין אורות היום המטפורי לבין חשכת הלילה המטפורית, אתם עלולים להיאשם כי העמדתם רובוט מומחה מאין כמוהו בעולם שאינו יודע לא דין מעקה גם כשאין צורך במעקה  גם דין שילוח הקן שאינו מצוי עוד , גםדין  בן סורר ומורה ועיר הנידחת וכיוצא באלה שלא היו ולא נבראו. אבל מי שלמד  את אלה תורה לשמה, למד רגישות, אנושיות, אמונה, כבוד הבריות, , והלא זה כל האדם, ואם לא למד והוא יורש גהינוום,  מוריו  שלא לימדוהו חלילה, מה הם יורשים....

ערב שבת כי תצא התשע"ז