יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר
בספרי חוקים של מדינה יש מצוות עשה ויש מצוות לא תעשה שהצד המשותף ביניהם הוא שאפשר להעיד עליהם כי קוימו , ולקנוס על פי ראיות מי שעבר עליהם, ושוטרים ושופטים הממונים על עשיית הדין ועל אכיפתו, בוחנים ופוסקים על פי מה שעין אדם רואה, ואוזנו שומעת, ולשונו אומרת, ושתיקתו מודה. זה לא כל האדם, אבל זה כל המשפט. זה לא כל האדם, מפני שכל האדם גם 'מצוות שבלב' שאינן יכולות להימנות עם מערכות עשיית המשפט מנחות את חייו, כגון "לֹֽא תִשְׂנָ֥א אֶת אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ" (ויקרא י"ט,י"ז), עברה שאין ולא יכולה להיות עליה שום סנקציה בדיני אדם כי "בשנאה שבלב הכתוב מדבר" (ערכין ט"ז ב'). לאו זה נשאר לעולם לאו שאין בו מעשה, ובאין מעשה גם עדים אין, ואין שופטים, ואין אוכפים, אלא אם כן השנאה פורצת ומביאה לידי מעשה אסור, אבל עליו, על המעשה האסור הנובע מן המחשבה הרעה שבלב, עונשים ומייסרים, לא על האיסור הראשוני המסתתר בלב שונא.
"לֹֽא תִשְׂנָ֥א" , איסור שבלב, איננו תשלילו המדויק של "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" (ויקרא י"ט,י"ח), מצווה שבלב, עליה אמר רבי שבתאי בס בעל 'שפתי חכמים' "...במצווה זו נכלל כל התורה, כמו שאמר הלל הזקן 'מאי דסני לך לחברך לא תעביד' זהו כל התורה כולה, ואידך פירושו הוא". בהעמדה אחרת של הדברים, כל התורה כולה, שיש בה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, צריכה להן למצוותיה המעשיות כולן כדי להביא את האדם לקיום מצווה אחת שבלב - "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" - שאין בה מעשה! זה אינו אומר כי "לֹֽא תִשְׂנָ֥א אֶת אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ" הוא ביטול כל התורה כולה בשל עברה על איסור שבלב. זה מרחיק לכת ועל כן מוטעה. מי ששונא לאחיו בלבבו - איננו נרתע מלשנוא אותו רק מפני שלא היה רוצה שאחיו ישנא אותו בלבבו כמוהו. זו דרכה של שנאה, לא אכפת לו לשונא ששונאים אותו. בזה השנאה שונה כל כך מאהבה.
ראוי להבחין בתורה שהיא מבקשת לבדל את עצמה מספרי חוקי מדינה המתאפיינים במערכות המזהות את המעשה הניתן לשיפוט על ידי בני האדם כנושאי הפרקטיקה של המשפט, והתובעות מן האזרח להיות שומר חוק. אין למערכות האלה עניין, אולי גם לא יכול להיות להן עניין, במצוות שבלב, עד שהן אומרות בפירוש "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". תורת ישראל שותפה מלאה, ומוקפדת, ומקפידה, לתביעה המשותפת לכל מערכות החוקים והמשפטים של כל מדינה מתוקנת, אולם היא מוסיפה עליהן מה שמגדיר אותה הגדרה ייחודית משלה. היא דורשת 'מצוות שבלב' שאין שום דיין, לבד מדיין גבוה, יכול 'לראות' אותן. היא אינה תובעת רק ציות לחוק. היא תובעת 'קבלת עול מלכות שמים בכוונה שבלב'. אסופת מצוותיה צריכה כוונה, לאו דווקא כוונה פרטנית המתלווה לכל מצווה ומצווה, כגון שמירת השבת על פי דיניה והלכותיה המנויים ב'שולחן ערוך' כדי לשמור אותה כמצווה מלומדה לעצמה, אלא לשמור אותה כמצווה המעידה על הזדהות עם הבורא שנח ביום השביעי, או קיום מצוות מעשר עני כי כך כתוב, אלא כי על האדם לעשות לביעור העניות מן העולם. יש חולקים אם מצוות צריכות כוונות מעין אלה או לא. אך אין חולקים כי אסופת כלל המצוות צריכות כוונה עילית, רצון מודע להביא על ידי קיומן 'לקבלת עול מלכות שמים בכוונה שלימה שבלב'. כל המצוות כולן הן אמצעי למטרה הזו האחת.
הבנה זאת את ייחודה של התורה, התנקזה באורח מרשים לתוך הפסוק "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה' אֶחָֽד" (דברים ו',ד'), או פשוט בחיבה עוטפת, לתוך "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל" או אפילו רק לתוך "שְׁמַ֖ע".
ארבע פעמים אומר המקרא 'שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל', פעם אחת בפסוק, " וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֘ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם, שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת הַחֻקִּ֣ים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם" (שם,א'), פעם נוספת בפסוק, "שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם" ( שם ט',א'), ופעם שלישית בדברים כ',ג' ,"וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל, אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל אֹיְבֵיכֶ֑ם, אַל יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם". ועוד אמר הכתוב " וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים הַלְוִיִּ֔ם אֶ֥ל כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת׀ וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל, הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַה' אֱלֹהֶֽיךָ" (דברים כ"ז,ט'). הצירוף "שמע ישראל" לא אומר מה שהמושג "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל", טיפחא אתנחתא, רק הוא, אומר. המושג הזהה בכל לצירוף, זוכה לייחודו מפני מה שיצקו העם אל תוכו של הפסוק האחד שלגופו אינו אומר לא יותר ולא פחות מאשר כל הפסוקים בהם אמר המקרא "שמע ישראל". כבר מ'בראשית', יש בו מה שהטביעו בו. מ'בראשית', זכה לייחוד. הוא אינו נכתב בתורה ככל שאר "שמע ישראל". "שמע ישראל צריך לכותבו בראש השיטה וכל אותיותיו פשוטין ו'אחד' צריך שיהא בסוף השיטה, ו'דלת' פשוט מכל האותיות", אומרים לדורות חכמים במסכת סופרים פרק ח'. סופר סת"ם שכותב ספר ובו פסוק ד' בפרק ו' בדברים אינו מתחיל בראש שורה חדשה, וכל אותיותיו עושות שורה שלימה, ואחרונה שבהן, ד' שב'אחד', ארוכה ומוארכת - פוסל ספר שיש בו תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה מקריאה!
אכן, בתוכנו של הפסוק הנבחר יש קבלת מלכות שדי כמלכות האחת המושלת על העולם אותו בראה, אבל כמוהו ואולי אף יותר, יש קבלת מלכות שדי בפסוק "וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע" ( שמות כ"ד,ז'). אבל ישראל החדירו בו ייחוד, ועשו אותו לפסוק הראשה לכל ייחוד .יש בו הדדיות הבאה לכלל ביטוי במדרש המחפש ומוצא הד לתיבה 'אֶחָֽד'. " אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם - אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב " שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה' אֶחָֽד", ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר," וּמִ֤י כְעַמְּךָ֙ כְּיִשְׂרָאֵ֔ל גּ֥וֹי אֶחָ֖ד בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר הָלְכֽוּ אֱ֠לֹהִים לִפְדּֽוֹת־ל֨וֹ לְעָ֜ם......" (שמואל ב',ז', כ"ג). זה מה שהחדירו לתוך הפסוק, לא מה שבהכרח קורן ממנו.
התיבה "חטיבה" מעידה כי האמונה באחדות הבורא היא תוצאה של מלאכה, של מאמץ, של סילוק חומרים מטפוריים מליבת האמונה כדי שתהיה מחוטבת, נאה, מתוך עיון המפריד את הליבה ממה שמכסה עליה. "לפי זה" , כתב המהרש"א בפירושו לתלמוד, "יש לפרש "חטיבה" מלשון "חוטב עצים", שישראל נחטבים ונבדלים מכל שאר אומות", לא מעצמם, לא מעצם הווייתם, אלא מתוך שהם מסלקים מעל עצמם כל שאיננו מייחד אותם. זאת ההדדיות. כשם ש'חוטבים', עמלים, להגיע אל האמונה שבלב כן מצווים ל'חטוב' ,להיות עמלים, כדי להיות ראויים לקריאת ההתפעלות כביכול של הבורא " וּמִ֤י כְעַמְּךָ֙ כְּיִשְׂרָאֵ֔ל ".
מצוות קריאת שמע אינה מתקיימת בלא "חטיבה", בלא פעולה שבלב. מי שקורא ואינו מכוון ליבו, 'לא יצא', לא אמר יותר מפסוק, לא יותר ממילים. "הקורא את שמע צריך לכוון לבו בקריאתה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים בכוונה שלימה. ...אם כיון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא", מבהיר 'המאירי' על המשנה במסכת ברכות י"ג, א'. קריאת פרשת "שמע ישראל" בלא כוונה שבלב, משולה כנוע שפתיים בעלמא, שאין בו מעלה של קבלת עול מלכות שמים.
באותה סוגיה תלמודית אנו למדים, "תנו רבנן: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' - זו 'קריאת שמע' של רבי יהודה הנשיא", כלומר אמירת הפסוק האחד, בשורה האחת, לא הפרשה כולה, היא היא 'קריאת השמע' של רבי יהודה הנשיא ובה קיבל על עצמו עול מלכות שמים. תלמידים התקשו להאמין. ביקשו עדות. אפילו גדול בישראל כרב, הצטרף לספקנים. אמר להם רבי חייא, "בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים" (שם). באותו הרף עין של עצימת העין, של עיון לתוך חדרי הלב למצא את "... הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם - עַל לְבָבֶֽךָ" (דברים ו',ו'), קיבל רבי יהודה הנשיא עול מלכות שמים. יש אומרים כי מתחת היד המכסה פניו, היו עיניו של רבי יהודה פקוחות, והיו מביטות לד' רוחות השמים לכוון שכל העולם כולו, לארבע רוחותיו, מלא כבודו של ה', ובכך גם היה נותן ממש לעובדה בי האות ד' ב'אחד' של 'שמע ישראל' מודגשת וארוכה.
ניתן כמובן לטעון כי כוונת הכתוב פרוזאית יותר משהעיד רבי חייא. מצוות החקוקות באבן - ומכאן גם יסוד שם העצם "חוק" - צריך שתהיינה חקוקות בלב, לבל תישכחנה, לבל תהיינה ערטילאיות, חרוטות באבן , אנדרטאות אילמות ובלתי ממחייבות. אבל בעצימת העין מראות הכל, חוץ מאשר מה שבלב, אין אמירה שבאותה שעה סוקרת העין תרי"ג מצוות חקוקות, אלא יש אמירה כי כל תרי"ג המצוות לא באו לעולם אלא מפני שהן הנה המלמדות איך מתעלים ומגיעים אל "רחמנא ליבא בעי". מכוסה ב'העברת היד', אין העין הפקוחה מתחתה רואה אלא את העיקר אליו כיוונה התורה כולה, את יסוד האמונה בבורא שציווה על הישר ועל הטוב.
האומה היהודית קיבלה. היא עשתה את "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל" לפסוק הראשה של זהותה. היא מלמדת אותו את בניה מיד שהם יודעים לצרף אותיות. היא קמה אתו עם שחר. היא עולה עמו על יצועיה בלילות. היא מוליכה עמו את ספר התורה מן הארון אל ההיכל ושרה אותו כשירת המלכת מלך. היא זועקת אותו בצר. היא לוחשת אותו בצאת הנשמה. היא חיה ומתה אתו. ספור תלמודי במסכת סנהדרין דף ס"ג עמוד ב' מספר, "אליהו הצדיק היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים, פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה. אמר לו: מאיזה משפחה אתה? - אמר לו: ממשפחה פלונית אני. - אמר לו: כלום נשתייר מאותה משפחה? - אמר לו: לאו, חוץ ממני. - אמר לו: אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו אתה למד? - אמר לו: הן. - אמר לו: אמור בכל יום 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'! אמנם בסופו של אותו סיפור לא חי אותו תינוק, מפני שנפשו כבר דבקה בעבודה זרה ואליהו האגדי איחר להצילו, אבל לא הייתה האגדה הזאת מהלכת בעם אילולא עשוי ישראל את "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל" בכוונת הלב לערובת החיים עצמם, ועל כן ייסדו אנשי כנסת הגדולה בברכה שלפני קריאת שמע של ערבית את , "ונשמח בדברי תלמוד תורתיך ובמצותיך לעולם ועד כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה" (סדור התפילה). באמונת ישראל, "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל" ערבה לחיי ישראל. הוא נתקדש, כי קידשוהו. כי החדירו אל תוכו קדושה. יש הרבה צירופים של שמע ישראל אבל יש רק "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל" אחד בדל'ת ארוכה, הרת כוונה.
השמירה על החוק, קבלת החובה האזרחית לכבד משטר המושתת על חוקים ומשפטים, גם החובה לשמור מכל משמר על החוק עצמו ועל רוחו, ולהבטיח את אמון הציבור במשפט ובשופטי בית המשפט, היא מידה שכל אומות העולם אינן יכולות בלעדיה, והמערער עליה, מביא מהומה, ומבוכה, ובוקה ומבולקה על החברה בה הוא חי, וההפקר מאיים עליו ועל זולתו. זה הכלל. האחד. לכל אומה ולכל לשון. ולישראל בכלל. עליו באה התורה ומוסיפה עיקר גדול- המצוות שבלב, המצוות שהעד האחד והיחיד עלי אדמות על קיומן או על ביטולן הוא האדם עצמו. היא מרחיבה. היא מחדשת. מצוות המצוות במצוותיה היא מצוות הציות לאמונה שבלב, קבלת הכפיפות השלימה לעיקר ההומה מתחת ליד העוברת על העין, במילותיה שלה " קבלת עול מלכות שמים", ובמילותינו, אדם מול ליבו, אדם מול קונו, אדם מול אלוהיו העומד מולו, תיקון אדם בתיקון עולם.
ערב שבת ואתחנן התשע"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.