יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות
רתיעה היא רעדה, כל רעדה, אבל יותר מכל רעדה מפחד. כל רעדה, כגון זו שמסופר עליה בפרק א' במסכת אבות דרבי נתן על הנחש המדיח את חוה בצל עץ הדעת ואמר לה כי אם היא חוששת לגעת בפרי שעל העץ פן תמות - הוא אינו חושש. " באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ". הרתיעו, משמע ניער אותו, הרעיד אותו. קרוב לו סיפור שסיפרו במדרש רבא (בראשית פרשה י), "רבי ינאי היה יושב ודורש בפתח עירו, ראה נחש מרתיע ובא והולך מזה הצד לזה הצד וחוזר והולך. אמר, זה הולך לעשות שליחות! מיד נפלה הברה בעיר, פלוני הכישו נחש ומת"! הנחש המרתיע אינו הנחש מפניו נרתעים ונסוגים לאחור, אלא בעל חיים שזחילתו המתפתלת המהירה נדמית כרעדה בתנועה.
אך יש רתיעה שהיא מילה נרדפת לפחד בלתי נכבש. האיש רך הלבב והירא מצאת למלחמת רשות, משחררים אותו מן השורות ומשלחים אותו לביתו (למלחמת מצווה או חובה, " "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"(סוטה מ"ד ב') –לכאורה, על פי האמור גם נשים). הפחד התוקף את האיש רך הלבב הזה, איננו פחד מפני הארי, או הדב, או האויב החמוש הבא לקראתו. " שמע קול קרנות –חצוצרות הקוראות להסתערות- והרתיע, הגפת תריסין - מגינים המקישים אלה באלה כשהחיילים יוצאים צפופים ללחום-, צחצוח חרבות -ומים שותתין לו על ברכיו – מי רגליו מגיחים מאין שליטה- חוזר"! משחררים אותו. הכתוב חושש כי רתיעה זאת הפורצת מן הלב ומרטיטה את הגוף עד שהכל עדים –עשויה להרתיע את חבריו מהלחם, להמס את ליבם. רך הלבב המרתיע, הרועד כולו - רעדה שלו מרתיעה את חבריו, כי זה דרכו של פחד, מה אחד מפחד – הכל מתפחדים, והכשרים לקרב עלולים להימנע מצאת אף הם למלחמה.
למן הימים בו 'הרתיע' הנחש את עץ הדעת, ניערו, וגרם לאדם לחטא, ועד לימים בהם הפך הביטוי שם עצם המורה על פחד בולם, דנים אנשים ונשים בכל ארבע כנפות הארץ, ודנים עמהם חכמי המידות ורשויות עשיית הדין בשאלה , אם אפשר לו לילוד אישה להימלט מן החטא מעצם הידיעה כי הוא אסור והאיסור עצמו מרתיע, מרעיד חדרי לב, או שמא אין ידיעה זו מספקת, ואם לא ייענשו החוטאים לא - יירתעו- לא ייסוגו אחור מחטוא, ויעברו ויירשו גיהינום.
על דרך המשל מותר לשאול אם נותן התורה שציווה על שמירת חוקיו ומשפטיו "בכל לבבו" של האדם, לא גילה מידה של פסימיזם כבר במצווה הראשונה שציווה "... מִכֹּ֥ל עֵֽץ הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל, וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ" (בראשית ב', ט"ז-י"ז). לו אמר רק זאת, היה כביכול מגלה דעתו כי הוא סומך עליו על האדם שיציית לחוק מפני הטעם האחד שהחוק הוא חוק שיצא מפי נותן החוק. אולם לא. הפסוק אינו עוצר בצוו. הוא מוסיף את האיום, את ההרתעה, " כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת" (שם). פרי העץ האסור הוא מטפורה לכל איסור. האכילה מן האסור, מטפורה לכל הנאה מן הכניעה לפיתוי, לכל פיתוי, לכל הטובה המדידה או המדומיינת - היינו הך- שמעניק החטא לחוטא. השאלה האם " כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת" היא מטפורה לכל הרתעה, בלעדיה אין סיכוי לעמידה בפני כל פיתוי, מטלטלת את עולם חקר המידות מאז ואפשר לא תחדל מלטלטל אותו עולמית.
הטלטלה היא גדולה. מכאן אין מערכות הצדק הקיימות כדי להגן על האדם בצדק, בחינת "צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף" (דברים ט"ז,כ'), קרי צדק בצדק תרדוף, יכולות בלי לקוב עונשים מרתיעים על מי שנזר דינו שמא יעודדו במו רפיונם זילות בציבור שלא ייראה ולא יירא, ומאידך הן יודעות ידוע היטב מערכות הצדק האלה, כי יש גם יש איסורים שאדם עובר עליהם ואין בידן כדי לגזור דינו מאין ראיות קבילות, או מאין עדים נאמנים. הכל, ומערכות המשפט בכלל, יודעים שלא כל האיסורים הם סעיפים בספרי החוקים. יכול אדם להיות נבל ברשות התורה אפילו במציאות של שמירה על חוקים כביכול, על אחת כמה וכמה במרחב הגדול אליו אין החוק מוצא מסילה ודרך והוא מרוקן מחוקים ומשפטים, ואלא אם כן האדם הוא המחוקק של עצמו והוא נרתע מליבו, אין לכל המערך של עונשים לחוטאים אחיזה של ממש גמור בעולם המעשה המצוי.
בטלטלה הזאת משמשים שני גיבורים. האדם, גם אם אין לו אלוהים במשמע התיאולוגי, והאלוהים שתמיד יש לו אדם על פי אמונת מאמיניו. ידועה אמירתו של שופט בית המשפט העליון האמריקאי לואי דמביץ ברנדייס (1856-1941) שרואה בשקיפות, בפרישת שלמת השלטון או שלמת בעלי העוצמה הכלכלית בפומבי של כיכר העיר, הרתעה " Sunlight is said to be the best of disinfectants; electric light the most efficient policeman". בתרגום חופשי, " אין חיטוי יעיל יותר מחשיפה לאור השמש, ואין שוטר יעיל יותר מאשר נורת החשמל". ההנחה האופטימית של ברנדייס הייתה שהחשיפה של הרעה המוסווית לעיני הבריות, גורמת לשניים, אחת - השמש תחטא את מה שהיה, הפומבי יביא לדין, השקיפות תערב את המשפט, אבל, שתיים, גם תרתיע, תהיה כשוטר מקוף, שעצם נוכחותו מונעת עוון, שמא יאיר בפנסו והחוטא יתיירא למפרע מן החשיפה, ויבלום עצמו מעבור שמא ייתפס. מרבים לצטט את ברנדייס כבר למעלה ממאה שנה, וכנראה עד שיבא אליהו יוסיפו לצטטו, ועדיין לא אור השמש ולא נורת החשמל, לא העיתונות החופשית עליה אמר כי אין דמוקרטיה בלעדיה, עלה בידם להרתיע כדבעי ולחטא כראוי.
החשיפה של החוטא הראשון בחטא שבין אדם לחברו, קין, היא אות ומשל. על פי הפשט, "וַיָּ֨שֶׂם ה' לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת אֹת֖וֹ כָּל מֹצְאֽוֹ" (בראשית ד',ט"ו), היה סימונו של קין כרוצח סימון מגן, אבל כבר אמר רש"י, " זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ולא פירשו", קרי, למה יהרגנו כל מוצאו? שמא כל אותו דור, דור של שופטי צדק היה שלא היו מניחים לרוצח ונפרעים ממנו מיד? המדרש קורא אחרת. "ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד. כשיצא כל מקום שהיה הולך, הייתה הארץ מזדעזעות מתחתיו, והיו חיות ובהמות מזדעזעות ואומרות מהו זה. אומרות זו לזו קין הרג את הבל אחיו, גזר הקדוש ברוך הוא עליו נע ונד תהיה. והן אומרות נלך אצלו ונאכלנו, והיו מתכנסות ובאות אצלו. באותה שעה זלגו עיניו דמעות ואמר, (תהלים פרק קל"ט, ז'-ח') " אָ֭נָ֥ה אֵלֵ֣ךְ מֵרוּחֶ֑ךָ וְ֝אָ֗נָה מִפָּנֶ֥יךָ אֶבְרָֽח. אִם אֶסַּ֣ק שָׁ֭מַיִם - שָׁ֣ם אָ֑תָּה, וְאַצִּ֖יעָה שְּׁא֣וֹל- הִנֶּֽךָּ". מראשית, קין לא הבין. ה' נתן בו אות כדי שהאנשים בארצות הנוד השונות יידעו מה עונשו של זה שדינו כה נגזר, ואילו הוא הלך לארצות נוד כדי להימלט מאנשי מקומו למקום בו אין מכירים אותו, אולם חלומותיו לא עזבוהו. לא בני אדם, בשר ודם, אלא חיות רעות תקפו את שנתו, מפלצות שחדרו ללילו לטרוף דעתו עד שידע בליבו כי מפני אדם - אפשר לו לאדם לברוח, אבל מאלוהיו - לא. " וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י ה' " (שם ט"ז) הייתה למנוסה בלתי אפשרית. נוכחות אדם מרתיעה. אך אפשר לברוח מן האדם. להיסתר. אבל נוכחות ה'? אָ֗נָה מִפָּנֶ֥יךָ אֶבְרָֽח! המדרש שם בפי קין את פסוקו של משורר התהלים, האומר כי אי אפשר, כי האלוהים נוכח בשמיו, במעונו, אִם אֶסַּ֣ק, אמריא, שָׁ֭מַיִם - שָׁ֣ם אָ֑תָּה, אבל גם אם וְאַצִּ֖יעָה שְּׁא֣וֹל , אעשה לי מצע עליו אנחת בשאול, בקבר שאתה כורה לחוטא- הִנֶּֽךָּ , אתה נוכח, כי קבר שהוא עונשו של חטא לא היה כרוי בלעדיך, העונש (נון צרויה) נוכח בעונש שהוא משית.
על פי נופו של העולם הזה, או אם תרצה לומר על פי אקלימו, לא בטוח כלל ועיקר כי האדם הפנים את מה שכבר קין חווה. קין זלגו דמעותיו על שלמד כי אי אפשר לברוח. דמעות אלה קפאו עם הזמן, ואין רואה עוד שהן זולגות. לא הכל חיים עם הוודאות המוחלטת "כִּ֣י ה' עֵינָ֞יו מְשֹׁטְט֤וֹת בְּכָל הָאָ֙רֶץ֙ " (דברי הימים ב', ט"ז,ט'), כי אין נסתר ממנו. על אלה אומר הנביא ירמיהו, "אִם יִסָּתֵ֨ר אִ֧ישׁ בַּמִּסְתָּרִ֛ים וַאֲנִ֥י לֹֽא אֶרְאֶ֖נּוּ נְאֻם ה' ? הֲל֨וֹא אֶת הַשָּׁמַ֧יִם וְאֶת הָאָ֛רֶץ אֲנִ֥י מָלֵ֖א נְאֻם ה' " (כ"ג,כ"ד). העין המשוטטת, ההשגחה, היא בשמים ובארץ . החוטא הוא האדם המתעלם. המכחיש, לא רק שעין ה' משוטטת, יש ולדידו היא לא, כי אין אדם רואה מה שזולתו רואה, אלא שמא היא לא משוטטת כי אין אלוהים, ואם יש או אז "הֵ֤מָּה הָיוּ֘ בְּֽמֹרְדֵ֫י א֥וֹר, לֹֽא הִכִּ֥ירוּ דְרָכָ֑יו וְלֹ֥א יָ֝שְׁב֗וּ בִּנְתִיבֹתָֽיו" (איוב כ"ד,י"ג), מרדו באור וביוצר האור, או לא שיערו מה טיבו, ולא השגיחו על כן לא בו ולא בעצמם.
עין ה' לא הרתיעה עוד. מה שנותר הוא להירתע מעינו של אדם. "וְעֵ֤ין נֹאֵ֨ף שָׁ֤מְרָֽה נֶ֣שֶׁף לֵ֭אמֹר, לֹא תְשׁוּרֵ֣נִי עָ֑יִן, וְסֵ֖תֶר פָּנִ֣ים יָשִֽׂים. חָתַ֥ר בַּחֹ֗שֶׁךְ בָּ֫תִּ֥ים... " (שם,ט"ו-ט"ז). לפתע נשמעות שלש התיבות "לֹא תְשׁוּרֵ֣נִי עָ֑יִן" ככפולות מובן, לא עין ה' כי גם אם יש אלוהים, עין משוטטת אין לו, וגם עין אדם סוכנת הראיות הגדולה, עיוורת מראות בחושך, ואם היא רואה, אפשר לחטוא בכסות מסכה, לשים סֵ֖תֶר פָּנִ֣ים, למנוע זיהוי, לסכל אפשרות של עדות, ומשפט, והרשעה. רבי ישעיה הלוי הורוויץ, ( 1558-1630) הנודע בשם ראשי תיבות ספרו 'שני לוחות הברית', ה'של"ה הקדוש' כותב, "שני מיני כיעור וגנות בחוטא, האחד, שמבזה את 'המלך' לומר שאינו משגיח עליו בהיותו מסתיר עצמו שני שהוא מסלק את השכינה...." הד למה שאמר רבי יצחק בתלמוד, "כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה" (חגיגה ט"ז,א'). שתיים רעות. רעה אחת היא העברה הנעשית בסתר. כגון שוחד, הנותן והמקבל לבדם רואים. כיוצא בזה ניאוף. כיוצא בזה קשירת קשר להונות, להכשיל. יש שהבריות רואות אחרת. עברות שאין עליהן עדים אינן עברות כלל כי אי אפשר להישפט עליהן. לאמת, עברות שאין עליהן עדים הן כפולות. גם שוחד, גם דחיקת רגלי השכינה, סילוקה מקרב החברה, איונה.
וגדול הניסיון. החכם מכל אדם אומר בספר שכתב בסתיו ימיו, אחרי שראה כבר הכל ושמע כבר הכל, "אִם עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה, אַל תִּתְמַ֖הּ עַל הַחֵ֑פֶץ, כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַּ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם" (קהלת ה',ז'). התיבה "מדינה" נכנסת כאן באורח הצריך להרתיע, להרעיד, לטלטל, בפעם האחת והיחידה בשיח התנכ"י המוקיע עברות בכלל ועברות בסתר ביותר. מדינה זה המון אדם. מדינה זה כל המערכות כולן, כולל השלטוניות, כולל המחנכות, כולל השופטות והאוכפות, כולל הארמון, כולל הרחוב. אם יש בה עושק אף על פי שיש בה משפט, עשקו בסתר. אם יש בה גזל למרות שיש בה מוסדות האמונות על הצדק, גזלו בסתר. באין עדים. באין ראיות. בחושך. סוף העולם.
לא, אומר קהלת. "גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַּ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם" יש, דיין. מאין הוא יודע? מפני שהכתוב אומר " אִם עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה", כל עוד האזרח רואה, יש אלוהים. אבל אם מגעת מדינה לעת קודרת בה יש עושק וגזל ואיש לא רואה, כי זה כך, כי אין מה לעשות, כי זה דרכו של עולם, כי זה מה יש על פי מטבעה המצזוייפת של שפת העת הזאת, אזי, גם אם יש גבוה מעל גבוה, אין יותר מי שיראה גבוה מעל גבוה. זה סוף העולם.
ערב שבת פרשת עקב התשע"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.