יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר
שחיתות היא חבלה ,שבירת כלי המידות, קלקול הקורות עליהן נשען בניין עולם. המבול בא על הארץ כי " וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי הִשְׁחִ֧ית כָּל בָּשָׂ֛ר אֶת דַּרְכּ֖וֹ עַל הָאָֽרֶץ" (בראשית ו',י:ב). על נִשְׁחָ֑תָה אומר תרגום יונתן "אִתְחַבָּלַת",חובלה, ועל הִשְׁחִ֧ית הוא אומר "חַבִּילוּ כָּל בִּשְׂרָא", חיבלו כל בני האדם.
לוט, גר תושב בסדום המקולקלת, שמע מפי המלאכים "כִּֽי מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה" (בראשית י"ט,י"ג) ואונקלוס מתרגם " ארי מחבלין אנחנא ית אתרא הדין", וכאשר הכתוב אומר, "וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר אֶל חֲתָנָ֣יו לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי מַשְׁחִ֥ית ה' אֶת הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו" (שם י"ד), חוזר אונקלוס ומתרגם "קומו פוקו מן אתרא הדין ארי מחביל ית קרתא ". כבר במעמד הזה מוחק הכתוב את שם העיר החטאה. היא לא סדום. היא 'המקום הזה'. האלוהים, יהפוך אותה, יהרוס אותה, ישחית אותה, קרי יחבל בה, כי כל דייריה חיבלו באדני החוקים והמשפטים והישר והטוב עליהם עומדת עיר, ומה היא חיבלה מטאפורית – האלוהים מחבל בה הלכה למעשה.
גם משמעו של המושג corruption הנוהג באומות העולם נגזר משבירה, ושורשו הוא rumpere הלטיני, לשבור. עבירה על החוק באנגלית הוא "breaking of law". פושע בגרמנית הוא אדם שובר חוק, " "VERBRECHER . מה שוברים? את חישוקי ההסכמה ההדדית לשמר את הצוותא של בני האדם שניתנה להם בחירה בין הישר לבין המעוות. הבוחר לעוות – שובר. משחית. "ה֣וֹי גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֹ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת ה' נִֽאֲצ֛וּ אֶת קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר" (ישעיה א',ד'), אומר הנביא. בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים הם בנים שוברים. את חישוקי החוק, והמשפט, והיושרה הטבעית השומרים עליהם, ומאין חישוקים - גם הם עצמם 'נשברים' ומהלכים בראש חוצות 'שבורים' מתחת למלבושיהם. או מושחתים.
החוטא בשוחד נמנה עם גדולי המשחיתים כי לעולם הוא מהלך שלם וזקוף כביכול אך 'שבור' מתחת למלבושים. הוא חי בגלוי בקרב חברת בני האדם שמתקיימת על תרבות המשא והמתן וחורש רעה בסתר. אדם לבדו אינו יכול לקיים עצמו כדבעי. לבדו לא יכרה ברזל , ויעשה ממנו להב מחרשת, ויהפוך בה את האדמה, ויביא ממרחק זרעים לזרוע בתלמים, ויקצור מקרוב חיטה, ויטחן אותה לקמח, וילוש אותה לבצק ויאפנו ללחם ויאכל. הוא נושא והוא נותן. נושא משל אחרים. נותן משלו. בהגינות לשמה או בהגינות אף לתועלת . "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?" (שבת ל"א,א'). רק אחרי כן שואלים אותו "קבעת עיתים לתורה".
המבחן הראשון הוא מבחן הנשיאה והנתינה באמונה, מה שנוטלים נוטלים ביושר ומה שנותנים נותנים כדי לתת. אם זה נשבר, כבר אין צריכים לשאול אם קבעת עיתים לתורה, כי גם אם קבעת - לא קבעת כלום. הנותן כדי לתת יעבור את הדין בשלום. אבל הנותן כדי לקבל, זה שוחד, והנותן מפני שקיבל, זה שוחד, עליו מזהיר הכתוב "...וְלֹא תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם" (דברים ט"ז,י"ט). מה יענה ביום דין למעלה אם לא שאלוהו כבר בית דין הגון למטה אחרי שנחשף בעודו.
שוחד הוא מתן תמורת מתן בין שניים שסוחרים כאחד באמונה. במחשכים. "מאי שוחד?" שואלת הגמרא בכתובות ק"ה,ב'. היא לא מכירה את שם העצם הזה ולא את מקורו. אפילו שם נהיר ומבורר אין לו למעשה שעושים הנותן והמקבל במרמה ובאין רואה. "שחד הוא", משיב אחד מתלמידי החכמים, כאומר שמפני שטיבו של שוחד הוא שהוא מצרף את השניים, את הנותן ואת המקבל לאחד, עשו את אותיות 'ש-חד' לצירוף שהפך מילה. כלומר אין לשוחד אפילו שם. לא רק בלשוננו. הBRIBE האנגלי הוא במקורו חתיכת מאפה מכיכר ממנה שברו פיסה קטנה לתתה ביד עני רעב. זה כמעט גרוטסקי. אכן גם פרוטה הניתנת כדי לקנות בה חסדו של תקיף תמורת הטיית דין או טובה, אסורה מדין שוחד, אבל בעולם בו הפיסה היא לעיתים מיליונים והעני הוא לעיתים מלך, מתהרהר לו אדם מה מסתתר מאחורי העובדה שלא נמצא למעשה השוחד שם השאלה משם של מנחה תמימה לאביון?
גם הצרפתים שיש להם מילים לכל, לא מצאו מילה לשוחד אבל מפני שהוא קיים, ונאלצים לקוב במה שיציין אותו, הם נוהגים להצמיד לו שם של ספל יין, POT D'VIN , מעין לא כלום משמח שאינו ניתן אלא ליצור אחווה בין הנותן לבין המקבל. אין לתמוה שגם הגרמנית יצאה נקיה מלקרא לשוחד בשמו. לשחד זה Bestechen, 'לעקוץ' בסלנג הרווח במקומותינו אבל אלגנטי בכל מילון ובכל מסמך משפטי. השוחד עצמו הוא Schmiergeld, ממון הנמרח כמשחה בכף יד המקבל, או 'המשמן גלגלי כרכרות השלטון', בלשוננו העממית, כך בסעיפי החוק האוסר על שוחד. ביידיש ששאלה מן העברית ועברה שוב אליה הייתה עדנה לביטוי "לא יחרץ געלד" מן הפסוק "וּלְכֹ֣ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ" (שמות י"א,ז') ומיד נעשה המשחד כאנוס והתקיף המקבל ככלב, במשתמע בלבד, במשתמע. דומה כי השפות הטמיעו את "שוחד" מפי עבריינים המדברים בקודים, לבל ייחשפו בשעה שהם משחיתים את המידות בחשאי. סדנא דארעא 'חד' הוא...במקום שיש ממון, יש שפת סימנים ורמזים מוסכמים מאחוריו הוא מסתתר.
אבל לא רק ממון , אלא גם שווה ממון , עלול להכשיל את הנותן ואת המקבל כאחד בעוון שוחד אשר "יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם",יש אומרים עיוורון ממש, ונותני שוחד ומקבלי שוחד אינם מתים בזקנתם, ויש מדברים על העיוורון המטפורי " אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב" (כתובות ק"ה א') וכן כדבר המהרש"א בפירושו על המשנה למסכת פאה פרק ח' " השוחד מסמא עיני השכל, ודעתו ,ומטה את לבו להפך בזכות הנותן". על הלוקח שוחד אומרת הגמרא המצוטטת לעיל " ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טרוף הדעת", לא רק במובן היפה למודרנה המדברת בייסורי מצפון הרודפים את הלוקח כל ימיו, אלא במובן המשפטי הרואה במקבל השוחד - אם שופט הוא - דיין שיפסוק מעתה גם להבא, אפילו בדיון עליו לא קיבל שוחד, בטירוף הדין, ויטמא את הטהור ויטהר את הטמא, ועל השקר יאמר אמת ועל האמת יאמר שקר, כי קבלת השוחד היא כמעין נגע מדבק במגע ראשון ומשתק את המערכת החיסון המוסרית שיתוק כרוני.
מכל מקום וכאמור, לא רק בממון 'מצלצל' או 'מרשרש' מדבר הכתוב המזהיר מפני השוחד. הרמב"ם ליקט מתוך התלמוד מאמרי חז"ל שנאמרו רובם ארמית כדי שיהיו נשמעים ושגורים בפי העם לא רק בפי נגידי הרוח והמשפט, וזיכך אותם ללשונו ועשה אותם הלכה (הלכות סנהדרין פרק כ"ג,הלכה ג'). בראש דבריו אמירה כללית המבהירה כי לדיינים אחריות ישירה ליצירת אקלים של יושרה בסגלים הסובבים אותם, ואפילו הדיין נקי אך המקיפים אותו מתגדלים בבצע - הוא עצמו חשוב כנוטה לבצע. " כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע, וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר להם ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד". הרמב"ם מתייחס ליואל ולאביה בני שמואל, שמונו על ידו לשפוט בבאר שבע, עליהם אומר הכתוב " וְלֹֽא הָלְכ֤וּ בָנָיו֙ בִּדְרָכָ֔יו וַיִּטּ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבָּ֑צַע וַיִּ֨קְחוּ שֹׁ֔חַד וַיַּטּ֖וּ מִשְׁפָּֽט" (שמואל א',ח',ג'). חז"ל יודעים להעיד כי לקחו מתנות כהונה ומעשר שלא כדין. אכן, היושרה אינה עוברת בירושה, אך מכל מקום שמואל הישר לא נוקה מעוון המושחתים שכיהנו תחתיו. בני שמואל לא לקחו ממון. הם לקחו מתנות כהונה. ועל כן, מכאן מוסיף הרמב"ם להבהיר " ולא שחד ממון בלבד אלא אפילו שחד דברים"! כל שבעטיו קונה המשחד את המשוחד, כל טובת הנאה בעבורה נכון מי שהסמכות בידו לרצות מי שתלוי בסמכותו הוא שוחד.
וכאן מונה הרמב"ם מעשים שהיו המנויים במסכת כתובות בעמוד ק"ה שכבר הזכרנו. " מעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דין, ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין"! ממה נזהר? נזהר שמא יאמרו "יד רוחצת יד" של סנקה הרומאי או מפני שכך פירש את הפסוק, "יָ֣ד לְ֭יָד לֹא יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע וְזֶ֖רַע צַדִּיקִ֣ים נִמְלָֽט" ( משלי י"א,כ,א) . היד המושטת אינה ממון. אולם הצלה מדוגית המחשבת לטבוע, שווה ממון. הרמב"ם מונה עוד מעשים שבכולם עשויים היו הבריות לראות זוטי דברים שאינם עולים כדי שוחד, אבל הם כן! "... ומעשה באחד שהעביר אברה נוצה של עוף מעל רדיד הדיין" הרגישות לעברה הקלה כנוצה, באה למנוע עברה כעופרת, ודין פרוטה כדין מאה, ודין מאה כדין אלף."... ואחר כסה רוק מלפני הדיין - ואמר לו הריני פסול לך לדין, ומעשה ב באחד שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין כהן ,ואמר לו פסול אני לך לדין" אף על פי שהדיין כהן, והמביא ידיד כוהן.
"... ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת. פעם אחת הקדים והביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין (בהמשכו של אותו יום) ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין אף על פי שהתאנים משל דיין (!) הואיל והביאן שלא בזמנם נפסל לו לדין".
המשותף בין כל הדיינים באנקדוטות המשפטיות האלה הוא שם נזהרו מעבור על הלאווים האמורים בפסוק " לֹא תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד ", אבל לאמת גם הלוקח וגם הנותן עוברים כלשון ההלכה הפסוקה " כשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר ב"לפני עור לא תתן מכשול". (שלחן ערוך, הלכות דיינים בחושן משפט ט',א'), מכשול לפני הדיין שהשוחד עיוור אותו, מכשול לפני הציבור שנדון בבית דין שסימאו את עיניו. עוון קשה מנשוא.
השוחד הוא עוון אוטונומי. הוא לא נמדד על פי פסק הדין. הוא אסור לא רק כשתכליתו היא להצדיק את הרשע. הוא אסור באותה מידה כשהוא בא "לזכות את הזכאי ולחייב את החייב" (ספר המצוות הגדול לרבי משה בן יעקב מקוצ'י). רב פפא הדגיש בברייתא בכתובות שופט האוהב את הנידון יאשם בשוחד ברגע בו הוא יושב לדון "לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה" שמא "לא חזי ליה חובה" הוא יהיה עיוור מראות קלקלה שקלקל. מטעם אחר גם לא ישב לדון " למאן דסני ליה" שמא ".... לא חזי ליה זכותא", השופט השונא לנידון יהיה עיוור מראות זכאותו. שוחד הוא מלכתחילה, על כן, לא רק בדיעבד. הוא בין שניים, אבל הוא מאיים על הכל. כך ראה אותו איוב . שניים יוצאים לדרך. הנותן החנף, מרצה את התקיף שמנגד בממון או בשווה ממון. הוא בודד, גלמוד, כן גם המקבל, שידו הפשוטה לקבל מסתתרת בשרוול השררה . התוצאה אינה נמדדת על פי מה שקרה בין השניים אלא על פי מה שקרה בחברה בה השניים האלה חוסים בטוחות בצילה של סוכת העם, חסינים מן הדין, ובלשון המקרא " כִּֽי עֲדַ֣ת חָנֵ֣ף גַּלְמ֑וּד, וְ֝אֵ֗שׁ אָכְלָ֥ה אָֽהֳלֵי־שֹֽׁחַד" (איוב ט"ו,ל"ד).
ואיך זה אוכלת אש אהלי שוחד? בעל התוספות בן המאה השתים עשרה, רבי יוסף מאורליאן, תלמידו של רבינו תם , אומר בפירושו המכונה "בכור שור" ללאו של וְלֹא תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד, " בין הדיינין על הפסק - דין, ובין הקהל - שלא לקיים הפסק דין"! כאשרהאש אוכלת שולי אדרתו של הדיין וכל העם רואים - באבוד אמונם הם מתעלמים מן הדין, המשפט פוסק והעם לא מקיימים ובגין הטיית הדין - סוכת דוד מטה ליפול, ומי יקימנה בטרם תאכל האש ירייעותיה. חלילה.
ערב שבת פרשת שופטים התשע"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.