 |
״אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה, ומה גם אנשים״ – שורה יפה של דליה רביקוביץ׳, שמתנגנת לי כבר ימים במחשבה על שרה.
דיברו, דיברנו, ועוד נדבר בשרה יפת – החוקרת, המורה, הרעיה, האם, הסבתא – נדמה שאין לי מה להוסיף, לבד מאנקדוטות. כבר 40 יום שאנקדוטות צפות ועולות כל העת – מחשבות שכדרכן מרצדות להן, דרך כלל, בלא כל הזמנה. מתעופפות להן בלא סדר, מערבלות שיחות מן העת האחרונה עם פגישות במשרדה, כשאני סטודנטית למ״א ואחר כך לדוקטורט, והיא ׳מורתי׳. בין לבין – חלפו להם 40 שנים שבהן שרה היא חלק מחיי – מן השנה השניה לב״א היא חלק מחיינו, של אמנון ושלי כמשפחה – שרה היתה בברית של אשל, בננו הגדול, שיחגוג בערב ראש השנה (כן, ביום שלך, חגית) יום הולדת (הוא יהיה בן 38...) – ובכל שנה, לפני החג בירכנו זאת את זו לא רק בשנה טובה, אלא גם במזל טוב ... כי כידוע לאמהות יש חגיגות לעצמן בימי ההולדת של ילדיהן. וכן הלאה, שרה היתה בכל השמחות ובכל העצבונות, כמו בחיים. חיים שלמים.
הציגו, הצגנו, ועוד נציג את הישגיה המקצועיים, את היותה פורצת דרך בכל תפקיד שקיבלה על עצמה – חוט השני הקושר את כל הישגיה המיוחדים הוא, בעיני, העוצמה – שרה היתה סלע איתן. היה בה הכוח של יסוד תשתיתי – היתה לה העוצמה לספק תמיכה כשהדבר נדרש, והיה בה הכוח להיות נחרצת כשהיה צורך לבקר.
היה לה אומץ, ובתחום שלנו, הוא ׳אומץ אינטלקטואלי׳ – שרה ידעה להציע טענה, לתמוך אותה בנתונים, ולבסס אותה היטב, באופן שחידושיה במחקר היו לאבני דרך של ממש בכל אחד מתחומי התמחותה. כך גם השקלא והטריא עם בני פלוגתא דורשים אומץ ... והיה לה ממנו למכביר.
והשילוב המנצח של העוצמה והאומץ מחייב גם חוכמה. כי לריב עם עמיתים זה קל, אבל על מנת לקעקע עד ליסוד את טענותיהם, דרושה חוכמה... בתוכנית אחד הקורסים שלי השנה שלחתי את הסטודנטים לקרוא את מאמרה ״האם הומצאו ׳תולדות עם ישראל׳ בתקופה הפרסית? – לשאלת מוצאה של ההיסטוריה המקראית״ – המאמר התפרסם בגליון 100 של קתדרה (בשנת תשס״א, 2001), וראה אור עוד קודם באנגלית בכותרת הנפלאה: “Can the Persian Period Bear the Burden?” (1999). שרה פותחת את המאמר בהכרה ברורה במציאות, ולפיה: ״רוחות הפוסט-מודרניזם הגיעו גם אל חקר המקרא״, ואף שקל להרגיש בעמדתה המנוגדת מיד בפסקאות הראשונות של המאמר (למשל בהגדרת גישה זאת כ״האפנה האחרונה״), היא דווקא מוצאת אתגר בהתמודדות עם העמדה הדקונסטרוקטיבית במחקר. היא בוחרת כחוקרת לבחון את העמדות המנוגדות, ובה בעת לחזור ולבחון את עמדותיה שלה, ולהציע תגובה מעמיקה ומנומקת, שהיא בבחינת ״דרך אמצעית״ שיש בה להיות ״מנוף לקידום מחקר המקרא״ (עמ׳ 111). מאמרה זה עבורי הוא דוגמה ומופת! שיעור חשוב שאני מנסה להקנות לתלמידי שלי בנושא: כיצד לנהל מו״מ מחקרי. כי הרי שרה מצליחה במאמר זה להציג בצורה מכובדת ושקולה את עמדתו של פיליפ דיוויס (וזה אתגר לא פשוט; פיליפ דיוויס היה מגדולי הדברים בגישה המינימליסטית, עם אג׳נדה אנטי-ישראלית גלויה וסמויה). אבל שרה התאמצה, וצעד אחר צעד הצליחה לשמוט את הקרקע תחת כל אחד מטיעוניו... עד שהיא סוגרת את המאמר במשפט: ״כפי שראינו זהו ניסיון עקר מכל זווית שבה נבחן אותו ואפילו על יסוד המעט הידוע לנו על תקופה זו. התקופה הפרסית איננה יכולה לשאת את המשא הזה ואין לראות בה את מקורה של ההיסטוריה המקראית״ (עמ׳ 120). במהלך שתי הפגישות שהקדשנו למאמר, שרה קנתה לה כעשרים מעריצים ומעריצות חדשים... הדיון בכיתה התקיים כששרה חלתה, ובביקור שביקרנו אותה, כשהיא כואבת ומתקשה לנשום, הצלחתי לספר לה על החוויה עם הסטודנטים והסטודנטיות – וכמו שקיוויתי, שילוב של עניין, וסקרנות והרבה כוח חזרו וניצתו בה – והם דחקו את הכאב גם אם לזמן קצר.
אנקדוטות... ומחשבות, והוקרת תודה על כל מה שלמדתי ממנה, שעוד קשה לדייק ולמנות. ברור לי שלמדתי ממנה (וממורים אחרים) את היכולת לשאול שאלות, ואת היסודות של הקריאה המדויקת, הרגישה, הזהירה, האחראית, הלמדנית של הטקסט המקראי. למדתי ממנה את האחריות למלים הנאמרות בהרצאות, בשיעורים, לא כל שכן את האחריות למילה הכתובה... אין מלים מיותרות, יש דיבור מדוד, מכוון, מסודר. ישנה כוונה מאחרי בחירת המלים, ישנה אמירה. והאמירה צריכה להיות בהירה, ישירה, קולעת וקולחת. הכתיבה מזוקקת ומסודרת באופן שהעיקר עיקר, יש ״לאחוז את השור בקרניו״, להניח במקומות הראויים את שנדרש להערות השוליים, ולוותר על הטפל (הוא הרי טפל ...).
למדתי ממנה (אני מקוה) כיצד לנהוג בתלמידות ובתלמידים (וגם, אני מודה, התרחקתי בדברים מסויימים מדרכה... ואין סיכוי שאגיע לקרסוליה ביכולת לזכור כל תלמיד ותלמידה בשמותיהם, בקורס שלמדו.נה אצלה, ואפילו איפה ישבנו ...). שרה ידעה להציב רף גבוה במחקר, לבקר ביקורת ישירה, לא פעם נוקבת גם אותי (ונדמה לי שלא זכיתי ליחס מיוחד... זאת היתה מנת חלקנו כולנו, תלמידותיה ותלמידיה). הדבר החשוב הוא שביקורתה הושמעה אחרי הקשבה עמוקה ומליאה, תמיד באופן מכבד, תמיד בחדר הסגור ולא בפומבי, תמיד מתוך תחושה של רצון, ואפילו דרישה, לשפר ולהשתפר. כמי שחוותה פעמים רבות (כן, כן) את שבט ביקורתה, ידעתי לאורך הדרך לאמר, שהביקורת על פי רוב היתה נכונה במלואה (וזאת הכרה לא פשוטה לעצמה, לפעמים ממש מעצבנת...); וככל שבגרתי (והרבה אחרי שתמו היחסים הפורמליים של מורה-תלמידה), למדתי עוד יותר להעריך את העוצמה, האומץ והחוכמה שהיו בה להביע את הביקורת הזאת גם כלפי תלמידות ותלמידים. הביקורת הזאת היתה בגדר ״נאמנים פצעי אוהב״ (משלי כז 6), וכך למדתי לקבל אותם, ואפילו לבקש את חוות דעתה, שהיה ברור שתהיה ישירה, נוקבת, ו... תורמת עד מאד.
למדתי ממנה לשמוח בהצלחה של תלמידות ותלמידים, ולא לרצות שיהיו כמוה. שרה באמת ידעה לחנך לעצמאות מחשבתית. אני זוכרת ויכוח עם עמית בחו״ל שלא יכול היה להירגע מכך שהשמעתי עמדה מנוגדת לזאת של שרה בענין מסויים. והוא חזר ותקף אותי על איך אני מעיזה לאמר דבר מה כששרה כבר אמרה אחרת. אני זוכרת את תחושת ההפתעה שאחזה בי – לא עלה בדעתי שאני מנועה מלחלוק על שרה... אני זוכרת שניסיתי להסביר לו שאי ההסכמה איננו מפחית בכהוא זה את הערכתי לה.
התבוננתי בהערצה ממש, ואני מקוה שאנצור זאת לשנים הבאות, בסקרנות הנמשכת, בענין להמשיך לעסוק במחקר גם עמוק בעשור התשיעי של חייה. ובהשתאות לא פחותה ראיתי את היכולת להניח את המחקר לטובת טיולים עם שלומית בהכנות של ספרי הטיולים למשפחות, ואחריהם בשיחות על הספרים; או לטובת תרגום ספרים יחד עם גלעד, בתחומים שהיו כל כך חשובים בעיסוק שלך בחייהם של בני אדם; או שיחות פרקטיות-עסקיות עם חגית על ניהול הנכסים.
ועוד לא אמרתי דבר על מה שהביא אותי לכתחילה לבחור בשרה כמנחה, וככל הנראה גם השאיר אותי במחיצתה כל השנים, והוא היכולת להיות חוקרת מן השורה הראשונה (במקרים רבים, ראשונה בשורה הראשונה) וגם לנהל חיי משפחה מלאים – ולדעת ליהנות, לרוות נחת, מן הילדים ומן הנכדים. ואתם ואתן כאן – משפחה גדולה ויפה – אני מקוה שתשכילו לשמור אלה על אלה ברוח הטובה שבה ראיתי אתכם מטפלים בשרה כל כך יפה ובמסירות, גם (ובעיקר) כשהיה קשה.
״אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה, ומה גם אנשים״ – לכתה של שרה היה לי הפתעה – אני הייתי בטוחה שכמו באירועים הבריאותיים הקודמים, שרה תתנער כעוף החול ותתאושש ... ואפילו הפעם היו סימנים כאלה... עד שפיזית גופה נשבר... זכרה ברוך כבר, והוא בודאי ימשיך ויהיה ברוך, בזכות כל מה שהשאירה לכולנו בכתבים השונים שלה ובמופת של חייה!
באהבה ובהערכה רבה, דלית רום-שילוני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.