יום שני, 20 במאי 2024

חנוכת פסל ״הסוס בעל כנפי הפרפר״ לזכרו של יצחק מאיר נ״ע

ד״ר אסתי מאיר, חוקרת יהדות ואומנית

בס"ד
"קָשֶׁה, אִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר  עַד כַּמָּה הֶעָבָר שֶׁעָבַר מְמַהֵר". כך כתב יצחק מאיר ע"ה, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים.


מימין: היצירה ״היינו כחולמים״
משמאל: יצחק מאיר נ״ע
ביום רביעי ז' באייר תשפ"ד 15/05/2024 התקיים בירושלים טקס הסרת הלוט מפסל לזכרו של יצחק מאיר נ״ע, בגינת העיר בפינת רחוב אלקלעי ורחוב בנימין ד׳יזראלי (סמוך לתיאטרון ירושלים). הפסל הוא פרי רוחה של בתו, האומנית וחוקרת היהדות ד״ר אסתי מאיר. היא העניקה לו את השם ״היינו כחולמים״, ואני מנחשת שהציבור יכנה אותו ״הסוס בעל כנפי הפרפר״. 


אסתי נשאה בטקס את הדברים המרגשים הבאים:

שלום מכובדי, וברוכים הבאים יקירי.

אבי אמר: שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ תָּמִיד 
                 הוּא הָיָה אִם יֵשׁ מִי שֶׁזּוֹכֵר אֶת שְׁמוֹ
                 וְאִם אֵין - מֵעוֹלָם לֹא הָיָה. 

התאספנו כאן היום כדי להגות את שמו ולהעניק לו אחרית הימים של נצח בעיר הנצח היא ירושלים.

אבא נולד בשנת 1934 באנטוורפן שבבלגיה. יום אחרי פלישת הנאצים לעירם, ברחו בני המשפחה האבא מוריץ לייב, האמא רוזליה לבית וינקלר, אבי ואחיו, ברכבת האחרונה שיצאה לצרפת - בדיוק לפני 84 שנים ושלושה ימים. אחרי תלאות מצאה המשפחה מנוח זמני, בזהות בדויה, במרסיי. סבי מוריץ לייב פעל בשורות הרזיסטאנס עד שנאסר והוגלה לאושביץ בה נרצח. סבתי רוזליה ההרה עם דודי דויד [שנפטר בשיבה טובה לפני כחודשיים] ושני ילדיה, יצחק אבי ויעקב [שנפל ברבות הימים בשערי ירושלים במלחמת ששת הימים] הגיעו בדרך לא דרך לשווייץ. גם שם נאסרה סבתי וילדיה נשלחו למשפחות אומנה נוצריות. בשנת 1946 בסוף מלחמת העולם, משהתאחדו האם וילדיה, עלו הארבעה ארצה בספינת המעפילים "שמפוליון", ובהגיעם אל חוף הארץ הם נעצרו ונאסרו במחנה המעצר בעתלית.

עברו שנים, אני ממש מקצרת, ומגיעה לימים בהם היה אבי סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית ועבד למחייתו בפנימיית הנוער משק ילדים מוצא - כאן ממול, ממש במקום הזה. ילדי הפנימיה היו ניצולי שואה, עולים מארצות ערב, וילדי מעברות שהגיעו ארצה בגפם. תחת שרביטו של המנהל האגדי בן-ציון גבורין ודאגתה האוהבת והרחומה של אשתו אסתר, צמחו הילדים ופרחו והבריאו וקנו בכך את עתידם. אבא היה המדריך הנערץ במוסד וכל תלמידיו ותלמידותיו אהבו אותו עד למאוד. הכי הכי אהבה אותו תלמידה יפה אחת וחמודה שעלתה מטורקיה, אמי רבקה לבית גורמזנו. ברבות הימים היא היתה לאהבת חייו, רעייתו האהובה, שותפתו במסע החיים. כאן, בגן הקטן הזה ממש, ישבו הורי כצעירים מבויישים וקראו שירה זה לזה.

אמי עלתה ארצה בחורף של 1949 והגיעה למשק ילדים מוצא בגיל 10 ישר מהמעברה. זה סיפור מופלא בפני עצמו, המספר על יד האלוהים שהביאה אותה אל מפתן חייה באורח נס. היום, אחרי 76 שנה מיום הגעתה למשק ילדים מוצא, אמי כאן איתנו, חוגגת את חייה בחיק משפחתה וידידיה הקרובים. זה נפלא!

אבא ואמא נישאו בקיבוץ שלוחות והחלו במסע חובק העולם של חייהם. הם חיו באושר ובאהבת אמת והולידו אותי ואת אפי ואת חיה'לה. הם גם היו הסבא וסבתא הכי אהובים בעולם לששת נכדיהם ונכדותיהם: נתנאל, גבריאל, נעמי, אלישבע, רוני, ויובל.


היצירה "היינו כחולמים" באה להנציח את יכולתו הייחודית של אבא לחלום עתיד טוב יותר ולהגשים את חזונו לטובת העם והמדינה. לדידו חלום ומציאות חד הם, כי החלום יוצר מציאות, והמציאות עולה על כל דמיון. עוז רוחו, המעוף בו ניחן, האינטלקט שרוחבו ועומקו גדול מים, ואישיותו העצומה מגולמים בסוס הפורץ את כבלי הסלע, את מוסרות המציאות, את ההווה עצמו, ומזנק אל עבר האופק הרחוק אותו חלם. כנפיו של הסוס שלי הן כנפי פרפר, שקופות ודקיקות, כי הן כולן חלום.


האבן ממנה נחצב בסיס הפסל היא אבן גרניט מרמת הגולן. גוף הפסל חצוב באבן גלילית לבנה. רציתי שהיצירה הנטועה בלב ליבה של מדינת ישראל. תהיה אבן מלב ליבה של ארץ ישראל. כך בוודאי היה אבי מבקש.

אבי כתב: וְלִבִּי מוֹדֶה - מָה נֶהְדֶּרֶת 
                הָיְתָה שְׁעַת חַיַּי הַקְּטַנָּה

 הוא ניהל את כפר הנוער ימין אורד, היה חבר בכיר בוועד המנהל של רשות השידור, יצא בשליחויות עלומות בשירות המוסד בארצות אויב, הוא היה יועץ בכיר של שר החינוך זבולון האמר, שליח הסוכנות בלונדון, קונסול כללי בשווייץ, קונסול כללי בקנדה, מקים בית השחמט בתל אביב, הוא גם שיחק שחמט ברמה גבוהה ביותר. הוא שירת כראש מחלקת החינוך התורני בתפוצות בסוכנות היהודית, שגריר ישראל בבלגיה, ושגריר ישראל בשווייץ. הוא כתב ופרסם מספר ספרי הגות, פרוזה, ביוגרפיה, ושירה, הוא כתב מחזות ושירים ולחנים, והוא היה גם צייר מחונן. הוא לימד שיעורי פרשת השבוע כל שבת במשך עשורים, הוא כתב מאמרים לעיתונות הכתובה, הוא הוזמן לאולפני הטלוויזיה והרדיו תדיר כדי לשוחח על ענייני דיומא, הוא היה פובליציסט מבוקש. ככה הוא היה, על קצה המזלג, בראשי פרקים.

אבא היה אדם אופטימי ובחר לראות את הטוב שבאדם. הוא היה בעל מאור פנים, שהאמין בחיים. מעל הכל, הוא האמין בכל מאודו שמדינת ישראל היא סלע קיומנו והגשמת כל נבואות הנביאים. הוא האמין ופעל רבות כדי שמדינת היהודים תנהג בצדק חברתי ופוליטי-מדיני, מדינה שנשענת על אתמוליה ובוטחת בעתידה.

אבני הזיכרון, תמיד אמר, מבטיחות שהדורות הבאים ידעו שהארץ הזאת, הנקנית בייסורים, היא ביתו, בית הנצח של העם המופלא הזה שלנו. לפני 76 שנה, ב-15 במאי 1948 פרצה מלחמת העצמאות עם פלישת חילות ערב למדינה הצעירה והקטנה. אנחנו כאן היום בירושלים המאוחדת, בירת ישראל הנצחית, כי יכולנו לאויבינו והבסנו את כל מבקשי נפשנו. גם במלחמה הזאת, אבא היה לבטח אומר, גם במלחמה הזאת שנכפתה עלינו על ידי בני עוולה - גם לה נוכל, ושבו בנים לגבולם, ולילדינו וליישובינו תהיה עוד תקומה ופריחה.

ירושלים היא מורשת העם והלאום, אבל היא גם ליבה הפועם של משפחתנו. רציתי להקים כאן יד לאבי וציון לאמי, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים. בכל תחנה במסע חייו אבי יצר יש מאין. מעיינות אדירים של אהבה יוקדת ויצירתיות מתפרצת התגברו בו ופיכו בו והרוו את אדמת הארץ. כתביו וציוני הדרך בה פסע יהיו השראה לבאים אחריו, כמו שכתב באחד משיריו: 

בַּסֵּתֶר, מִתַּחַת סְדָקֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ 
טְמוּנִים זְרָעִים שֶׁל חַיִּים מַמְתִּינִים 
וְכָל הַגְּוָנִים שֶׁל אָבִיב פּוֹרֵחַ 
לָנִים בְּתוֹכָם, 
וְכָל פֵּרוֹת הַיַּעַר.

אבא, כמו הנביאים, ידע בנחישות עיקשת שהעתיד הוא בידינו, שהאחריות להבטחת העתיד נחה על כתפינו, ושהמלאכה אף פעם לא תמה. ניתן לסכם את צוואתו בידיעה ובאמונה שיש עתיד טוב ומבורך פה לכולנו אם נשכיל להביאו במו ידינו.

עבורי הצוואה של אבי היא אישית יותר. שוב אצטט משיריו: 

וְאַף עַל פִּי כֵן אֲדַבֵּר עִם כָּל אֵלֶּה 
אַמְצִיא לִי מָחָר, אֲחַכֶּה, הוּא יָבוֹא
בִּתִּי תְּנַפֵּץ אֶת דַּלְתִּי בְּאֶבֶן 
שֶׁהִיא חוֹצֶבֶת בְּהַר נְבוֹ

בפונדק גבולות נסתר בין צרפת הכבושה ושווייץ הנעולה, כתבה סבתי מכתב לסבי. היא לא ידעה אם חי הוא או מת, היא לא ידעה אייהו. אבל היא כתבה. היא כתבה מספר עותקים ושלחה אחד לרומניה ואחד להונגריה ואחד לבלגיה, וסיפרה לאהובה שהיא והילדים חיים ועומדים לגנוב את הגבול לשווייץ, כפי שהוא תכנן מבעוד מועד. הילדים שאלו אותה ותהו איך יגיע המכתב ליעדו, והיא אמרה שסוסים דוהרים, בלי מורא, ידהרו בין ארץ זרה לנכריה וימצאו את אביהם. 

עַכְשָׁו שֶׁבָּאתִי הֲלוֹם, כתב אבי,
אֲנַחְנוּ לוֹטְפִים אֶת צַוָּארִי הַסּוּסִים הַהֵם, 
שֶׁפַּרְסוֹתֵיהֶם עוֹד לוֹהֲטוֹת מִלְּשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ
 עֲלֵיהֶן דִּלְּגוּ בַּדֶּרֶךְ הַהִיא.

אבא, היום הסוס הזה הגיע ליעדו.

מרכז חייו היה העשייה החינוכית. הוא היה מאושר אילו היה זוכה בחייו לראות מה שנודע לנו בימים אלה ממש, את רשימת הקריאה בשעורי הספרות בבתי הספר התיכונים בארץ לשנת הלימודים תשפ"ה, הכוללת את ספרו אישה אחת. זאת היתה משאת ליבו, אחרית הימים לה קיווה, והנה החלום היה למציאות. 

אבא כתב: "הייתי כבר צפון ודרום ומזרח וים, ומדדתי שדרות מאירות בערים, וסמטאות חבויות בכפרים נשכחים, וסעדתי אל שולחנות שועים, וחלקתי לחמי עם ענווי ארץ, וראיתי גבהים והבטתי אל תוך תהומות, ולא מצאתי זכות גדולה מן הזכות לעמוד עם חניכי ולראות את המחר של כל אחד ואחת מהם, ולתת בידם שיר, כמו תיבת בשמים יקרי ערך. ובשיר, המלים נושאות את הבשורות הקטנות והגדולות שאותן הם עתידים לחדש בביתם, מול שמים שהם רוקעים בעצמם מעל לראשיהם".

--- נשמע עתה את השיר "ארצי שלי", שכתב אבי והלחין אמיל סעקולעץ, בעיבוד ובביצוע של אחותי ברוכת הכשרונות אפי. בבקשה.

אַרְצִי שֶׁלִּי, אוֹתָךְ כְּאֵם אָהַבְתִּי.
אַרְצִי שֶׁלִּי, הָרִים וְחוֹל מִדְבָּר;
שִׁירֵךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת וָאֵת כָּתַבְתִּי,
בְּדָם וּבְלֵילוֹת מִשְׁמָר.

כָּל עֵץ, כָּל שְׁבִיל, כָּל אֶבֶן וְכָל רֶגֶב
אֲנִי אוֹהֵב עַכְשָׁיו וְעוֹלָמִים,
אֵרַשְׂתִּי לִי אֶת מֶרְחְבֵי הַנֶּגֶב,
גְּבוּלוֹת הִצַּבְתִּי בַּתְּלָמִים.

אֲנִי נוֹשֵׁם תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם, 
לִבִּי פּוֹעֵם בְּקֶצֶב הַהוֹלְמִים,
כְּבָר בְּתוֹכִי נִבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם, 
בָּאֶבֶן שֶׁחָצְבוּ חוֹלְמִים.

אַרְצִי שֶׁלִּי וְיִרוּשָׁלַיִם!

--- תודה לאפי הנהדרת.

--- תודה מעומק הלב לטל חזן, שותפי ליצירה המושלמת הזאת. תודה ליעל, יד ימינו, שבנועם הליכותיה יכולה לנתץ סלעים והרים, ולטפל בכל הפרטים הגדולים והקטנים במקצועיות ובחן ובמאור פנים. עבדתם באינטנסיביות ושאפתם והגעתם למושלמות מדוייקת. זה כבר הפרוייקט השני שלנו ביחד, ואני מקווה שיהיו לנו עוד.

תודה לאדית אילן ולשלומי ועקנין ולצוות העצום והמקצועי בעיריית ירושלים. תודה שהייתם השושבינים והמיילדים והסנדקים של היצירה שלנו, ושחיזקתם את ידי במשך שנות עבודתנו, עד ש"היינו כחולמים" החלום- התגשם. אדית, את הפרפקציוניסטית של הפרפקציוניסטים. את מדהימה. תודה על עמלך ועל הדרכתך לאורך כל התהליך מתחילתו ועד סופו. הרבה מהצלחת היוזמה היא בזכותך.

תודה לענת מהלל וחגית דון שהפיקו את האירוע הנהדר הזה ועמלו רבות, כדי שהכל יזרום ויהיה מוש-לם!

תודה מיוחדת לרוברט, האיש שלי שנמצא בקנדה. הוא תמך ועזר ועודד ופירגן, והיה לי עוגן וגם מפרש.

תודה לנתנאל ולגבריאל, שני בני האהובים, וגם לסטפני ורבּקה, שעוד מעט תצטרפנה לשבט. גבגב נמצא כאן איתנו היום - כל מה שאני עושה בחיי, לכבודכם ובשלכם הוא.


You are my pride and joy and I love you.

תודה ענקית לאמא שהפקידה בידי את הסיפור הנהדר הזה והפכה אותו לשלי.
תודה לכל האורחים והאורחות שמקרוב ומרחוק באו.
והכי תודה לקב"ה שזיכני להגיע ליום הזה המבורך.

אסתי מאיר

בסיום הטקס דיברו אנשים רבים. אחת מהן היתה צופיה אטיאס לאלום. הנה דבריה:

צופיה אטיאס לאלום: יצחק מאיר שלי
זה מורי ורבי ומאיר דרכי
זו הרוח שעדיין פועמת בליבי.
- זה כפר נוער ירוק מטופח ונקי
זה אלפי בוגרים ובן זוגי.
זה חברים וחברות לכל החיים
זה מורים, מדריכים ואנשים אוהבים.

יצחק כן יצחק
זה הכלה וקבלה של כל אחד,
זה
פתיחות והבנה שאתה מיוחד.
זו אהבה חיבוק ומילה טובה
זה עידוד צ'פחה וגם לטיפה
זה חיזוק יומי
ונתינת דחיפה
זה מיליו
רעיונות וחידוד השאיפה.

יצחק כן יצחק
זו חוכמה ששמרה וליכדה דורות
זה נערים ונערות ממגוון מדינות,
זו בינה לאחד בין כל העולמות
זה לטעת בנו
שמחה וחלומות
זה לאפשר לנו לחוות אהבות
זה לתמוך בנו כשנשברו הלבבות.יצחק כן יצחק
זה בית כנסת שונה ומיוחד
זו תפילה של בנים ובנות כאחד.
גאווה זה קול באישה,
וברכה
זה אין מחיצה גבוה ומסתירה
זה לחבב עלינו את התורה והתפילה
זה פלורליזם חופש הדת ותקוה.

יצחק כן יצחק
זה שבת של קידוש ומזמורים
זה פרשת שבוע עם חידושים.
זה שמירה על המסורת והמנהגים.
זה כבוד לבית אבא ולהורים,
זה לא ולהתבייש בשורשים
זה לכבד את כל הטעמים והנוסחים.

יצחק כן יצחק
זה תבשיל של חמין אחר
זה לצאת לפני מנחה לטייל
זה להכיר את רכס הכרמל.
זה להרחיב אופקים ולשחק משחקים
זה שחמט, חשיבה ופרקי אבות -
זה לצמוח, להחכים ולגלות תובנות.

יצחק כן יצחק
זה לשמש לנו מודל ודוגמא
זה זוגיות, אבהות ואהבה מדהימה.
זה אין הבדל בין זכר ונקבה
זה שוויון מלא לכל קהל ועדה,
זה להיות מתלמידיו של אהרון
זה אוהב שלום ורודף שלום.

יצחק כן יצחק
זה ערכים שניקנו דרך הרגליים
זה להשתתף בצעדות ירושלים
זה לכתוב ולפרסם מאמרים וספרים
זה ללמד אותנו להיות שותפים
זה לקחת אחריות על גורל המדינה
זה להבין שיש לנו
אחריות לחברה.

זה בשבילי יצחק
ומשפחת מאיר שלי.

באהבה והערכה עמוקה
תלמידתך,
צופיה אטיאס לאלום.

2 תגובות:

  1. זכה יצחק מאיר שבתו אסתי מאיר, כתבה עליו כל כך יפה. דרך עיניה למדתי על האיש רב הפעלים המיוחד הזה.
    וכן גם תלמידתו צופיה אטיאס לאלום, ההשלימה את התמונה

    השבמחק
  2. אסתי האהובה וכל משפחת מאיר שהם המשפחה שלי גם , קשה לתאר את הכאב והעצב בלכאתו של האבא של כולנו ,היתה לי הזכות להיות כאחת הבנות שלו וכאחת המשפחה שלכם ,יהיי זכרו ברוךיהייטהיי זכרו ברוך ונישמתו בגן עדן באהבה גדולה מאוד דליה בגר מלכה

    השבמחק