יום רביעי, 15 במאי 2024

חידון התנ״ך העולמי לנוער תשפ״ד - כמה הרהורים אישיים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

קיום חידון: אנשים אוהבים חידונים ותחרויות (בידור).

אופי: מבחן זכרון. הדרך - שינון וידע. הזכרון חשוב בכל תחומי הידע והאומנות. מפתח את המוח (כן, כן). הבקיאות עושה את הידע זמין לאנשים, מאפשרת אסוציאציות, מקשרת לעברית המקראית ולתכנים המקראיים. אבל בזכרון אין די. הוא צריך להיות מקושר להבנה. חבל שבחידון היתה התעלמות מוחלטת מהפן של ההבנה.

התוכן - תנ״ך: חידון בעיתוי מרכזי בלוח השנה אמור לעורר עניין בתנ״ך וזה חשוב במיוחד בעידן שבו התנ״ך איבד ממרכזיותו.

העיתוי: יום העצמאות. זו המשכה של מסורת ארוכת שנים ששורשיה בימי הנעורים של המדינה. היא יוצרת קשר בין עצמאות לתנ״ך. בין הארץ לספר. בין המציאות הארצית לתכנים הרוחניים. בין ההווה לעבר המקראי.

המתמודדים: בני נוער מהארץ ומהתפוצות. הידוק הקשר ביניהם. רוב המתמודדים היו בנים. 

אופי בתי הספר: כמעט כל המתמודדים היו מהחינוך הדתי. בתי הספר הממלכתיים כמעט ולא היו מיוצגים בחידון. וזה שיקוף של המציאות.

בחינוך הממלכתי ישנה ירידה בחשיבות לימוד התנ״ך ומחסור מתמשך במורים למקצוע. השעות המוקצות למקצוע הן מועטות מאד. יש בתי ספר שבהם בשנים מסויימות בחטיבת הביניים/בתיכון לא לומדים תנ״ך בכלל, למרות החובה על פי תכנית הלימודים. הסיבות העיקריות לכך הן ניכוס התנ״ך ׳לדתיים׳; יוקרת ׳מקצועות הכסף׳; הירידה במעמדה של הציונות החילונית כפי שהיתה בקום המדינה לאור הסכסוך הישראלי-פלסטיני והשסעים בחברה הישראלית; הירידה ביוקרת מקצוע ההוראה. 

ניכוס התנ״ך לציונות הדתית: הטלוויזיה היא מדיום חזותי. הכיפות, השביסים וקוד הלבוש הבהירו חד-משמעית את קהל היעד.

ההנחיה: לא עוד אבשלום קור המיתולוגי שהיה בקי מופלג בלשון העברית, יודע מקרא, מקפיד על הגיה מדוייקת של הפסוקים ומבורך בקול רדיופוני. צמד המנחים החביב הצטיין בבורותו המופלגת בתנ״ך, שהוא אף ציין אותה במפורש והתגאה בה. קריאת הפסוקים שלו היתה רצופת שגיאות גסות, והוכיחה אי-הבנה מוחלטת בלשון ובתכנים. ניכר שהתקשה בקישור בין העיצורים לניקוד, ועל קריאה המתחשבת בטעמי המקרא אין בכלל מה לדבר. אוי לבושה!!! דברי הלצון שלו היו מוזרים ותרמו לזילות המעמד ולפגיעה בתכניו ובכבודו. 

חבר השופטים: ייצוג מובהק לדתיים + פונקציונרים פוליטיים-חברתיים. לא היה ייצוג לחינוך הממלכתי ולאקדמיה.

השאלות: מבחינת התוכן הדגש היה על מלחמה ולאומיות: בשאלות, בסרטונים האקטואליים ובדברי הדוברים. קישור המלחמה והלאומיות להווה המדמם שלנו היה אידאולוגי.  לא צירפו לשאלות דברים על-זמניים על השלום, החסד, האמת, הצדק והחמלה. איפה החזון?

השאלות צרמו לי גם בניסוחן. רוב החידון היה צירוף של שתי שאלות זו לזו. כך המתמודדים הצעירים והקהל איבדו את המיקוד בכל אחת משתי השאלות כשלעצמה.

בחלק האחרון של החידון שאלו על צירופי לשון קצרצרים, במיוחד מספרים שרוב הקהל לא מכיר והיו לגביו חסרי פשר. לאורך כל החידון היתה התעלמות מוחלטת מפסוקים עם מסרים רעיוניים, ערכיים, מוסריים עקרוניים שלדעתי היה מן הראוי להדגיש ולהנחיל לדור הצעיר ולציבור בכלל. בשאלות היתה התעלמות מוחלטת מהעיצוב הספרותי של הכתובים ולא נבחרו והובלטו פסוקים מפעימים ומרהיבים בניסוחם הפואטי.

משוב השופטים: השופטים לא חזרו על השאלות, לעיתים היו עילגים בקריאת הפסוקים; לא הסבירו מדוע התשובות היו נכונות/שגויות, לא נתנו אף מילת הסבר על הפסוקים או הקשרם. בקיצור, הם לא הופיעו כסמכות בתחום הדעת ולא פעלו כדי ללמד משהו מקראי את הציבור.

היחס בין המקרא ׳לכל השאר׳: הדגש בחידון היה על חשיבות ההסתדרות הציונית, על אמירות לאומניות פומפוזיות, על סרטונים אקטואליים ועל דברי ההבל של המנחים. רק דברי ראש הממשלה ויו״ר הכנסת היו מכובדים וממוקדים בתנ״ך ובחשיבותו. חוץ מהם היתה תחושה שהתנ״ך הוא שולי וממש מפריע לארוע.

היחס למתמודדים: מדוע בסוף לא היה צילום משותף של שני החתנים עם הסגנים? מדוע לא העלו בסוף את כל המתמודדים לבמה ואמרו להם דברי טעם, עידוד והערכה? יכלו למשל לחלק להם בטכס תעודות הערכה על השתתפותם בצירוף ספר תנ״ך שכריכתו עוצבה במיוחד לחידון. מדוע לא חילקו עוד פרסים, למשל פרס למצטיין.ת מן התפוצות? כך נדחק לשוליים הייצוג הדל ממילא גם של החינוך הממלכתי וגם של הבנות המתמודדות. גם לא כיבדו מספיק את נציגי התפוצות. יכלו לתרגם להם את השאלות גם בלשונותיהם אם היו מבקשים זאת מראש לפני החידון (אנגלית, ספרדית וכו׳), וכך היה נמנע הצורך בתרגום ספונטני של המנחים (מדוע לא של השופטים?) לאנגלית, שלא ברור אם ועד כמה הביך את המתמודדים. 

חתני התנ״ך: שני חתני התנ״ך היו מישראל. בנים מהחינוך הדתי שהרשימו בבקיאותם הרבה ומגיע להם כל הכבוד והיקר!

ההפקה: דלה, מאכזבת, חסרת ברק. לא היתה מספיק חשיבה יצירתית שתלהיב את כלל הציבור בישראל ובתפוצות. 

לסיכום, ארוע חסר חזון ומעוף, מוחמץ מבחינה חינוכית-ערכית ומוטה אידאולוגית, שהיו בו יותר מדי רגעים מביכים, שלא לומר מבזים.

אבל עוד לא אבדה תקוותנו בת שנות האלפיים להיות עם יודע ספר בכלל וספר הספרים בפרט. שרדנו את הטילים האירניים נשרוד גם את זה.

מי שהצילו את הארוע משקיעה היו ללא ספק המתמודדים והמתמודדות המקסימים, הידענים ואוהבי התנ״ך, ששפעו חן נעורים. תבוא הברכה על ראשם ועל ראש הוריהם ומוריהם.

יְֽהֹוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהֹוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם (תה׳ כט,יא)

6 תגובות:

  1. נעה עפר ויסוצקי15 במאי 2024 בשעה 9:27

    צודקת כל כך!

    השבמחק
  2. כל מילה.

    השבמחק
  3. ניתוח מרשים ומדוייק.
    אני מציעה שלקראת השנה הבאה, תובילי בכתיבת השאלות סביב רעיון מרכזי וערכים חשובים ליהדות.

    השבמחק
  4. כל הכבוד, לאה, על הביקורת היסודית, הנוקבת והנדרשת. גם אני סבורה שהיא ראויה לפרסום רחב.

    השבמחק
  5. נפעמת מעומק ומהיקף תובנותיך על החידון. הסכמתי עם הביקורת הרבה המוצדקת ועל ראיית הטוב והחיובי ועל האופטימיות לעתיד. אשמח שתיבחרי לשנה הבאה ליועצת ראשית החידון.

    השבמחק
  6. מסכים לכל הערה שלך לאה ועוד אוסיף היית עדינה.

    השבמחק