על מוסיקה ושאר רוח: ראיון עם המוסיקאית סמדר כרמי-גיברמן

ד״ר לאה מזור מראיינת את המוסיקאית סמדר כרמי-גיברמן

למנצחת סמדר כרמי-גיברמן שיר מזמור!

סמדר ליד בית המורה - בית וילקומיץ' בראש פינה

סמדר היקרה, מודה לך על הסכמתך להתראיין לבלוג שלי בשפעת פעילויותיך המוסיקליות, התרבותיות והחינוכיות כנגנית פסנתר ועוגב, מחנכת ומורה, מרצה בארץ ובעולם, מלחינה ומנצחת מקהלה.

א. המילה ׳מוסיקה׳ נגזרת מיוונית ומשמעותה ׳(האומנות של) המוזות׳. המיתולוגיה היוונית מספרת על אורפיאוס, בנו של אפולו, שנגינתו היתה כל כך מופלאה עד שהיא היפנטה את חיות הבר, נהרות סטו ממסלולם ואפילו העצים והאבנים הקשיבו לו!

בספר בראשית מסופר על גיבורי הקדם שייסדו את ענפי היסוד של התרבות האנושית וביניהם המוסיקה. אחד מגיבורי הקדם, יובל שמו, הָיָה אֲבִי כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב (בראשית ד, כא).

מהו לדעתך סוד הקסם של המוסיקה ומדוע חשוב להעניק לילדים חינוך מוסיקלי.

המוסיקה היא אמנות מיוחדת במינה, אמנות של צלילים שמתקיימת במימד הזמן. גם את הצלילים וגם את הזמן אין רואים בעיניים. זוהי אמנות אבסטרקטית. מצד שני זוהי אמנות שהשפעתה על הרגשות שלנו היא הישירה ביותר – על הנשימה, על הלב ומחזור הדם, ולפעמים היא מושכת אותנו לנוע ולרקוד.

המוסיקה היא שפה מיוחדת לה לעצמה. בשאר האמנויות חומרי השפה קיימים גם מחוץ לאמנות: בציור – הצורות והצבעים קיימים גם מחוץ לאמנות. בשירה וספרות - המלים קיימות בפי כל אחד, בחיי היום יום. בדרמה - אדם, בלי להכיר את שקספיר, או צ'כוב, או סטרינדברג, יוצר לו דרמות כל ערב בבית. בריקוד - אין צורך להכיר בלט קלאסי או מחול מודרני כדי לקפוץ, לדלג, לרוץ, להתכופף, ואת הידים לנפנף, וכן הלאה בשאר האמנויות. אבל שפת המוסיקה אינה קשורה לחיי היום יום. דיאז, במול, מז'ור מינור, קיימים רק בשפת המוסיקה. היות שללמוד שפה הכי טוב בילדות, טוב ללמוד מוסיקה בילדות. גם לנגן וגם לשיר.

ב. כשרון מוסיקלי הוא כנראה עניין מולד שמועצם בגדילה בסביבה מוסיקלית שמטפחת אותו. לכן אנו רואים הרבה מוסיקאים שהם ׳הבנים של׳ או ׳האחים של׳. הדוגמא המובהקת ביותר היא אולי משפחת באך שהכשרונות המוסיקליים המופלגים התגלו והתגלגלו אצלה במשך דורות: מאמצע המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-19!! ומי שהטבע לא העניק לו את המתנה של גנים מוסיקליים ולא גדל במשפחה של מוסיקאים, האם חינוך מוסיקלי יתאים לו?

השאלה היא האם כדאי וראוי ללמד ילדים שאינם מוסיקליים באופן מיוחד. והתשובה, בעיני היא, כן. בהחלט. במוסיקה אתה יכול להיות פעיל אקטיבית: לנגן, או לשיר, אבל אתה יכול להנות רק מהקשבה. וככל שאתה יודע יותר על המוסיקה, כך גדלה הנאתך. ידידי הרי גולומב היה אומר: "יש אנשים שנותנים למוסיקה, ויש אנשים שהמוסיקה נותנת להם, ואני מהמפלגה השניה".

ואצטט גם את סבא שלי, אבי אמי - שמחה חיים וילקומיץ', שעלה לארץ בסוף המאה ה 19 מרוסיה הלבנה, אחרי שסיים את לימודיו בוילנה, ואחרי תקופה קצרה ברחובות ומטולה, נעשה מנהל בית הספר בראש פינה. שם הוא הנהיג חידושים בתוכנית הלימודים בבית הספר: ראשית, כל התלמידים לומדים לקרוא ולשיר מתווים. שנית, כל הלימודים יתנהלו בעברית. ואם חסרים מונחים במתמטיקה, הוא יחדש וימציא את המלים הדרושות. ושלישית, כל התלמידים ילמדו גם את עבודת האדמה. לשם כך הוא הקים את גינת בית הספר המפוארת, שהפכה לשם דבר בימים ההם.

ג. גם את באה ממשפחה מוסיקלית לעילא ולעילא. נשמח אם תספרי לנו עליה.

כשרון מוסיקלי הוא באמת כשרון מיוחד במינו שבאמת עובר בירושה, בגנים. אבא, משה כרמי ניגן ולימד נגינה בכינור, ניצח על המקהלה בבית הספר ובקיבוץ בראשית דרכו. וגם אצלנו במשפחת כרמי כולם ניגנו. היינו חמישה אחים ואחיות. אחי הבכור, אשכול ניגן בחליל. אחותי דליה כהן, ניגנה בפסנתר, היתה מוסיקולוגית ידועה בעולם, כתבה הרבה ספרים והמון מאמרים על מוסיקה, וזכתה בפרס ישראל. אחי עופר כרמי היה כנר בתזמורת הפילהרמונית, אחותי אילה בשור ניגנה בפסנתר ושרה במקהלת הקיבוץ (עין חרוד, בפסח). ואני למדתי, ועד היום מנגנת בפסנתר, אך גם למדתי נגינה בצ'לו אצל עוזי ויזל (עליו השלום), וגם נגינה בעוגב אצל קרל ריכטר במינכן. כמו כן מזה 24 שנים אני מנצחת על מקהלת כרמים בירושלים, מלמדת נגינה בפסנתר (מאז גיל 23, כאשר סיימתי את לימודי הדיפלומה בפסנתר בארה"ב). והעיקר, אני מרצה על מוסיקה ברחבי הארץ. ובימים כתיקונם גם הייתי מדריכת טיולים בעקבות המלחינים הגדולים באירופה.

ד. כשרון מוסיקלי מתגלה מגיל צעיר ביותר. איך זה היה אצלך?

עולם המוסיקה אפף אותי מאז שאני זוכרת את עצמי בגיל שנתיים. כשהייתי בפעוטון (בעין חרוד קראו לו "בית הגמולים"), בימי שישי, במסיבות השבת עם המטפלות היו מדליקות נרות שבת וכולם היו שרים שירי שבת. מסתבר שהילדים (ואולי גם חלק מהמטפלות) היו מזייפים (רחמנא ליצלן). ואני סבלתי מכך מאוד והייתי תוקעת אצבעות בתוך אוזני, עוצמת את עיני וקוראת: תפסיקו לזייף! ואז הגננת ערכה לי שולחן קטן מיוחד בצד, עם נרות. שלא יפריעו לי ולא אפריע לכולם בשעת השירה. (את זאת סיפרה לי הגננת שנים לאחר מכן). 

 בגיל 3 הייתה שרה עם אביה  שירים ידועים בשמות התווים.

כשהיית בגן (בגיל שלוש וחצי), כל ערב כשאבא ואני היינו הולכים יד ביד להשכיב אותי לישון בגן, היינו שרים יחד כל הדרך כל מיני שירים, אבל לא במלים שלהם, אלא בשמות התווים. ובגיל חמש, מיד אחרי מסיבת יום ההולדת בגן, התיישבנו אבא ואני ליד שולחן הכתיבה שלו בבית, ואבא הראה לי חוברת תווים של שירים שהכרתי את מנגינותיהם, ואמר לי: תשירי. ושרתי ממש מקריאה ראשונה בשמות התווים. כלומר ידעתי לשיר מתווים לפני שידעתי לקרוא עברית ! עד מהרה התחלתי לנגן בפסנתר שהיה בגן, וליוויתי את השירה במסיבות השבת והחגים. (בשתי הידיים אותה המנגינה). וגם כשהייתי בכתה א' וב', הייתי הולכת לגן בימי שישי אחרי הצהרים, כדי ללוות את השירים במסיבות השבת והחגים. בגיל שמונה התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר אצל מורה מקצועי, צבי רוזנשטיין. ובגיל שתים עשרה הציע חגי אדר שאלווה את השירה של חברת הילדים במסיבות השבת והחגים. המורה לפסנתר לא ידע ללמד ליווי שירים. אז נסעתי (בחופש הגדול) לירושלים, אל אחותי דליה, והיא לימדה אותי את כל התורה כולה בפחות מעשר דקות. ואחרי תרגול קצר הייתי בעניין. חזרתי לעין חרוד, וביום ראשון ביקשתי מועדת התרבות את רשימת השירים לשבת הקרובה. במשך השבוע התאמנתי על אותם שלושה או ארבעה שירים עד המסיבה ביום שישי. בשבוע שאחריו ביקשתי את השירים ביום שני. ובשבוע הבא – ביום שלישי, ולאחריו – ביום רביעי. ומאז ביקשתי שישימו את רשימת השירים על כן התווים של הפסנתר ביום שישי, ו"יהיה בסדר".

ה. ביומן של עין חרוד המאוחד י"ח באלול תשע“ו כתב בן עין חרוד שעזב את המשק, אך חוזר אליו ולמשפחתו בחגים. ״אך פעם בשנה, בליל הסדר, כשצליליו הראשונים של שיר הקוצר עולים מפסנתרה של סמדר כרמי, אני לרגע אחד קצר וקסום שב להיות אותו ילד עין חרודי גאה, עם חולצה לבנה, סנדלים תנכיים חדשים, ואלומת חיטים בידיו״. תרומותיך לליל הסדר בעין חרוד כבר הפכו לאגדה. מה תוכלי לספר לנו עליהן?

הפילוג בעין חרוד התרחש בשנת 1952. בחופש הגדול. הייתי בת עשר וחצי. הגיע ליל פסח. דליה אחותי היתה מנגנת במשך שנים את תפקיד הפסנתר שחיבר פוסטולסקי, שהיה חבר עין חרוד בשנותיה הראשונות. ופתאום יש שני קיבוצים נפרדים. וכל קיבוץ זקוק לפסנתרנית. בתחילה דליה היתה מביאה חברה פסנתרנית מירושלים. אבל כשהגעתי לגיל 15, התחלתי אני לנגן בסדר פסח, כאשר דליה מנגנת בקיבוץ האחר. ומאז אני מנגנת כבר 65 שנים בסדר פסח. והייתי מסבירה: מדוע היה פילוג בעין חרוד? - כדי לאפשר גם לדליה וגם לי לנגן בסדר. סיבה טובה. צלילי הפסנתר הפותחים את סדר פסח בעין חרוד הם באמת מיוחדים במינם. חברי משק רבים סיפרו לי שברגע שנשמעים צלילי הפתיחה, כאילו יורדת קדושה על המקום, וחדר האוכל הופך להיכל קודש.

ו. לתלמידי מוסיקה מומלץ לא רק להתמקד בנגינה על כלי אלא גם לנגן בהרכבים ואף לשיר במקהלה. מה מעניקה השירה במקהלה לחינוך המוסיקלי שלהם? 

שירה במקהלה היא חגיגה בפני עצמה. כאשר קבוצת זמרי מקהלה שרים את שירי סדר ליל פסח בארבעה קולות (סופרן, אלט, טנור, בס) צומחת תחושה של אחדות הרמונית המעלה את הנשמה להתעלות רוחנית עליונה. לכן יש בסדר העין חרודי שירי מקהלה רבים. את חלקם כתב יהודה שרת, את חלקם יחזקאל בראון, פוסטולסקי, מתיתייהו שלם, ידידיה אדמון ואחרים. בגיל 12 הצטרפתי למקהלת הבוגרים ושרתי במקהלה את כל שירי הסדר (בתפקיד הסופרן). אחר כך ניגנתי אותם ושרתי אותם בו זמנית והשמחה הייתה גדולה.

ז. מנצחי מקהלות הם בדרך כלל גם המנהלים המוסיקליים שלהן. אילו עקרונות מנחים אותך כמנצחת וכמנהלת מוסיקלית של מקהלה? מהם השיקולים המנחים אותך בבחירת הרפרטואר של המקהלה?

מה בין ניצוח על מקהלה לניצוח על תזמורת? במקהלה יש בדרך כלל שלושה או ארבעה קולות. בתזמורת כלים רבים ותפקידים שונים רבים. במקהלה שרים במלים ובתזמורת "רק" צלילים. אבל בשני הגופים המוסיקליים הללו יש לדאוג לאחדות המהירות, לכניסות של כל קול או כלי, ולעוצמה היחסית המדוייקת - בין אם זו מנגינה ראשית או צלילי ליווי.

בחירת שירי המקהלה מונחית על ידי הטעם המוסיקלי של המנצח, ולפי יכולת הזמרים. בעבר היו במקהלה שלי שילוב של קוראי תווים וחניכי מוסדות מוסיקליים לצד אוהבי שירה עממית, והייתי משלבת בתוכנית שירים מכאן ומשם. אבל כיום כל חברי המקהלה הם מסיימי אקדמיה, ולכן השירים שאנו שרים הם ברמה גבוהה ומורכבת יותר.

ח. ואי אפשר בימינו בלי התייחסות להבט המגדרי. מן המפורסמות הוא שעולם המוסיקה הקאלסית היה, ובמידה רבה עדיין הינו, עולם גברי. יש הרבה פחות מלחינות ידועות ממלחינים ידועים, הרבה פחות מנצחות ממנצחים, ופחות סוליסטיות וחברות תזמורת ממקביליהן הגברים. האם ההבדל המגדרי-תרבותי-היסטורי הזה משתקף גם בעולם המקהלות?

מי הרוב? מנצחים או מנצחות? פעם זה היה ברור באופן מובהק: גברים! מנצחי תזמורת ומנצחי מקהלות ומלחינים. כיום המצב השתנה וממשיך להשתנות. יש מנצחות מקהלות, מנצחות תזמורות, ומלחינות. ברדיו כמעט בכל תוכנית מופיעה מנצחת, נגנית וירטואוזית, או מלחינה. מבחינה זו העולם נעשה שיוויוני יותר.

ט. היום יש הקלטות המעולות של קונצרטים ובכל זאת הקהל נוהר לאולמות. מה מושך את האנשים לביצוע החי של היצירות? 

הקלטות או ביצוע חי? ההקלטות מאפשרות לכל אחד לשמוע מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. הרדיו משמיע כל הזמן, והטלפונים הניידים יכולים להשמיע כל דבר לפי בקשתך. ובכל זאת אנשים נוהרים לאולמות הקונצרטים לראות ולשמוע את התזמורות והמקהלות והסולנים בביצוע חי. כבר נעשו על כך מחקרים רבים. ומצאו שההאזנה למקהלה או תזמורת ואפילו סולנים וירטואוזיים בחברת קהל גדול של מאזינים גורמת להתרגשות אדירה. יש משהו שקשה להגדירו, אך הוא גורם להאזנה המשותפת של הנמצאים באולם הקונצרטים להגיע לשיאי התלהבות שמתבטאים בקריאות ושאגות, ובמחיאות כפים קצובות שמביאות את הקהל לאחדות והתרוממות של שמחה. וזאת לא תמצא בהקשבה של מאזין בודד בפינתו.

י. באיזה כלי או כלים את מנגנת ואיך ומדוע הגעת לניצוח?

באיזה כלים אני מנגנת? בעיקר פסנתר. מגיל שלוש וחצי. עם אבא, כל ערב, לפני ההליכה לישון עם הילדים בגן הילדים. בעין חרוד, בגן, בקומה הראשונה היה פסנתר. ולפני שעלינו לחדרי השינה בקומה השנייה, היינו מתיישבים ליד הפסנתר ומנגנים שירי ילדים ושירי שבת ושירי חגים, כל אחד מאתנו ביד אחת, ושרים אותם בשמות התווים. בגיל שמונה התחלתי ללמוד עם מורה מקצועי. ובגיל שתים עשרה התחלתי ללוות את השירה במסיבות השבת ובחגים בחדר האוכל של חברת הילדים. חלילית פשוט לקחתי וניגנתי. בחלילית מנגנים בכל פעם רק בצליל אחד, ויש בה רק עשרה או אחד עשר צלילים (מקסימום שנים עשר צלילים). בגיל 14 הפסקתי ללמוד פסנתר והתחלתי ללמוד נגינה בצ'לו. עופר אחי (שהיה כנר) הביא אתו מאנגליה צ'לו, ואמר לי: תראי, יש לנו פסנתרנית במשפחה וגם כנר ואפילו חלילן (אחי אשכול). אבל מה שחסר לנו זה צ'לו. טוב. הסכמתי. ובמשך שלוש שנים למדתי אצל עוזי ויזל, שהיה בא לעמק מתל אביב. היה נחמד ומעניין ללמוד נגינה בצ'לו. אבל בגיל 18 כשהלכתי ללמוד באקדמיה למוסיקה בתל אביב הייתי צריכה לבחור בכלי שבו אתרכז כדי להשלים תואר, וברור היה שבפסנתר הייתי הרבה יותר מתקדמת. אלדד, בעלי, היה איש מפתיע. הוא אהב את העוגב, והחליט לנגן בעוגב. אחרי נסיון קצר הוא הבין שזה לא בשבילו, אז הוא החליט לבנות עוגב. הוא אסף המון חומר, קרא ולמד את הנושא, וככל שלמד, הוא הבין שזה לא בשבילו. ואז הוא פשוט קנה עוגב... ואני התחלתי לנגן עליו. בעצמי. וכשנסענו כל המשפחה לגרמניה למשך שנה, בשנת 1974 (אלדד נסע, אחרי עבודה במכון ויצמן ובמכון הביולוגי בנס ציונה, לשנת שבתון באוניברסיטה של מינכן), ואני הצטרפתי למקהלת באך המפורסמת בניצוחו של קארל ריכטר, וגם למדתי אצלו נגינה בעוגב. חוויה מאלפת. באותה שנה השתתפתי בעשרות קונצרטים של מקהלת באך וגם בהקלטות רבות של קנטטות של באך כחלק מסדרת הקלטות בחברת Archive הגרמנית, של כל הקנטטות של באך (יותר ממאתיים!). כשחזרנו לארץ, הייתי עורכת "מסיבות עוגב" בביתי. הייתי מזמינה אורחים – חברים, ומכינה קונצרט של 5 - 6 יצירות לעוגב, וגם הייתי מזמינה מוסיקאים אחרים (בני אורן, אילן גרוניך, גלילה ריבנר ואחרים), והיה שמח. שנים אחדות לאחר מכן, יום אחד התכנס אלדד (בעלי) בחדר עבודתו לשעה קלה, ואז יצא מחדרו והודיע לי: הזמנתי צ'מבלו מגרמניה ! כך היה מפתיע אותי. וכך הפכו מסיבות העוגב למסיבות עוגב וצ'מבלו, והיינו מנגנים מוסיקה מתקופת הבארוק עם כינור, חליל וצ'מבלו.

ואיך הגעתי לניצוח? - קודם כל למדתי ניצוח באקדמיה לתל אביב אצל גארי ברתיני. אבל עוד לפני כן, כשהייתי בבית הספר בכיתה ח' ט', למדתי גם תפירה אצל שרהלה סלוצקין מעין חרוד. תפירה ורקמה הן מלאכות נחמדות אבל פשוטות וחוזרות על עצמן ואינן דורשות מחשבה מרובה, ומשאירות את המוח לעיסוקים נוספים בו זמנית. לכן פניתי אל שתי בנות כתה שידעו לשיר נקי וגם אהבו לשיר, ותוך כדי השיעור לימדתי אותן קול ראשון ושני (שהמצאתי), ואני שרתי את הקול השלישי. הכל היה נחמד ונעים לאוזן. גם רקמנו גם שרנו. אלא שהמורה שרהלה חשבה שהשירה יכולה להפריע לריכוז של שאר התלמידות. והיא הציעה לנו לקחת את כסאותינו ולשבת בחוץ מתחת לסככה מול גינת בית הספר. וכך נולדה ה"מקהלה" הראשונה שלי. כשהייתי באקדמיה, יום אחד הזמין אותי הרי גולומב אל ביתו ברחוב יהושע בן נון 6 ביום שישי בערב, לשם הוא הזמין שלושה חברים, שאחת מהם - עדי עציון (לשעבר חיהל'ה) ביקשה מהרי שיספר להם על המתיאוס של באך. לאותו מפגש הוא הזמין גם אותי, ברומזו שאולי נשיר משהו בארבעה קולות. ואז הפשלתי שרוולים ואספתי את כל תווי המקהלה שהיו לי (ממקהלת באיחוד, שבה שרתי מגיל 15, למרות שהייתה מקהלת מבוגרים) והגעתי אל ביתו של הרי (קומה רביעית בלי מעלית). אחרי כשעה, אולי קצת יותר, אמרתי: עכשיו נשיר !. שני שירים כולם ידעו בעל פה: "בחיוכים של נועם" וכורל אחד של באך. ואני פרשתי את ערמת התווים שלי, ואמרתי: את השיר הזה אנחנו מוכרחים לשיר, הוא כל כך יפה. ואחריו הצעתי שיר אחר, שגם עליו אי אפשר היה לוותר. ואחריו עוד אחד ועוד אחד, ובסוף הסכמתי שנתפזר בסביבות שתיים אחר חצות. באמצע עדה שרת הציעה כוס תה. וכך המשכנו בשירת המקהלה עד שהרי כמעט הכריז: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית"... אבל אחרי שבועיים התאספנו שוב לחצייה השני של ההרצאה על ה"מתיאוס פסיון" של באך, ומיד המשכנו בשירי מקהלה שהבאתי. אבל הפעם הוזמנו עוד חובבי שירת המקהלה, וכבר היינו אולי שנים עשר חברים. חברתי יהודית חן זרקה את השם "הכנופיה" וגם היה לה סמל: ראש גולגולת עם צלב עצמות - "רצח מוסיקלי בערבון מוגבל". וכך המשכנו להיפגש כל שבועיים. מי לא לקח חלק בערבי השירה האלה? גארי ברתיני, אבי אוסטרובסקי, סילביה שמאי, לוסי אייג, גילה ירון, ועוד רבים וטובים. הכנופיה שרדה 10 שנים !

סמדר מנצחת על השירה בצל העצים בפסטיבל אבו גוש

שנים לאחר מכן, עברנו לגור במבשרת ירושלים, שברבות השנים הפכה למבשרת ציון. ואז הציע לי חגי גורן לנצח על השירה בצל העצים בהפסקה שבין הקונצרטים בכנסיה שבאבו גוש. שם הציעה לי חברה (נעמי נסטר) להקים מקהלה במכון כרם בירושלים, משיירי מקהלה אחרת שהתפרקה. וכך נולדה מקהלת כרמים שקיימת עד היום.

יא. האם יש לך איזו חוויה מיוחדת שהיית מעוניינת לחלוק עם קוראינו?

יש כה רבות, שקשה לי לבחור.

האמפיתיאטרון אפידאורוס ביוון וההמנון הדלפי הראשון

פארק יוסמיטי - הטיפוס על ה Dome.

באך, המיסה הגדולה, סנקטוס עם מקהלת באך ממינכן.

שקיעה ממרום הר מירון,

רגע דומיה ליד חדר המורים עם אבא בשבת בהיותי בת חמש.

זריחה ממרום הר סיני

באביב 1969 הצטרפתי אל קבוצת "מסיימי האוניברסיטה" לטיול בסיני. ביום השלישי הגענו אל ההר הגבוה ואל מנזר סנטה קתרינה. הקדמנו את שנת הלילה. בשלוש וחצי אחר חצות נשמע קול המעורר ובארבע כבר יצאנו לדרך. ארבע קבוצות מטיילים יצאו יחד אתנו: אנגלים, גרמנים, יפנים, וישראלים. טיפסנו על הר משה (ג'אבל מוסה), שנחשב כאחד המועמדים למעמד הר קבלת לוחות הברית – הר סיני. טיפסנו בחשכה לאור פנסים אישיים קטנים.

אכן, התנ״ך הוא בליבך...

הגרמנים הגיעו כקבוצה לראש ההר ראשונים, ממש ברגע זריחת השמש. כי הם היו הולכים בקצב אחיד 10 דקות, ונחים 10 דקות לסירוגין. האנגלים הגיעו כקבוצה באיחור מה, כי הם היו הולכים ומשוחחים ומתפלספים לאורך כל הדרך. היפנים הגיעו כקבוצה אחרונים, כי היו להם רגלים קצרות ומצלמות ארוכות והם צילמו וצילמו לאורך כל הדרך. והישראלים לא הגיעו כקבוצה, אלא בתפזורת. חלקם הגיעו עם הגרמנים, חלקם עם האנגלים, חלקם אחרי היפנים וחלקם לא הגיעו כלל.

לפתע זרחה השמש. ההרים מסביב בנויים מגרניט ורודה. ובאותו הרגע כל פסגות ההרים ניצתו בנוגה אדמדם, כמו באש אלוהית, ובערו באור ורוד - כתום - אדום. הילת קדושה ירדה על ההרים. חיזיון מדהים!

אני הגעתי יחד עם המדריך שלנו עם אחרוני הגרמנים. במדרגות האחרונות שמעתי לפתע שירת מקהלה! בראש ההר היו שתי כנסיות, קטנה וגדולה. רצתי אל הכנסיה הקטנה - ריקה. רצתי אל הכנסיה הגדול - נעולה. תמהתי, מאין באים הצלילים הנפלאים של שירת המקהלה? הקפתי את הכנסיה הגדולה ואז ראיתי את כל קבוצת הגרמנים עומדת בשורה ליד גדר הכנסיה, פניהם אל השמש הזורחת ושרים:

Wachet auf! wachet auf! es kraehet der Hahn!

השיר היה קצר. המקהלה חזרה עליו פעמים אחדות. וכך יכולתי להצטרף אל השרים. עד מהרה קלטתי שהם שרים בקאנון של שני קולות. מהר חיפשתי ומצאתי עפרון וגם, הפלא ופלא, פיסת נייר, ורשמתי את תווי המנגינה. ההרמוניה הייתה כה מושלמת שהשירה נשמעה כמו ארבעה קולות מקהלה. התעשרתי. תהיתי אם גם משה רבנו שמע הרמוניות כה יפות כאשר עלה אל ראש ההר לקבל את התורה.

לימים מצאתי במחברות התווים של אבא את הקאנון הזה כתוב בכתב ידו. כנראה הוא אסף שירי מקהלה כאשר היה בלימודיו בגרמניה, והעתיקם בכתב ידו אל מחברות התווים שלו. וכך יכולתי גם אני ללמד את ילדי ישראל את הקאנון היפה הזה. 

"עורו נא, עורו נא, השחר עלה,   השמש זורחת בזוהר הילה.

עורו נא, עורו נא, השחר עלה,    השמש תאיר על הארץ כולה".

סמדר על הר סיני (ג'אבל מוסה) ברגע הזריחה

יב. מה החזון שלך בתחום החינוך המוסיקלי בארץ?

כאן הייתי חוזרת גם אל סבא שלי וגם אל אבא שלי. סבא שמחה חיים וילקומיץ', אבי אמי, כמנהל בית הספר בראש פינה, קבע שכל התלמידים בכיתות הנמוכות ילמדו לשיר מתווים, כשם שלומדים שפה נוספת: אנגלית, ערבית, קריאת תווים. היו עוד חידושים שהביא לבית הספר בסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20: מתמטיקה עם מונחים בעברית (הוא חידש כעשרים מלים במתמטיקה בעברית, למשל לצלע השלישית במשולש ישר זווית הוא קרא "יתר"). והחידוש הנוסף - עבודת האדמה. גינת בית הספר הייתה לשם דבר. אפילו משה סמילנסקי, כשנסע לבקר את שמחה וילקומיץ' בראש פינה, תאר את גינת בית הספר הפורחת הנראית למרחוק כחגיגה צבעונית במורד הרי ראש פינה הצחיחים.

אביה של סמדר - משה כרמי

ואבא משה כרמי, כשהגיע לעין חרוד שליד המעיין ב 1925, הביא אתו מגרמניה (אחרי 4 שנות לימוד באוניברסיטה של לייפציג) ארגז גדול (ליפט) ובו כינורות וחצוצרות ועוד כלי מוסיקה רבים כולל הרמוניום (שמנפחים ברגל כדי להשמיע את חליליו), וגם ספרי מדע וספרי אמנות רבים וגם ספרי שירים עם תווים, כדי החיים בעמק יהיו עשירים יותר מאשר ייבוש ביצות וגידולים חקלאיים. לימוד מוסיקה פותח שער לעולם של יופי שמחה ואושר, ולא כדאי להחמיצו.

יג. ולסיום אשמח לדעת מה את מאחלת לעצמך לשנים הבאות.

היות שלפי אמונתי ודרכי בחיים, האושר, שרבים מחפשים אחריו, תלוי רק בי ובאחריותי, ולכן הוא נמצא בתוכי, ואינני אמורה לחפשו, לכן אם המצב יימשך כשם שהוא קיים כעת, אהיה שמחה בחלקי.