ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
 |
| מתוך שירו של יצחק מאיר |
10.5.2024 ב באייר תשפ״ד
יום העליה לקברה של שרה יפת לגילוי המצבה, אזכרה והתייחדות עם זכרה.
את קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם הכרתי כבר היטב משנות לימודי בתיכון ליד האוניברסיטה (כיום ליד״ה), שבהן הרביתי לקחת קורסים אוניברסיטאים בפילוסופיה כללית. אבל ללמוד בו מקרא היה עבורי חידוש גמור. בת 21 הייתי, נטמעת בין התלמידים הרבים שחבשו את ספסלי החוג. כה רבים הם היו עד שהיה צורך לקבוע את ׳המבוא למקרא׳ באולם מייזר רחב הידים.
בצעדים סקרניים נכנסתי לשיעור הטקסט הראשון שלי בחוג למקרא. הוא היה על ספר שמות והמורה היתה דוקטורנטית צעירה ונמרצת, שרה יפת שמה. הלימוד אצלה לא היה דומה לשום דבר שידעתי קודם לכן מלימודי התנ״ך בתיכון. הייתי מכושפת. שאלות מרתקות, מפץ גדול של אפשרויות פירוש, שקלא וטריא, חגיגה אינטלקטואלית מרגשת!
במהלך אותה שנת לימודים היא הזמינה אותי להיות עוזרת המחקר שלה, תפקיד שאותו מילאתי לסרוגין במשך כמה שנים וזימן לי הצצה נדירה לערש הלידה של כמה מספריה.
באותו קורס, שאני יכולה להבחן עליו גם ברגע זה, כאילו לא חלפו עשרות שנים מאז, נורתה אבן הפינה להפיכתה של שרה יפת ל׳מורתי׳: אישיות דגולה שלא רק לימדה והשכילה אותי מחכמתה אלא גם בעלת השפעה מעצבת על דמותי כחוקרת וכמורה.
בקיץ אותה שנה נישאתי, ומורתי אז ולתמיד אמרה לי בחתונה, מיד כשראתה את חתני: ׳הייתי המחנכת שלו בבית הספר היסודי ״גאולים״, והוא הצטיין בחשבון!׳. כל כך אופייני היה לה, להכיר היטב את תלמידיה, ילדים כבוגרים, ולזכור אותם לאורך זמן. גם אישי זוכר אותה מימיו בבית הספר היסודי כמורה מצטיינת וספורטיבית שניהלה את השיעורים ביד רמה, ובהפסקות יצאה לשחק עם תלמידיה ולקפץ איתם בחבל.
כך התחיל הקשר המחקרי-לימודי-אישי ביני לבין שרה יפת, שנמשך מאז ועד היום הזה. כן, כמובן, עד היום הזה ממש. היתה ועדיין יש לה נוכחות כל כך חזקה בעולמי שלפעמים אני מרגישה שהיא עוד מעט תתקשר או תשלח מייל, תתעניין, תספר ותזמין אותי לביתה. וכשאני מגיעה לתאטרון ירושלים אני מחפשת אותה בעיני. הרי תמיד היינו נפגשות שם במופעי הזמר העברי שהיא כל כך אהבה.
בזכותה המשכתי את לימודי לתואר שני במקרא ולא בפילוסופיה, שהיתה קודם לכן תשוקתי הגדולה. במהלכם זכיתי להשתתף בסימינריון שלה על ספר דברי-הימים, וזכורה לי היטב כניסתה לכתה בשיעור הראשון כשבפיה הצהרה שחשוב ללמוד את ספר דברי-הימים ׳משום שדורנו הוא תקופת שיבת ציון מחודשת׳. הדברים הללו, למדתי לדעת, היו קצה תמציתי של קרחון אידאולוגי שהדריך את תפיסת עולמה התרבותית.
החוקרים הראשונים בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים היו אנשים שקיבלו את הכשרתם המדעית באירופה. יפת, לעומת זאת, היתה ישראלית שורשית. ילידת פתח תקווה (1934), שגדלה והתחנכה בארץ. היא התחילה את לימודיה בבית הספר פיק״א בפתח תקוה, המשיכה בגימנסיה העברית ׳הרצליה׳ בתל אביב (למדה במגמה ראלית) ואחר כך עברה ללמוד במכללה לחינוך על שם דוד ילין בירושלים וקיבלה ממנה תואר B.Ed (בוגר בחינוך), כשאת התעודה קיבלה מידי דוד בן-גוריון!
מחקריה המכוננים של יפת על ספרות שיבת ציון מאירים את חשיבותה של הספרות הזאת בעיניה. בתקופת שיבת ציון, היא אמרה, הצליח עם ישראל לחזור לחיים ולחדש את חיוניותו, ובכך שימשה התקופה הזאת תקדים היסטורי לתנועה הציונית שהובילה לחידושה של הישות היהודית הלאומית בארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל. האנלוגיה בין תקופת שיבת ציון ובין התנועה הציונית הייתה גורם מניע ומכוון בתודעה ההיסטורית של מנהיגי התנועה הציונית עצמם, והדריכה את פעולתם. תיאודור הרצל, הגדיר את עצמו במפורש כ׳זרובבל׳, וציפה במפורש לתקומתו של כורש חדש.
שמחתי מאד כשבחרה לפרסם את מאמרה ׳תקופת שיבת ציון: הבסיס המקראי של הציונות כתנועה פוליטית׳ בבלוג שלי. מאוחר יותר היא כללה אותו באסופת כתביה ׳בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים׳: מחקרים בתקופת שיבת ציון: תולדותיה, ספרותה, לשונה, השקפותיה ועולמה הדתי, א, אסופות יג, מוסד ביאליק, ירושלים 2017, עמ׳ 170-161.
יפת היתה חוקרת חרוצה ופוריה עד מאד. היא עסקה בפרשנות ימי-הביניים ובסוגיות יסוד בחקר המקרא: עיצוב ההיסטוריוגרפיה המקראית, החוק והתורה, האמונה והפולחן, והיחס בין האמינות ההיסטורית לאידאולוגיה.
היא טענה שמחקר ההיסטוריוגרפיה המקראית נוטה לעיתים קרובות לקיטוב ולעמדות של או/או, ושיש נטייה להעריך את הסיפור המקראי במונחים של אמת או שקר. אבל זוהי גישה דוגמטית. נכון יותר לבחון כל יצירה ספרותית במונחים של הסוגה הספרותית המסוימת שאליה היא שייכת. הסיפור (=נרטיב) אינו בהכרח יציר הדמיון ועשוי לכלול נרטיב היסטורי, נרטיב ביוגרפי וכו׳. ההיסטוריוגרפיה המקראית היא סוגה ספרותית והיא נקבעת על פי העובדות המסופרות, דמותו של המחבר והשקפותיו, והמתודולוגיה והטכניקה הספרותית של המחבר שבאמצעותן הוא מביא את הסיפור לקורא. מכאן יוצא, שביקורת ספרותית והיסטורית זהירה תניב לא רק ׳עובדות׳ אלא גם תובנות היסטוריות ותאולוגיות שעשויות לשחזר את החיים האמתיים של התקופה ולגלות את החיוניות של התהליך ההיסטורי.
בנעורי סייעתי לה בדרכים שונות בהוצאה לאור של ספריה על דברי הימים ועל פירוש רשב״ם לקהלת (כולל הכנת המפתחות), ומאוחר יותר נהגתי לכתוב סקירות מפורטות על ספריה שהיו עבורי אוצר בלום של ידע, תובנות וחכמה. כך פירסמתי בבלוג שלי סקירות על פירוש ר׳ שמואל בן מאיר (רשב״ם) לשיר השירים (2008); ׳בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים׳: מחקרים בתקופת שיבת ציון: תולדותיה, ספרותה, לשונה, השקפותיה ועולמה הדתי (2017); דרך החושקים: פירוש אנונימי לשיר-השירים (יחד עם דב ולפיש, 2019); פירוש עזרא-נחמיה בסדרה ׳מקרא לישראל׳ (2019); ומחקרי מקרא (2022).
במבוא ל׳מחקרי מקרא׳ כתבה יפת: ׳כשאני עומדת עתה על סף סיום פעילותי האקדמית - מחקר, הוראה ופעילות ציבורית וחינוכית לסוגיה - אני מפנה מבט לאחור ומנסה לסכם, ואחד הביטויים הוא הרצון להנגיש את פירות מחקריי בשנות פעילותי הארוכות לציבור הרחב של חובבי המקרא ולומדיו׳ (עמ׳ יג).
האסופה כוללת מבחר של מאמרים בתחומים שונים של חקר המקרא אשר ראו אור במשך כמעט יובל שנים ומבחר מהרצאותיה של יפת, שמלמדות על רגישותה להפצת דעת המקרא בציבור המשכיל.
היא היתה גם רגישה לסוגיית נשים ומגדר. במחקרה על ׳שמות נשים וענייני מגדר בספר דברי הימים׳ היא כותבת, שהעמדות של מחבר דברי-הימים ביחס לנשים ומגדר נעות בין שני קטבים - בין הקוטב של המערכת הפטריאכלית המסורתית לבין הקוטב שנשים מהוות רכיב אינטגרלי במארג החברתי.
ההבט המגדרי ראוי לציון גם במבט-על על דרכה של יפת בעולם האקדמי. בשלבי הראשית של האוניברסיטה העברית כיהנו בה רק שש נשים פרופסוריות, אף אחת מהן לא במדעי הרוח. מאז בוא הפמיניזם לישראל בשנות השבעים של המאה העשרים התחילה התמונה להשתנות אבל גם היום שיעור הנשים בעולם האקדמי נמוך משיעורן באוכלוסייה, ורק מיעוט מהן מגיע לתפקידי ניהול בכירים. יפת היתה ׳האשה הראשונה באקדמיה׳ ולעיתים גם היחידה בהרבה הבטים. היא היתה הראשונה לזכות בפרס ישראל במקרא (2004), האשה הראשונה שכיהנה בתפקיד ראש המכון למדעי היהדות, נשיאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, מנהלת הספריה הלאומית ועוד ועוד.
לפני כמה חודשים היא סיפרה לי שביום רביעי 21.7.2023 הגיעה לדוא״ל שלה הודעה מהאקדמיה הבריטית שהפתיעה אותה, ובישרה לה שמועצת האקדמיה החליטה להעניק לה את המדליה על שם בורקיט לשנת 2023, שהיא פרס חשוב מאוד במחקר המקרא, שמוענק אחת לשנתיים על ידי האקדמיה הבריטית, כבר כמעט מאה שנים. יפת ראתה את המדליה לא רק במישור האישי אלא גם במישור הלאומי-ציוני והפמיניסטי. וכך היא כתבה לי בספטמבר 2023: ׳זאת הפעם הראשונה שזוכה הפרס הוא ישראלי, וזאת הפעם הראשונה שהזוכה הוא אישה. חשבתי שהענקת הפרס לזוכה ישראלי היא לא רק כבוד לזוכה אלא גם הכרה במחקר המקרא בישראל׳.
ספר קהלת היה קרוב במיוחד לליבה של יפת. ואם ננסה להשיב על שאלתו של החכם ׳מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?׳ (א, ג) נוכל אולי לומר, שהיתרון של יפת בכל עמלה שעמלה תחת השמש הוא, שאת כל הטוב שספגנו ממנה בשיעורים, בהרצאות, בשיחות החברתיות וכמובן דרך מחקריה המודפסים והרצאותיה המצולמות שבמרשתת, נמסור לתלמידינו, ותלמידינו ימסרו לתלמידיהם, ותלמידיהם לתלמידי תלמידיהם עד אלף דור.
יצחק מאיר
לִזְכֹּר זֶה לֹא לִסְפֹּד יוֹם יוֹם,
לִזְכֹּר זֶה מֵעֵבֶר לָאֵבֶל.
לִזְכֹּר זֶה אִינְטִימִי, לִזְכֹּר זֶה לִהְיוֹת
אִתְּךָ בְּשִׂיחָה שֶׁעוֹלָה כְּמוֹ נֶבֶט
מִתּוֹךְ עֲרוּגַת צְלָלִים אֲלוּמָה,
זֶה לִשְׁמֹעַ קוֹלְךָ שֶׁאִישׁ לֹא שׁוֹמֵעַ,
זֶה לִרְאוֹת בּוֹאֲךָ וְצֵאתְךָ בִּדְמָמָה,
זֶה לָחוּשׁ בְּיָדִי שֶׁאַתָּה כְּמוֹ נוֹגֵעַ
בְּעוֹר בְּשָׂרִי כְּמוֹ אַתָּה כָּאן,
זֶה לִרְדֹּף אַחֲרֵי מִלִּים שֶׁאָמַרְתָּ,
זֶה לִפְתֹּר אֶת מָה שֶׁהֻצְפַּן בִּשְׁתִּיקָה,
זֶה לִשְׁמֹר אִתְּךָ עַל מָה שֶׁשָּׁמַרְתָּ
וְהָלַכְתָּ לְךָ, וַאֲנִי בִּמְקוֹמְךָ
נוֹעֵל אֶת הַכֹּל לְעוֹלָם בְּשִׁמְךָ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.