הדה רכניץ, מרצה לנושאים אמריקאיים (היסטוריה, פוליטיקה, אקטואליה, קהילה יהודית אמריקאית)
זה סיפור על אישה שחיה חיים בוהמיים יוצאי דופן - אקסטרים אינטלקטואלי - בכל קנה מידה. היא הייתה רדיקאלית בדעותיה, פמיניסטית (לחמה למען זכות בחירה לנשים), קומוניסטית, אנרכיסטית, קתולית כה אדוקה שהאפיפיור התבקש לשקול הפיכתה לקדושה של הכנסיה... שילוב של תפיסות עולם שלא תמיד נראה אפשרי או אף הגיוני.
דורותי דיי DOROTHY DAY נולדה ב8 בנובמבר, 1897, בברוקלין הייטס, ברוקלין, ניו יורק. אימה, גרייס סאטרליי דיי, הייתה בת ניו יורק, ממוצא בריטי ואביה, ג'ון דיי, היה יליד טנסי, ממוצא אירי. ההורים נישאו בכנסיה אפיסקופלית בגריניץ' ווילאג'. לדורותי היו 2 אחים בוגרים, דונאלד וסאם יוסטון, אחות, דליה ומאוחר יותר נולד ג'ון, בן הזקונים במשפחה. האב היה כתב ספורט שאהב מאד מרוצי סוסים וסיקר אותם, וכשלדורותי מלאו 6, הוא קיבל עבודה בקליפורניה והמשפחה עברה לאוקלנד. אלא שעקב רעידת האדמה הנוראית שהתרחשה בסאן פרנסיסקו ב1906, נשרף הבניין בו היה מצוי העיתון בו עבד ולכן, האב איבד את פרנסתו והמשפחה נדדה שוב, הפעם לשיקאגו. דורותי תשחזר מאוחר יותר, עד כמה רעידת האדמה הייתה חרוטה בזכרונה- את אימה והשכנים מנסים לסייע להומלסים הרבים שהסתובבו ברחובות לאחר שאיבדו את ביתם. מבחינתה של דורותי היה זה לקח חשוב לעתיד- משמעותה של פעילות קהילתית נוצרית ...
המשפחה נשארה בשיקאגו 12 שנה. דורותי גדלה בימים שלפני פרוץ מלה"ע הראשונה. המשפחה השתייכה למעמד הבינוני, שהעריך חינוך, השכלה, קריאה וכתיבה. היה זה בית יציב, פטריוטי, שהעניק חום לילדיו. הם היו נוצרים פרוטסטנטים, אך רק לעיתים רחוקות הלכו לכנסיה. באוטוביוגרפיה שלה, " הבדידות הממושכת" THE LONG LONELINESS"", כתבה דורותי שכילדה בת 8, היא הייתה כל כך גאה באמונתה הדתית עד כדי גועל. היא נהגה לקרוא את התנ"ך ולהשתתף בתפילות בשכונה. שנתיים אחר כך, שיכנע האחראי בכנסיה השכונתית את האימא, לרשום את ילדיה למקהלת הכנסיה וכך החלה דורותי להגיע לכנסיה מידי יום ראשון בשבוע. היא אהבה את השירים, את התפילות, את פסוקי התהילים... כאשר המשפחה עברה לחלק הצפוני של שיקגו, החלה דורותי ללמוד את התפילות הרלבנטיות להטבלתה ולבסוף הוטבלה.
האבא התנגד להכניס הביתה "סיפרי משרתות" (כהגדרתו) ודורותי, שבילתה חלק גדול מזמנה בטיפול באחיה הצעיר, ג'ון, מצאה בכל זאת זמן לקרוא ספרות יפה. והיא קראה בשקיקה - הוגו, פו, דיקנס, סטיבנסון, לואיס סינקלייר, אפטון סינקלייר (אהבה במיוחד את ספרו "הג'ונגל"), דרווין, ת'ורו, דוסטוייבסקי, טולסטוי, גורקי , ג'ק לונדון, ספנסר, האקסלי, מאמרים בוול סטריט ג'ורנאל ועוד ועוד. באמצעות כתביו של האנרכיסט פיוטר קרופוטקין היא נחשפה לעוני ולאנרכיזם ולתפסיתו - המנוגדת לזו של דרווין - שיש לנסות להגיע ,למרות ההבדלים, לשת"פ בין הפרטים בחברה. הקריאה האינטנסיבית כל כך שימשה עבורה בסיס לאקטיביזם החברתי העתידי שלה.
The books will always be there. If we give up many other distractions, we can always turn to them. We can browse among the millions of words written and often just what we find can nourish us, enlighten us, and strengthen us.-
"הספרים תמיד יהיו שם. אם נוותר על בידור מסוגים אחרים, תמיד נוכל לחזור אל הספרים. נוכל לרפרף בין מיליוני המילים הכתובות ולעיתים, מה שנמצא, יזין אותנו, יאיר את עינינו ויחזק אותנו".
בגיל 16, לאחר שזכתה במילגה על הישגיה הלימודיים, נרשמה לאוניברסיטה של אילינוי, שם למדה שנתיים, במהלכן, החלה מפתחת מודעות חברתית עמוקה, קשרה קשרי חברות והחלה את דרכה העיתונאית. תוך כדי כתיבה לעיתון מקומי, היא שמה לב יותר ויותר לפער העמוק שבין חיי העשירים לחיי העניים ולכן, נרשמה כחברה במפלגה הסוציאליסטית באוניברסיטה. התפיסה המרכסיסטית שהעניים עניים כי העשירים גנבו מהם את כל כספם, תהיה מקובלת עליה כל חייה. לכן, היא אהדה את סטאלין, מאו וקאסטרו , אך שלא כקומוניסטים, היא לא חסכה מהם ביקורת על הרציחות ההמוניות שביצעו.
דורותי לא לקחה חלק בחיים החברתיים בקמפוס, אך המשיכה לקרוא באינטנסיביות, תוך שימת דגש על ספרות חברתית נוצרית רדיקאלית. למרות שספריו של דוסטוייבסקי סייעו לה לשמר את אמונתה באלהים, היא יצאה כנגד הדת הממוסדת שאיננה עושה דבר כדי להקל על חיי הנזקקים. בתקופה זו, דורותי עצמה הייתה במצב כלכלי קשה ונאלצה לגור בבתי אנשים בתמורה לעבודות בית כמו כביסה או טיפול בילדים. לעיתים, אביה שלח לה מעט כסף ואז הייתה קונה לעצמה בגדים ונעליים בחנויות זולות. המודעות לפערים החברתיים רק הלכה והחריפה ובאוטוביוגרפיה שלה כתבה: "העסיקה אותי שאלה כבדת משקל. מדוע עושים כל כך הרבה כדי לרפא את החוליים החברתיים, במקום לנסות למנוע אותם מלכתחילה?... היכן אותם קדושים האמורים לשנות את הסדר החברתי, לא רק לדאוג לעבדים, כי אם לבטל את העבדות?"...
אחרי שנתיים, בגיל 18, עזבה דורותי את האוניברסיטה וחזרה לניו יורק, תוך שהיא מתמקמת בלואר איסט סייד, איזור עני שבו הצטופפו מהגרים רבים, חלק גדול מהם יהודים שהגיעו ממזרח אירופה. העבודה העיתונאית הראשונה שלה הייתה עבור העיתון "הקריאה של ניו יורק (הקריאה(THE CALL" . בנוסף, היא החלה לכתוב בעוד מספר פרסומים סוציאליסטיים, כולל "המשחרר" ( THE LIBERATOR""), "ההמונים" (" THE MASSES"), בנוסף ל"הקריאה" ("THE CALL") . היא הייתה רק בת 18 וקרועה בין תפיסות שונות - סוציאליזם, אנרכיזם, סינדיקליזם: "כאשר קראתי את טולסטוי, הייתי אנרכיסטית. מחויבותי ל"הקריאה" שמרה עלי כסוציאליסטית מהאגף השמאלי ואילו האמריקאניזם שלי משך אותי לכיוון הסינדיקליזם"... במסגרת עבודתה העיתונאית היא נהגה לראיין דמויות מעניינות ובין השאר ראיינה את לאון טרוצקי.
באחת מכתבותיה עבור "הקריאה",שהתפרסמה ב13 בנובמבר, 1916, היא הפנתה את דבריה אל ג'ון רוקפלר המיליארדר. היא תיארה משפחה איטלקית קשת יום, משפחת סלבטורה, לה היו 6 ילדים, אך בגלל העוני המחפיר בו חיו בפרבר עני של ניו יורק, הם נאלצו להתחיל לאכול את האוכל שקנו עבור הכלבלב שלהם (כבד ורגלי תרנגולת). את האוכל בישלו על כיריים שהופעלו באמצעות שבבי עץ שהילדים היו אוספים בחוף הים, כך שהאש לפחות הייתה בחינם... מאחר שלא היה להם כסף לבית, הם גרו בתוך מגדלור ישן שכבר לא היה בשימוש. זה אמנם לא היה בית, אך לפחות זה העניק מחסה והמשפחה נראתה לדורותי כמי שהשלימה עם גורלה. האימא הייתה זמרת קרקסים שמגיל 12נהגה לצאת למסעות עם להקה. יחד עם האבא הם הפכו לצמד זמרים, ששרו בכל הזדמנות על מנת להתפרנס. החורף עמד בפתח ולמשפחה לא הייתה פרנסה וגם לא ממש מושג איך תעבור את העונה הקרה. ההורים רצו להעניק לילדיהם את ההזדמנות שגם הם קיבלו כצעירים, לפני שהחלה התדרדרותם הכלכלית והאימא אמרה: "לו רק לא היו כל כך הרבה ילדים, אך בכל זאת, אני אוהבת את כולם"...
בין האנשים איתם התיידדה דורותי, היו סוציאליסטים, קומוניסטים, מנהיגי פועלים – בעיקר מתעשיית הטקסטיל (גם בה היה אז ייצוג יהודי מכובד), הוגים ואנרכיסטים שהתנגדו לכניסתה של ארה"ב למלה"ע הראשונה. דורותי סיקרה מפגשי פועלים ובאחת ההזדמנויות נסעה לוושינגטון עם קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שהתנגדו כמוה לכניסת ארה"ב למלחמה. היא דיווחה על המחאות החברתיות, על "התפרעויות הלחם" כנגד יוקר המחיה, על שביתות, אבטלה ועל צורות נוספות של האומללות האנושית. הפער בין המעמדות וביקורת על השיטה הקפיטליסטית הקיימת, היוו את מרכז כתיבתה העיתונאית של דורותי דיי באותה תקופה. לא ברור אם דורותי האמינה באמת ובתמים ברעיונות שהעלתה או שאלו היו רק תוצר של האסוציאציות שלה. בדיווחים מתקופה זו, ניתן לחוש את השמחה שלה להימצא בקרבתם של אנשים הפועלים לשנות את פני החברה. הפעילות המעשית ברחוב, יחד עם הדיונים האינטלקטואלים בין אנשים עם תפיסות עולם שונות, הרשימו אותה מאד. היא הייתה עיתונאית, אך לא עיתונאית ניטראלית , כי אם דעתנית, עיתונאית שנקטה עמדה.
דורותי שמחה על מהפכת פברואר 1917 ברוסיה ועל הפלת הצאר והקמתה של ממשלה מהפכנית. ממשלה קומוניסטית.
היא נעצרה בנובמבר 1917 משום שהפגינה ליד הבית הלבן יחד עם פמיניסטיות אחרות שהשתייכו לתנועת "הזקיפים השקטים" ("SILENT SENTINELS") , בדרישה להעניק זכות הצבעה לנשים. הן הפגינו גם נגד התנאים הקשים מהם סבלו בכלא, הנשים שנעצרו על שתמכו בהענקת זכות בחירה לנשים. היא נידונה ל30 ימי כלא, אך שוחררה לאחר 15 יום משום שבמשך 10 ימים שבתה רעב. היא חשה אכזבה רגשית עצומה, מהמעשים שאדם מסוגל לעשות כנגד אדם אחר. היא הטילה ספק בתועלת שבמחאה ובהתנגדות. היא קראה בתנ"ך, אך לא רצתה בשלב זה, בו חשה תבוסה , לפנות לאלוהים. במידה מסויימת, התרחקה אז מהדת.
במשך מספר חודשים אחר כך, גרה בגריניץ' ווילאג', שם התיידדה עם אינטלקטואלים, ביניהם המחזאי יוג'ין או'ניל EUGENE O'NEILL , שלטענתה הגביר אצלה - שוב - את הרגש הדתי. היא חיה חיים בוהמיים מאד – מאוחר יותר היא התייחסה אליהם כחיים מבוזבזים, חיים מלאי חושניות ומיניות- וניהלה פרשת אהבים עם מייק גולד MIKE GOLD, סופר רדיקאלי שהפך לקומוניסט והמשיכה לשמר את קשריה עם קומוניסטים אמריקאים בולטים, דוגמת אנה לואיס סטרונג ANNA LOUISE STRONG ואליזבת גורלי פלין ELIZABETH GURLEY FLYNN שתהפוך מאוחר יותר ליו"ר המפלגה הקומוניסטית בארה"ב. "אינני מחשיבה עצמי כליברלית - אני מחשיבה עצמי כרדיקאלית" נהגה לומר אז.
בתקופה בה לא הייתה פעילות חברתית משמעותית, היא מצאה עצמה עוסקת יותר בנושאי הדת. היא נהגה לבקר בכנסיות - הן מתוך סקרנות והן בתקווה למצוא מרגוע. היא החלה ”לגלות את אלוהים" – יותר ויותר, מיום ליום.
בגיל 20 היא ניהלה פרשת אהבים בלתי מוצלחת עם ליונל מויס LIONEL MOISE, במהלכה גם אילץ אותה לעבור הפלה בניגוד לרצונה, מעשה עליו הצטערה כל חייה. אם כי נראה שגם היא עצמה, חששה שאם תלד את הילד, מויסה ינטוש אותה. הוא אגב, נטש אותה בכל מקרה...
מאוחר יותר, עם התקרבותה לקתוליות, היא תשנה את דעתה ותתנגד לאהבה חופשית ולהפלות.
מויס שהיה מבוגר ממנה ב9 שנים, היה עיתונאי. אך להשלמת פרנסתו עבד גם ככח עזר בבי"ח "קינגס קאונטי" Kings County Hospital , בברוקלין, שם עשתה דורותי התמחות במסגרת לימודי סיעוד וכך הכירו. היא פנתה ללימודי הסיעוד לאחר שחבר מחוג חבריה התאבד, מה שחידד אצלה את המודעות לטרגדיות שבחיים. אלא שלאחר שנה, נטשה את הלימודים כדי להתמסר לכתיבה, בה ראתה את יעודה.
גם ארנסט המינגווי הזכיר את מויס בכתביו ואילו המשורר קנת רקסרות Kenneth Rexroth כתב באוטוביוגרפיה שלו, את מה ששמע על אגדת מויס: " ... הייתה קבוצת נערות , ברובן זונות , שהסתובבו באזור רחוב קלארק צפון, כמהות לקפה ולחברה, כדרכן של זונות. במשך הזמן הן הפכו למאהבות של עיתונאים, סינדיקליסטים, אנרכיסטים ומנהיגי סוציאליסטים שהסתובבו אף הם באזור {The Dill Pickle}.אחת מהן הייתה נערתו של ליונל מויס, האיש שמספרים עליו שהוא זה שלימד את ארנסט המינגווי לכתוב. היא לפחות הייתה אחת ממה שהזונות מכנות (רעיות לא במלוא המובן) wives-in-law, שהתחלקה בו עם עיתונאית, פסלת וביתו של שופט מיליונר. בימי שבת בערב, כאשר הבנות היו משתכרות מהג'ין ב"באגס מוראן", הקרבות על גופו היפה והאהוב של ליונל מויס היו כבירים... אף אחד מהאנשים האלו לא היה טיפש או ביריון. כל הבנות היו יפות; גם מי שכונתה ליז המרושלת, הייתה נאה למראה וכולן היו מאהבות, רעיות ואחיות רחמניות מסורות מאד לגבריהן, שתמיד נכלאו או קיבלו מכות בגלל אלכוהול או מהפכנות, או שניהם גם יחד. לליונל מויס היו רעיונות ברורים לגבי כתיבה איכותית, רעיונות שהפכו לקריקטורה אצל המרקיז מקינסברי של המינגווי.
וגם דורותי התייחסה בכתיבתה למויס, אם כי לא הזכירה את שמו –" גבר בו הייתי מאוהבת עד עימקי נשמתי זה מספר שנים, אהב את פסקל {בלז פסקל}, כך שנחשפתי ל"הגיגים" , שלא ממש הבנתי אך שעוררו את סקרנותי .חבר זה קרא את דוסטויבסקי ובעוד עד אז קראתי אותו באופן שבשגרה כי אהבתי את (הסופרים) הרוסים, הרי שמעתה התחלתי לקרוא אותו מתוך הבנת הגברים והסבל. אדם זה שנא את ג'יימס ג'ויס, הטעם של ספריו אותי דווקא הקסים; פעם, כשנסענו ברכבת בשדרת הצפון ואני סיפרתי לו על ג'ויס, הוא חטף מידיי את הספר " דיוקן האמן כאיש צעיר" וזרק אותו מחלון הרכבת".
ב1920 או 1921, לאחר שסיימה את הפרשה האומללה עם מויס, נישאה דורותי בטקס אזרחי לברקלי טוביי BERKELEY TOBEY (1881-1962). זאת, לאחר שנסעה לאירופה ואז שבה לארה"ב וביקרה בשיקגו, ניו אורלינס וקליפורניה.
באוטוביוגרפיה "הבדידות הממושכת", היא מתייחסת לשנים בהן כתבה את "הבתולה האחת עשרה":
" מעולם לא התכוונתי לכתוב אוטוביוגרפיה. במקום זה, תמיד רציתי לספר מה הביא אותי אל האלוהים ודברים שהזכירו לי את אלוהים. אינני יכולה לכתוב בצורה אינטימית מידי על השנים הבאות, משום שאינני רוצה לכתוב על אנשים אחרים שאיתם הייתי בקשר קרוב. אינני רוצה לכתוב בפירוט רב מידי על טיול לאירופה. בלונדון הלכתי ברגל ונסעתי באוטובוס וחקרתי וחשבתי על דה קוינסי ודיקנס. בפריס עשיתי אותו דבר, אך שם ליוו אותי בלזק ודה מופסאן וויקטור הוגו. את איטליה אהבתי ; ששת החודשים שביליתי בקאפרי היו בעלי חשיבות עצומה גם שנים אחר כך, הריח של הבישול האיטלקי, צליל הזבובים המזמזמים, הקולות הרועמים של שכניי האיטלקים, הטעם של הספגטי והפולנטה והיין האדום החמוץ החזירו אותי אל החודשים אותם ביליתי לחוף הים התיכון, או שוטטתי ברחובות נפולי, או נהגתי בטיולים בטבע, מאחורי סוסים עלובים ורוכביהם ... ביליתי שנה בכתיבה ולא עניין אותי המצב הפוליטי, למרות שזו הייתה התקופה בה הפשיזם עלה לשלטון באיטליה. אך חייתי בתקופה של אושר אישי ושברון לב ומה שקרה בעולם כמעט לא עניין אותי".
כשיצאה לנסיעות ארוכות נהגה לנסוע באוטובוס ובמאות נסיעותיה, היא נשאה עימה ספר תנ"ך, ספר תפילות וצנצנת של נס קפה.
ברקלי טובי היה עיתונאי שחי בווילאג', אהב את החיים הטובים והתחתן 8 פעמים בסה"כ. הוא כתב ל"ניו ריפאבליק" והיה המנהל העיסקי של העיתון הסוציאליסטי "ההמונים", בו כתבה גם דורותי. הזוג התגורר שנה באירופה, שם דורותי הייתה מנותקת מפוליטיקה והתרכזה בתרבות ואמנות ובהיותה רק בת 22 כתבה נובלה כמעט אוטוביוגרפית "הבתולה האחת עשרה" THE ELEVENTH VIRGIN, שהתבססה על הפרשה שלה עם מויס ועל 20 שנות חייה הראשונות. ג'ון הנרדי, גיבורת הספר, הינה למעשה, דורותי. יתכן שבכתיבה נסגר גם מעגל החיפושים העצמיים שלה. באפילוג ניסתה דורותי להסיק מסקנות מניסיונה היא, לגבי מצבן של הנשים בכלל
"חשבתי שהייתי אישה צעירה חופשיה ומתקדמת, אך גיליתי שלא הייתי כזו... חירות הינה רק גלימה מודרנית, מלכודת חדשה בה אנו הנשים משתמשות כדי ללכוד את הגבר בו אנו חפצות".
מאוחר יותר היא התייחסה לספר, כספר גרוע. היא לא הזכירה אותו בשמו, בשום הזדמנות ונראה שהייתה שמחה מאד לו כל העותקים היו נשרפים ונעלמים. היא עשתה מאמצים לאתר ולהשיג כל עותק אפשרי, במטרה להעלימו מהעין הציבורית. הספר הכאיב לה וגרם לה אי נוחות גם בגלל שמוזכרים בו לא מעט מחבריה, אנשים "אמיתיים". היא גם הגדירה עצמה כעיתונאית ולא ביוגרפית או סופרת, אך גם כתבה – במקום אחר - שתמיד חלמה לכתוב נובלות ("חלמתי בנובלות"). נראה שבנוסף לכל יתר הסיבות שמנינו לדחייתה את הספר, היא גם ביקרה עצמה מבחינה ספרותית וחשבה שהכתיבה לא הייתה טובה במיוחד. ישנם מבקרים הטוענים שקיימת השפעה של הנובלה (הכמעט) אוטוביוגרפית של ג'ויס, "דיוקן האמן כאיש צעיר", שפורסם בארה"ב ב1916, על הנובלה של דורותי. מאוחר יותר, באחד משני הספרים האוטוביוגראפיים "האמיתיים" שלה, "הבדידות הממושכת", היא תחזור על קטעים שלמים מתוך "הבתולה".
הספר לא הודפס שוב מאז 1924, כשיצא לאור לראשונה. אבל מכירת הזכויות להפקת סרט המבוסס על הספר הניבה 5000$, מתוכם דורותי קיבלה 2500$, בהם קנתה, על פי עצתה של חברתה פגי, בית על החוף בסטטן איילנד, במטרה שישמש מקום שקט לכתיבה. הסרט מעולם לא הופק ונראה שזה היה הסכום הגבוה ביותר שדורותי קיבלה אי פעם על ספר שכתבה.
ב1921, עם החזרה לארה"ב והפרידה מטובי, יצאה דורותי לשיקגו לחפש את מויס ושם התרחשה הסצינה המתוארת לעיל, שבה מויס חטף מידיה את הספר של ג'ויס וזרק אותו מחלון הרכבה בה נסעו...
עד מהרה היא מצאה מאהב חדש, פורסטר באטרהאם FORESTER BATTERHAM, פעיל חברתי בעל דעות דומות לשלה וביולוג, שהצטרף אליה לבית החוף בסופי שבוע. היא חיה בבית החוף בין 1925 ל1929, תוך ניהול הרומן עם באטרהאם, אירחה חברים, הפכה לאימא ובמקביל, הנטיה הדתית שלה הלכה והתחזקה. היא הייתה מאושרת, קרובה לטבע, לים, לשמיים. פורסטר עזר לה להיפתח אל יפי הטבע שסבב אותם. ובכל זאת, באוטוביוגרפיה שלה כתבה דורותי שהיא הייתה חצויה באושרה:
"הייתי מאושרת אך האושר שלי גרם לי להבין שקיים אושר גדול יותר שניתן להשיג מהחיים, גדול מכל מה שחוויתי. התחלתי לחשוב, לשקול דברים ובתקופה זו התחלתי באופן מודע, להתפלל יותר".
היא התפללה בדרך כשהלכה להביא דואר, החזיקה מחרוזת תפילה בכיס, פנתה בתפילה לפסל של הבתולה מריה שקיבלה במתנה, חשבה על המסתורין האלוהי בכל פעם ששתלה זרע באדמה ודיקלמה תפילה כל אימת שעסקה בעבודות הבית. היא החלה ללכת מידי יום ראשון למיסה בכנסיה. הדבקות הגוברת של דורותי בדת, הפחידה את פוסטר האתאיסט יותר ויותר.
לאחר שעברה את ההפלה על פי דרישתו של מויס, דורותי חששה שהיא לא תוכל ללדת יותר, אלא שלהפתעתה ולשמחתה היא נכנסה להריון במחצית 1925. פורסטר חשש מהאבהות. הוא לא רצה להביא ילדים לעולם, כך שגם ההריון, בנוסף לדת, הפך לנושא לחיכוכים ביניהם. כאשר נסעה אל אימה לפלורידה למספר חודשים והתרחקה מפורסטר, היא העמיקה את התעניינותה בקתוליות. עם חזרתה לסטטן איילנד, פורסטר ראה בעין עוד פחות יפה את התקרבותה לדת. כל שיחה שניהלו בנושא הדת, הסתיימה במריבה או לעיתים, בשתיקה רועמת מצידו. מייד לאחר לידת ביתם, תמר תרזה TAMAR TERESA, ב4 במרץ 1926, פגשה דורותי בנזירה אלויסיה ALOYSIA שעזרה לה להכיר את הקתוליות עוד יותר מקרוב ולהטביל את תמר ביולי 1927. באטרהאם סירב להשתתף בטקס הטבילה והיחסים ביניהם הפכו לבלתי נסבלים, במיוחד סביב רצונה להינשא בכנסיה, שעמד בניגוד גמור לסלידתו מכל דת ממוסדת, בעיקר הקתוליות. לדורותי היה חשוב להטביל את תמר, משום שחשבה שהשתייכות דתית תעניק לחיי הילדה סדר רב יותר משידעה היא בחייה. במהלך החודשים מאז לידתה של תמר, פורסטר נהג לעזוב אותן מידי פעם ולחזור רק אחרי זמן. אך אחרי ריב בסוף דצמבר, דורותי אסרה עליו לחזור. היא אהבה אותו מאד, העריצה את דעותיו האנרכיסטיות והאתיאיסטיות, אך לא יכלה להעלות על דעתה חיים איתו לאחר הפיכתה לקתולית מוצהרת. המתח בו חיה התפרץ במהלך הקיץ, כמחלת עצבים. ב28 בדצמבר היא הטבילה עצמה לקתוליות כאשר הנזירה אלויסיה שימשה כסנדקית שלה. בעבר, היא דחתה מספר פעמים את ההטבלה משום שידעה שפורסטר יעזוב ...
היא נמשכה עתה לדת גם בגלל ההערצה שחשה לנוכח עוצמת הבריאה, עם לידתה של תמר. אלא, שאמונה אישית שכזו לא סיפקה אותה. פעילותה כעסקנית רדיקאלית הביאה אותה להתחבר לאחרים ולהיות חלק מן ההמון. כבר שנים שדורותי ראתה את ההמונים הופכים לנאמני הכנסיה הקתולית בכל עיר בה ביקרה. עבורה, כנסיה עתיקה זו הייתה כנסיית ההמונים ולכן, היא נשבעה לה אמונים. עם הטבלתה, פירסומה רק הלך וגבר.
למרות המחויבות הדתית העמוקה, היא כותבת לפורסטר מכתבי אהבה מלאים בתשוקה . לדוגמה:
"יום שישי (מרץ? 1928)
פורסטר יקר,
ניסיתי כל השבוע לכתוב מכתב זה וכמעט בלתי אפשרי עבורי לכתוב אותו כעת. אתה עושה את הדברים לקשים יותר כאשר אתה נחמד אלי. אך איננו יכולים להמשיך אלא רק ביחסי ידידות ואני מניחה שאתה תגיד שאיננו יכולים להיות אפילו ידידים... מאד קשה לי אפילו לציין את רגשותיי הדתיים משום שאני בטוחה שאתה חושב שאינני כנה. אך אין זה דבר פתאומי, אלא משהוא שצומח בתוכי כבר שנים. יש לי דחפים אל הדת פעם אחר פעם ועתה, כשאני מנסה לארגן את חיי בהתאם לכך ולהשיג קצת שלווה ואושר, זה מאד קשה אך אני חייבת לעשות זאת. משום שלמרות שזה קשה, זה מעניק לי הרבה יותר אושר לעשות זאת , גם אם זה אומר שעלי להלחם ברגשות הפיזיים שלי כלפיך. החוזק שבמשיכה הפיזית בינינו לא דרש ממך אף פעם להקריב את או לוותר על- עקרונותיך. תמיד היית מאד נחוש לשמר את העצמאות והחירות שלך. לא היית מוכן להינשא לעולם גם כאשר התחננתי בפניך לפני מספר שנים. ותמיד שמרת מרחק מסוים ממני. רק עתה, כאשר אני רוצה לוותר עליך, אתה נדבק אלי...
אני לא רואה מדוע איננו יכולים להיות ידידים, אך אם אתה מתעקש שלא להיות ידיד שלי, אאלץ להשלים עם זה, בלי קשר לאומללות שזה מסב לי. אחרי הכל, האומללות הנוכחית איננה בלתי נסבלת משום שלפחות יש לי את השלווה שבידיעה שאני עושה את מה שלדעתי הוא הטוב ביותר. והיא נסבלת משום שאין בה אף אחד מאותם רגשות דחייה איומים שחשתי כלפיך לעיתים כה קרובות בשנה שעברה.
אנא, אל תכעס עלי. אתה יודע שאני אוהבת אותך ולמעשה תמיד אהבתי אותך יותר ממה שאתה אהבת אותי ".
ובמכתבים הנוספים שהיא שלחה לו, היא מבקשת פעם אחר פעם, שינשא לה ואז יוכלו לחיות יחד ולא "בחטא" כמו עד אז.
בקיץ 1929 במטרה לנסות לשכוח את באטראהם, היא הסכימה לכתוב דיאלוג לסרט עבור אולפני פאתה ועברה להתגורר עם תמר בלוס אנג'לס. היא עבדה עבורם במשך 3 חודשים, אך הם לא נתנו לה הרבה עבודה ובנוסף, בגלל המשבר הכלכלי הנוראי שהתחולל מאוחר יותר באותה שנה, החוזה איתה לא חודש והיא נסעה למכסיקו יחד עם תמר, בניסיון לדחות את חזרתה לניו יורק, משום ש"הייתי רעבה מידי לחזור לפורסטר"... אלא שמחלת המלריה בה נדבקה תמר במכסיקו אילצה אותן לחזור לניו יורק, לאחר ביקור משפחתי קצר בפלורידה. דורותי הייתה אם חד הורית בתקופה שהדבר היה עדיין יוצא דופן. משחזרו לעיר, שכרו דירה בקומה ראשונה בבניין ברחוב 15.
בשנות המשבר הכלכלי היא התפרנסה מכתיבה עיתונאית, כתבה טור על גננות בעיתון מקומי בסטטן איילנד STATEN ISLAND ADVANCE ומספר מאמרים וביקורות ספרים עבור עיתונים קתוליים, דוגמת COMMONWEAL.
באחת מנסיעותיה לוושינגטון בשליחות העיתון הקתולי "קומונוויל", היא מחליטה להתמסר עוד יותר לפעילות החברתית ולקתוליות. במהלך שביתות הרעב בוושינגטון, בדצמבר 1932, שאורגנו ע"י הקומוניסטים שתבעו חקיקה סוציאלית לטובת הפועל, היא חשה מלאת גאווה כשהסתכלה על הצועדים וכך כתבה באוטוביוגרפיה שלה : "אני יכולתי לכתוב, יכולתי למחות, לעורר את המודעות, אך היכן הייתה מעורבותה של המנהיגות הקתולית באיסוף הנשים והגברים יחד, למען פעילות חומלת שהייתה חלק מהטכניקה בה השתמשו הקומוניסטים כשפנו לפועלים?" היא החלה בניסיונות להשתמש בכישוריה כדי לסייע לפועלים ולעניים.
משחזרה לניו יורק, פגשה את פיטר מאורין PETER MAURIN (9/5/1877- 15/5/1949) , שהמתין לה במטבח ביתה. הוא קרא חלק מכתביה ושמע עליה ועל הרעיונות שבחלקם היו דומים לשלו. פיטר נולד כאיכר צרפתי, אחד מתוך 24 הילדים שנולדו להוריו והפך למורה בבי"ס דתי בצרפת. הוא היגר לקנדה, עבד כפועל פשוט בארה"ב, לימד צרפתית בשיקגו ועבר לניו יורק. הוא היה תלמיד נצחי והיה חדור רצון עז לשנות את העולם. הקדוש פרנסיס מאסיסי היווה עבורו מופת ולכן חי חיי עוני מתוך בחירה ושאף להפוך את הרעיונות הקתוליים לפופולאריים כמה שיותר. החזון שלו היה פשוט אך רואה למרחוק. הוא דיבר על דיונים סביב שולחנות עגולים, שם אנשים יחליפו דעות ויבהירו את מה שנראה להם לא ברור, על הקמתם של בתי אירוח/ בתי תמחוי, שם ניתן יהיה לסייע לנזקקים ועל הקמתן של אוניברסיטאות אגרונומיות, כדי שאנשים יחזרו לעבד את האדמה והפועלים יוכלו להפוך למשכילים, והמשכילים -
לפועלים. הוא הציע להפיץ את תוכניתו ע"י הקמת עיתון שיהא מיועד לאיש ברחוב.
כאשר פיטר פגש בדורותי, הוא חשף בפניה עולם חדש של רעיונות ותפיסה היסטורית של הכנסיה הקתולית. הוא דיבר במבטא צרפתי כבד, סיפר לה על נביאי ישראל, אבות הכנסייה ועל חיי הקדושים. הוא סיפר לה על הפילוסופים הצרפתים שהאמינו שכל בני האדם שותפים לאותה אנושות : כל אחד מאיתנו הופך להיות למי שנועדנו להיות ע"י לקיחת אחריות אישית למען אחינו ואחיותינו הנזקקים. הוא רצה להקים חברה חדשה, בה יהיה קל יותר לבני האדם להיות טובים. ואם הם יהיו טובים, הם גם יהיו מאושרים. הוא הטיף לקיים את מעשי החסד תוך הקרבה עצמית. מהיותו איש חזון, הוא כמעט ולא שם לב לדברים החומריים, כמו מה הוא אכל או היכן ישן. פיטר הרשים את דורותי הן בגלל דעותיו והן בגלל הדוגמא האישית – חי בעוני והאמין באמונה שלמה. אך דורותי הייתה יותר מעשית ממנו. למרות שהיא מאד כיבדה אותו, הוא עייף אותה לפעמים בדיבורו הפנאטי. היא שאהבה מאד מוסיקה, הייתה לא פעם מנסה להפסיק את שטף דיבורו, בכדי להאזין לקונצרט ששודר ברדיו. במקרים כאלו, פיטר היה מחפש מאזין אחר והמשיך בהרצאתו. בכל מקרה, בשל הטפותיו של פיטר, התעמקה אמונתה הקתולית של דורותי עוד יותר.
" כבר זמן רב הגעתי למסקנה שאנשים אינם מאמינים לחצי ממה שהם אומרים וכי הטוב ביותר זה להתעלם מדבריהם ולשפוט רק את מעשיהם"
ב1 במאי 1933, בתקופת השפל הכלכלי, הם הפיצו ידנית 2500 עותקים מגיליונו הראשון של העיתון "הפועל הקתולי" THE CATHOLIC WORKER . הם קראו לעיתון "קתולי" משום שבאותה תקופה רבים מהקתולים היו עניים והם גם רצו להשפיע על הקתולים, שזכו עד אז לביקורות על כך שאין להם מוסר חברתי ופוליטי. העיתון פנה גם לפועל באשר הוא, לאו דווקא קאתולי, לאדם העובד בכפיו או במוחו. המטרה הראשית הייתה לפנות אל העניים והמנוצלים. מ1933 ועד מותה ב1980, שימשה דורותי כעורכת העיתון. פיטר היה המח מאחורי העיתון. דורותי הייתה הרגליים והידיים . בסה"כ פירסמה דורותי 721 מאמרים בעיתונה.
העיתון היה להצלחה למן הרגע הראשון ולקראת סוף 1933 כבר יצאו 100000 עותקים, שהופצו לקהילות ולבתי ספר ברחבי ארה"ב. מתנדבים החלו להגיע למערכת לעזור. החלו לזרום תרומות של מזון, ביגוד וכסף. עד מהרה צמחה קהילה שיכלה להאכיל את מחוסרי הבית והמובטלים ובית האירוח/ בית תמחוי הראשון נפתח.
מה שהחל כמאמץ משותף של חוזרת בתשובה קתולית ואיכר צרפתי, לשנות את סדרי החברה, הפך לתנועת המונים. אינטלקטואלים ואנשים פשוטים כאחד, נענו ברצון לקריאה קתולית זו לשינוי דפוסי החברה בה חיו ולשינוי עצמי. הם נתנו מענה אחר, שונה, בתקופה בה סברו כולם שרק הקומוניסטים מוכנים לעזור להמון. לא ברור אם כבר ב1933 הבינה דורותי שהם בעצם יזמו את ה"מהפכה המתמדת" כפי שהיא תכתוב מאוחר יותר באוטוביוגרפיה שלה.
בימיה הראשונים של "תנועת הפועל הקתולי", דורותי הרבתה לכתוב לעיתון, תיארה את תנאי חייהם של העניים ואת תנאיהם של הפועלים שנאבקו למען הכרה בזכויותיהם, במצבם, בתנאיהם... היא ניסתה לשלב בפעילות זו גם את התפיסות הקתוליות, כדי לקרב מתנדבים, אנשי כמורה ואפילו בישופים. לא פעם, היא אכן הצליחה בכך.
חלק מהעובדים הקתולים שהגיעו לניו יורק, פנו אחר כך לערים אחרות והקימו שם "בתי אירוח" קתוליים. בתוך מספר שנים מועט הוקמו כבר 33 בתי אירוח קתוליים ברחבי המדינה, חלקם היו חוות אירוח. גולת הכותרת של הפעילות הייתה הוצאת העיתון, האירוח בבתים והסיוע לאנשים נזקקים, אך העובדים הקתוליים גם לקחו חלק בהפגנות רחוב ומחאות פועלים, סייעו לשובתים במזון ודיור, הפגינו מול הקונסוליה הגרמנית ב1935 וקראו להחרים בתי מלאכה בהם השכר היה עדיין נמוך ותנאי הפועל ירודים.
בהשפעתו של פיטר, היו ניסיונות להפוך את חוות האירוח לאוניברסיטאות אגרונומיות. אלא שלא לרבים מן הפועלים היו הניסיון ו/או המשאבים לחיות על הקרקע. דורותי הבינה שאותם פועלים יוכלו ללמוד רק מניסיון אישי, לעיתים מר. חלק מן החוות אירחו משפחות עניות, מחלימים ומשתקמים, או שימשו כמקום מקלט לילדים מחוסרי כל ומקום מפגש עבור סטודנטים שהתכנסו לדון במהפכה הירוקה שהגה פיטר.
אלא שעד מהרה צצה התנגדות ל"תנועת הפועל הקתולי". התנגדותה של דורותי למלחמה ועמדתה הפציפיסטית במהלך מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939), הרחיקו לא מעט אנשים מן התנועה. בתי ספר ביטלו את המנוי לעיתון, אלא שדורותי כדורותי, עמדה על שלה, המשיכה לדבוק בדעותיה הפציפיסטיות והביעה זאת הן בכתב והן בע"פ, תוך שהתבססה על "הדרשה על ההר" של ישו (" הבשורה על פי מתי"), שהטיף לאהוב גם את האויבים ולהושיט את " הלחי השניה". היא טענה שאיננה קומוניסטית ושאף במלחמת המעמדות, עמדתה פציפיסטית...
דורותי לא הסתפקה בכתיבה חודשית ל"הפועל הקתולי", אלא פרסמה מאמרים גם בכתבי עת קתוליים אחרים ושני ספרים. את הניסיון האישי שעברה בחיפוש אחרי האלוהים, עד להטבלה, פרסמה ב "מכיכר יוניון עד רומא" -1938- FROM UNION SQUARE TO ROME. זה ספר אוטוביוגרפי המתנהל כמעין שיחה עם אחיה, ג'ון. בספר השני, שהתפרסם ב1939, "בית האירוח" HOUSE OF HOSPITALITY היא תיארה את ראשית ימיה של "תנועת הפועל הקתולי".
ככל שארה"ב העמיקה את מעורבותה במלה"ע ה2, כך גדלה ההתנגדות לדורותי ולתנועתה. מבחינתה של דורותי, זו הייתה תקופה בה העמיקה את אמונתה הקתולית והגתה רעיונות חדשים כדי לקדם את התנועה. היא הייתה אחת ממספר לא רב של קתולים שהתנגדו למלחמה, כפי שהתנגדה לכל המלחמות בעבר ושוב, חשוב להדגיש, שלא כולם, כולל לא בתוך תנועתה, הסכימו עם הפציפיזם שלה. חלק גדול מבתי האירוח נסגר, בחלקו בגלל שהרבה גברים התגייסו לצבא. קווי האספקה התקצרו שכן הייתה תעסוקה מלאה לנוכח המאמץ המלחמתי האמריקאי.
ב1943 החליטה דורותי להתרחק מהתנועה ונסעה לנפוש במקום מבודד ליד הפנימייה בה למדה תמר, ביתה. תמר גדלה לתוך התנועה והקושי של דורותי למלא את חובותיה כאימא בשל פעילותה ב"תנועת הפועל הקתולי" ובמיוחד בבתי האירוח, השפיעו עליהן מאד. דורותי חשה עתה כי היא רוצה להיות קרובה לתמר בתקופת התבגרותה.
בערך באותן זמן, ב1943, בריאותו של פיטר התדרדרה והוא החל מאבד את שפיותו. כשהבין שמוחו כבר אינו מתפקד כראוי, הוא השלים עם המצב. דורותי סבלה קשות לנוכח מצבו הבריאותי של פיטר, שהרי הוא שיחק תפקיד כה מכריע בגיבוש תפיסת העולם שלה. אך היא המשיכה בשיגרת חייה - נהגה ללכת מידי יום למיסה בכנסיה, קראה על חיי הקדושים, קראה את הברית החדשה וסייעה לנזקקים. היא החלה מאמינה שכל בני האדם חולקים את אהבתו הרבה של האלוהים ושכלם נקראים להיות קדושים – "אם לא נלמד להינות מאלוהים עתה, לעולם כבר לא נלמד".
לקראת סוף מלה"ע ה2 החליטה דורותי להפוך את אחד מבתי האירוח באיסטון, פנסילבניה, לבית נופש. מידי חודש הגיעו אל הבית פועלים, שהשהיה במקום הניעה אותם להתבונן בתוכם פנימה, במצפונם ולבדוק מגוון של נושאים, דוגמת העבודה שעשו, רכושם החומרי ובני משפחותיהם. סגנון המנוחה הזה היה לדבריה של דורותי "מעין טיפול בהלם", המוביל ליצירת תובנות חדשות על חשבון הישנות. מאוחר יותר, הם מכרו את החווה באיסטון וקנו את "מאריפארם" בניובורג, ניו יורק וגם שם המשיכו באותו סוג של פעילות. דורותי הייתה מרוצה מאד, אך חברים אחרים בתנועה התנגדו לסגנון זה של פעילות. לאחר הצלחתה של התנועה בראשית שנות ה30 ובמהלך שנות ה40, תקופה בה דורותי שימשה קול בודד בעד פציפיזם וצדק, הרי שבתי המנוחה סייעו לה להמשיך ולגבש את נבואותיה לקראת העתיד הגרעיני, לקראת התעוררותה של סוגיית זכויות האזרח ובשנות ה60, לפציפיזם בנושא נוסף, לנוכח המלחמה בוייטנאם.
בסוף מלה"ע ה2 נותרו רק 11 בתי הארחה. ב1946 דורותי ביקרה בכל אחד מהם בניסיון להפיח בתנועה חיים חדשים. היו שחשבו שנעלם הצורך באותם בתים, אך דורותי דבקה בשלה והמשיכה לטעון, שאז, יותר מתמיד, היה צורך לסייע לנזקקים. אלא שההתנגדות גם פגעה בה אישית - למשל, אם ב1938, פורסמו 190,000 גיליונות של "הפועל הקתולי", הרי שבגלל עמדתה הפציפיסטית, המספר ירד ב1946 ל 50,500 (כיום הוא יוצא בתפוצה של כ80,000 עותקים).
בפברואר 1946, החלה דורותי לפרסם את הטור האישי שלה, "על צליינות" ובו סיפרה על המתרחש בתנועה, על הספרים שקראה ועל מאורעות הזמן. נקודת המבט שלה הייתה תמיד רוחנית. קוראים החלו שולחים לה מכתבי תגובה והיא נהגה לענות לעיתים בזמן מסעות, כדי לנצל כל זמן פנוי שיכלה.
עם תום מלה"ע ה2, דורותי והתנועה המשיכו לבקר את הקפיטליזם התעשייתי ובמיוחד תקפו את התפיסה שטענה שהמכונות הביאו לשיחרורו של הפועל. היא פירסמה בעיתונה מאמרים בעד "דיסטריבוטיזם" DISTRIBUTISM , תפיסה כלכלית קתולית שבעיניה של דורותיה הייתה דרך שלישית, דרך ביניים כלכלית בין הקפיטאליזם והסוציאליזם. תפיסה כלכלית זו פותחה בסוף המאה ה19 וראשית ה20, בעיקר ע"י האפיפיורים ליאו ה13 ופיוס ה11 : הזכות לקניין הינה זכות אנושית בסיסית ואמצעי היצור צריכים להיות מפוזרים בין ידיים רבות ככל הניתן ולא להתרכז רק בידי המדינה או העשירים...יש גם לחוקק חוקים אנטי תאגידיים. לכן, היווצרותה של חברה שבה רבים הם בעלי הקניין , הינה - לדעת לא מעט כלכלנים (גם כיום) וודאי לדעתה של דורותי, המפתח ליצירתה של חברה צודקת.
כשהיו מכנים אותה " אנרכיסטית" או " סוציאליסטית" היא הייתה עונה שהיא קתולית.
פיטר מאורין נפטר ב15 במאי 1949. הייתה זו אבידה אישית עצומה לדורותי, שראתה בו את הגורו שלה. בשנותיו האחרונות הוא חי בחווה של התנועה בניובורג, ניו יורק. גם זמן רב אחרי מותו, המשיכה דורותי להלל ולשבח אותו.
ב1948 נסעה דורותי לבלות זמן עם תמר ובעלה, דיוויד הנסי DAVID HENNESSY, בחווה שלהם בווסט וירג'יניה. תמר הייתה אמורה ללדת את ילדה הרביעי. החיים בטבע, באזור החקלאי ונכדיה עשו טוב לדורותי והיא כתבה על כך בספר "על הצליינות" שתוציא לאור מאוחר יותר. עם חזרתה לשיגרת ניו יורק, המשיכה דורותי לכתוב לכתבי עת קתוליים שונים, כולל "הפועל הקתולי", לסייע לנזקקים בבתי הארחה באזור ולקיים את הפולחן הקתולי שאהבה. חייה נכנסו למסלול קבוע ומסודר.
"הפועל הקתולי" של דורותי החל לצאת כנגד השימוש באטום כבר בימי הירושימה והנושא הפך עבורה לנושא כמעט אישי. ב1955, דורותי וחברים בתנועה החלו מפגינים כנגד הפצצה, יצרו מיצג שדימיין התקפה אטומית על ניו יורק וטענו כי השלטונות מעוורים את עיני הציבור בטענתם שיש אפשרות להישאר בחיים לאחר מתקפה גרעינית. כאשר היו מושמעות אזעקות כתרגיל לקראת מתקפה אפשרית, דורותי וחבריה לא חיפשו מקלט כפי שנדרשו, אלא היו מתיישבים על ספסלים בפארק. היא נכלאה 3 פעמים, פעם אחת למשך חודש שלם. ניסיון אישי זה איפשר לה לכתוב מספר מאמרים נוקבים על החיים בכלא.
במשך שנים ניהלה התכתבות ענפה עם הנזיר תומס מרטון THOMAS ' MERTON בנושאים תאולוגיים- קתוליים.
"הפועל הקתולי" הפך לקול בולט במסגרת העיתונות הקתולית. בתקופת ציד המכשפות של מק'קארתי, היו שטענו שהוא תומך בקומוניזם, אך מי שבאמת הכיר את העיתון ואת הנפשות הפועלות, הבין שדורותי ופיטר-לפני מותו- היו הקולות הכי אנטי- קומוניסטיים במחנה הקתולי. האוטוביוגרפיה של דורותי, " הבדידות הממושכת", חשפה אותה, את חייה ורעיונותיה בפני קהל רחב יותר ויותר של אנשים.
מאז 1933 ,"הפועל הקתולי" פירסם מאמרים גם נגד גזענות, נגד ניצול הפועל השחור ולמען צדק למיעוטים. כאשר התנועה למען זכויות האזרח צמחה בשנות ה60, מאה 20, העיתון יצא במאמרי תמיכה חד משמעיים. עם רציחתו (4/4/1968) של מנהיג התנועה, מרתין לותר קינג, כתבה דורותי בעיתונה (אפריל 1968):
"מרתין לותר קינג מת כל יום, כפי שאמר סיינט פול. הוא התמודד עם המוות מידי יום והוא אמר במספר הזדמנויות שהוא יודע שיירצח בגלל אמונתו היוקדת. האמונה שבני אדם יכולים לחיות יחד כאחים. האמונה בדרשה המטיפה לאי אלימות. האמונה שהאדם מסוגל להשתנות, לצמוח, לצמוח מתוך אהבה".
דורותי התנגדה למלחמת וייטנאם, אך דרשה שגם המחאה כנגד המלחמה תעשה באמצעים בלתי אלימים. מבין תשעת נכדיה, אחד התגייס למלחמה. היא הייתה בין המעטים שהקימו את "פאקס (שלום) אמריקנה" שיהפוך-לשמחתה של דורותי- ל"פאקס כריסטי" : היא האמינה שישו (כריסט) מצוי בלב השלום האמיתי. "פאקס כריסטי" הינו ארגון קתולי שמטרתו ליצור עולם המשקף את השלום של ישו, ע"י שימת דגש על התפיסה הנוצרית הדוגלת באי אלימות (/ לעיתים ניתן להתייחס אליה כ - התנגדות פאסיבית ; הגשת הלחי השניה).
דורותי העריכה את ההתלהבות, האנרגיה והעמידה לצד הצדק שהפגינו צעירים רבים שהצטרפו לתנועתה בתקופה זו. אך היו גם דברים בהתנהלותם שלא מצאו חן בעיניה, אולי כי היא ראתה בהם השתקפות של הטעויות שעשתה היא עצמה בצעירותה.
ב1963 דורותי נסעה לותיקן כדי לבקש מהאפיפיור שיגנה בתקיפות רבה יותר את כלי הנשק המודרניים. באותה שנה פורסם ספר נוסף שלה, "כיכרות לחם ודגים" LOAVES AND FISHES, שעסק ב"תנועת הפועל הקתולי" ובדמויות שהיו חשובות לצמיחתה. ביולי 1964 קנתה התנועה חווה בטיבולי, ניו יורק, אשר שימשה במשך מספר שנים, כמרכז לנופש ולכנסים. במהלך השהות בחווה, האנשים היו מתפללים, נהנים מאמנויות שונות ולעיתים זכו במענקים. בספטמבר 1965, דורותי לקחה חלק במשלחת מטעם ה"פאקס כריסטי" לותיקן, במטרה להשתתף שם בכנס. הם קיוו כי הפעם יצליחו יותר בשכנוע הכמורה הבכירה לתמוך בדרשה נגד האלימות ולצאת בהצהרה שתחרים את הנשק הגרעיני. דורותי ועוד 19 נשים צמו במשך 10 ימים ובסופו של דבר, הותיקן הושפע ופירסם את "הכנסיה בעולם המודרני" שכלל גינוי של לוחמה חד צדדית, יצר קשר בין הוצאות על נשק לחוסר היכולת לסייע לעניים ואימץ את הדרשה נגד האלימות כחלק מעיקרי הקתוליות.
ב1972 דורותי פירסמה את סיפרה "על הצליינות: שנות ה60" בו תיארה גם את המאורעות האלו. היא התיידדה עם בכירי הכנסייה, ביניהם בישופים וחשמנים, אך לא חסכה את ביקורתה על עושרה הרב של הכנסייה הקתולית ועל תמיכה במלחמות ובהכנות אליהן.
ב1970 במהלך נאום בדטרויט, אחות שהייתה בקהל הפנתה את תשומת ליבה לכך שהיא זקוקה לטיפול רפואי. דורותי הייתה בת 73 וסבלה מקוצר נשימה כתוצאה ממים שהתנקזו לתוך ריאותיה. ליבה נפגע. בעברה, הייתה מעשנת כבדה, שהתפללה רבות להיות מסוגלת להפסיק. למרות שהתעייפה מהר, היא התלוותה אל חברתה אילין איגן EILEEN EGAN למסע סביב העולם, כולל בריה"מ. בהודו נפגשה עם אימא תרזה, שהעניקה לה צלב והיא סיפרה לנזירות הצעירות על הליכתה לכלא בשל אמונתה בדרשות הקתוליות. בשלב זה, דורותי כבר הייתה מפורסמת, בעיקר בשל פעילותה למען השלום והצדק וקבוצות רבות שמחו לארח ולכבד אותה. אלא שהנסיעות הרבות ואף הכיבודים, הכבידו על בריאותה.
ב1973, בגיל 76, יחד עם קיסר שאבז CESAR CHAVEZ וארגון פועלי החוות המאוחדות, יצאה דורותי להפגנה בלתי אלימה בעמק סאן יואכין, בקליפורניה, כנגד ארגון נהגי המשאיות. המפגינים נאסרו. הייתה זו הכליאה האחרונה בחייה של דורותי (בסה"כ נכלאה 4 פעמים - 1917, 1955, 1957, 1973).
למרות שהייתה זקוקה לתקופות מנוחה ממושכות, דורותי לא ויתרה ופעלה במלוא הקצב בהתאם לשינויי התקופה ,תוך ניסיון להתמודד עם השחיקה בפעילות המסורתית - הן בתוך הכנסייה הקתולית והן בתוך תנועתה. היא כאבה על כך שפועלים צעירים רבים, אינם מקיימים את הפולחן הדתי, אך מצאה נחמה מסוימת באמונתה היא.
ב6 באוגוסט 1976 היא נשאה את נאומה האחרון, בפני כנס נוצרי בפילדלפיה. היא לא קראה את הטקסט שהכינה מראש, אלא דיברה מתוך ליבה על אהבת האלוהים, על הצורך לקחת אהבה זו ולהחדירה אל כל בני האדם ועל הכנסייה שהעניקה לה את חיי הרוח. היא הזכירה לנוכחים שזה היה יום הירושימה וציינה שמעשי אלימות מנוגדים לתפיסותיהם של אלוהים ושל ישו . זמן קצר אחר כך, היא עברה התקף לב. בשכבה במיטה, היא כתבה מספר מכתבים וזכתה לביקוריהם של ביתה ונכדיה. היא נפטרה בשעות הערב המוקדמות של 29 בנובמבר, 1980, כשתמר לצידה. כפיטר, גם היא נפטרה במאריפארם, החווה של התנועה בניו יורק (כיום, יש מעל 220 בתי הארחה ב39 ממדינות ארה"ב ו10 במדינות זרות).
רבים באו להלוויה שהתקיימה בניו יורק. לחלקם לא היה מקום בתוך הכנסייה ונאלצו לצאת החוצה. במהלך חייה היא לא אהבה שכינו אותה קדושה, אך לאחר מותה רבים השתמשו בכינוי זה. למרות שלא אהבה את השימוש בכינוי, היא חשבה שיש חשיבות בהפיכה לקדוש, שכן, קדושים יכולים לרפא את העולם מתחלואיו. היא האמינה שישו עטה גוף אנושי, כדי ללמד את בני האדם להתנהג בטוב, בחמלה ובצניעות. לדעתה, הוא הזמין את כל בני האדם להתקרב לקדושה.
היא יזמה "מהפכה מתמדת", שהתבססה על הדרשה על ההר, שהטיפה לאי אלימות, להגשת הלחי השניה. למענה, דורותי נאבקה, כתבה, נאמה, צמה, הפגינה, סבלה השפלות ואף נשלחה לכלא- היא הייתה הלוחמת הרדיקאלית המפורסמת ביותר בהיסטוריה של הכנסייה הקתולית בארה"ב.
"מה שאנו רוצים לעשות זה לשנות את העולם"
דורותי נולדה כאמור, במשפחה פרוטסטנטית שהעריכה חינוך והשכלה. במהלך חייה היא הייתה אשת מעשה, פרגמטית וחרוצה - מונחים הלקוחים כמעט כולם מן הנצרות הפרוטסטנטית. לאחר הטבלתה לקתוליות, נוספו למאפיינים אלו גם מספר מסורות קתוליות - כמו, הניסיון לאמץ את הדוגמה שנתנו קדושי הכנסייה בהתנהלותם. אהבתה של דורותי לברית הישנה ובעיקר לתהילים, באה משורשיה הפרוטסטנטיים וזו שולבה עם אהבתה לברית החדשה, שבאה מדבקותה בקתוליות. ניתן למצוא בכתביה השפעות של ספרי הקודש. הטפותיו של ישו ,"הדרשה על ההר", היו ליבה של אמונתה הרוחנית. לכך יש להוסיף את העבודה שהשקיעה בעזרה לנזקקים, בעיקר במסגרת " תנועת הפועל הקתולי". היא אהבה לעשות מעשי חסד משום שהם איפשרו לה לנקוט בפעולות מיידיות למען אחיה ואחיותיה וכנגד החברה ששללה מהם את חייהם, חירותם וכבודם. פעילות הומניטארית זו של דורותי נבעה משלמות אישיותה- רוחה ושכלה טופחו ע"י הקריאה המרובה, ע"י המחשבה העמוקה שהשקיעה בדברים, ע"י שיחות שניהלה וכתבים שכתבה. היא השתוקקה לנהל חיים מלאים למענה ולמען כל בני האדם. היא קיוותה שבפעילותה הציבורית היא תוכל לחקות את מעשיו של ישו , בפעילות כנגד אי הצדק. היא הייתה פציפיסטית מוצהרת, שהתנגדה לכל שימוש בכוח כדי לפתור סכסוכים. היא קידמה את הכבוד האנושי תוך שימוש בכלי נשק רוחניים, דוגמת תפילה, צום, התנגדות פאסיבית, סיוע לנזקקים. בדומה לישו ולסנט פול, היא יצאה עם המסרים שלה אל האיש ברחוב ולא נשארה ספונה בין כתלי ביתה. היא ראתה את העולם, כולל הטבע והאנשים, כמלאים באהבה אלוהית. תמיד, בזמנים טובים ורעים כאחד, היא האמינה בהשגחה האלוהית. היא הייתה מלאת הכרת תודה לא רק לאלוהים, כי אם גם לאנשים שהיו סביבה ולקוראיו של "הפועל הקתולי".
אפשר לומר, שדורותי שימשה מופת של קדושה מודרנית - סולידאריות וסיוע לעניים, נכונות לסבול למען הצדק, מעשי חסד, חיים בתוך קהילה, שילוב בין אמונה ופעולה באמצעות תפילה, מצוות ומדיטציה דתית, במטרה לשנות הן את החברה והן את הפרט. דורותי פעלה בתקופה בה האלימות גאתה, הממשלה הפכה למרוחקת ומנוכרת, בה כמעט ולא הייתה סולידאריות הדדית, אך הייתה רדיפה אחרי ההגשמה האישית. למרות מכשולים אלו, היא דרשה שכל בני האדם יהיו אחראים לאחרים, כולל לעניים ביותר, תוך אמונה בקהילה ובאלוהים. האמינה בדרך ביניים- דיסטריבוטיזם, בין סוציאליזם לקפיטאליזם בועט היא חוותה את כל האירועים המרכזיים של המאה ה20, שתי מלחמות עולם, מלחמות נוספות כמו וייטנאם, שפל כלכלי,איום גרעיני, מאבקים מעמדיים, מאבקים למען זכויות אזרח ובכל זאת, התשובה שלה להכל הייתה פציפיזם, אי אלימות, סיוע לנזקק, דבקות כנה בדת, עם דגש על הגשמתה של "הדרשה על ההר" – דרשה עתיקה , שדורותי ידעה להלביש בבגד מודרני ואטרקטיבי לציבור.
האפיפיור בנדיקטוס ה16 עשה שימוש בסיפורה של דורותי כדי להוכיח שניתן לחזור לדת גם בחברה כה חילונית. האפיפיור פרנסיסקוס כלל אותה ברשימה קצרה של אנשי מופת אמריקניים, לצידם של אברהם לינקולן, מרתין לותר קינג ג'וניור... אותם הזכיר בנאומו בפני הקונגרס האמריקאי. אם הכנסייה תאשר את הפיכתה לקדושה, היא תהיה האמריקאית השלישית בלבד והסופרת האמריקאית הראשונה שתזכה בתואר. אימא תרזה האמריקאית?
ג'ים פורסט JIM FOREST, עורך וסופר, נזכר בדורותי:
"כאשר אני חושב על דורותי, אני חושב עליה בראש וראשונה כאישה מתפללת. היא הייתה אדם מתפלל. אם היא הייתה בחווה בטיבולי, רוב הסיכויים שיכולת למצוא אותה בבית התפילה. או שם או ליד השולחן שותה קפה עם מבקרים. אם היא הייתה בבית התפילה, היא הייתה לבד, מכונסת בתוך עצמה, גם אם היו שם אנשים אחרים. ברכיים זקנות אלה וגרביים כהות ועבות אלה ונעליים גסות אלה. היא הייתה מבלה שם זמן רב. אני בטוח שכבר לא היה לה נח להישען על ברכיה. אני יכול לזכור אותה - הייתי ועודני - אדם רועש, מרחרח סביבי- הולכת להסתכל בספר התפילה שלה או בתנ"כ או בכל מה שהותירה על המושב, מסתכלת ורואה את רשימות כל האנשים למענם התפללה. (הכל כתוב) באותו כתב יד נטוי שלא ניתן היה לטעות לגביו"...
על קברה נחרטו כיכרות לחם ודגים והמילים הלטיניות "תודה לאלוהים" DEO GRATIAS .
ב1996 הופק בארה"ב סרט קולנוע על חייה: Entertaining Angels: The Dorothy Day Story .
ב2006 הופק סרט דוקומנטארי DOROTHY DAY: DON"T CALL ME A SAINT.
ביתה תמר, נפטרה ב2008, בגיל 82, משבץ. היא העריכה מאד את אימה ואת עבודתה, למרות ששילמה מחיר לא פשוט כילדה שגדלה לעיתים בלי אמא לצידה בגלל נסיעותיה הרבות של דורותי ומסירתה לטיפולם של אנשים שונים ורבים.
התרגומים הם של המחברת. כל הזכויות שמורות להדה רכניץ © 050-7447523 nitzank@bezeqint.net מתפרסם כאן באדיבות המחברת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.