מלחם באדר, יליד חורפיש שבגליל העליון, הוא צעיר אנרגטי מרשים שמקדיש את חייו לחינוך ולהוראה.
 |
מלחם באדר, תלמידותיו ומנהלת בית הספר.
פעילות באוניברסיטה העברית בפני קהל של תלמידי פילוסופיה וחינוך מארה״ב.
|
מלחם, מתי ידעת שהחינוך הוא הכיוון המקצועי שלך?
קשה לי להצביע על נקודת זמן לינארית, על אירוע חינוכי כלשהו שבו הבנתי מיד שמצאתי את ייעודי בחיים. שאעסוק בחינוך כל חיי למשל. בחינוך, להבדיל ממקצועות אחרים, אתה כל הזמן נמצא במונולוג. השאלות, תמיד מכרסמות בתוכך, תמיד מעסיקות אותך, הן מושא הווייתך, לאו דווקא התשובות.
אני סבור שמלאכת שאלת השאלות הטובות והחושבות בחיינו, היא אומנות לכל דבר. אך עם עיסוק אינטנסיבי בשאלות, מתעוררות להן ספקות רבים. אני סבור גם שאיננו יכולים לחנך, או לפחות אני, בלי להטיל ספק, בלי להתחבט עם שאלות רבות המתעוררות כל הזמן, לפני השיעור, בתוכו ושבוע אחריו גם. כן הבנתי אבל, שהרצון הזה לעסוק בחינוך, הוא משימה ענקית שמטרתה בעיניי היא לא אחרת מטיפוח בני אדם אותנטיים. מחנכים אשר יהיו המסוגלים לשחרר את תלמידיהם מכללי וכבלי הישות האנושית המקומית. אלה הן תובנות שהגעתי אליהן עם הזמן, תוך כדי אינספור התנסויות. אלה דברים ש'עיצבתי', מתוך בחירתי האישית לעסוק בחינוך. קיים כאן רובד עמוק גם של חירות, חירות שהפכה אותי אחראי לעצמי ולסובבים אותי. וכאן שוב, אם עסקינן בחירות, מן ההכרח שנעסוק גם בשחרור; ואילו קביעתו של ניטשה בספרו 'מסות על חינוך לתרבות', ש"מחנכיך אינם אלא משחרריך". רלוונטית היא לכאן.
מהי משמעות ‘חינוך’ לגביך במציאות הישראלית של כאן ועכשיו?
רבות עניין אותי הנושא, עניין אותי במיוחד הפירוש הפילולוגי. המלה 'חינוך', באה מהשורש ח.נ.ך. ניסיתי לקשר בין השורש ח.נ.ך, לבין דמותו המקראית של חנוך. לפי המסופר בתנ"ך, חנוך, היה דור שביעי לאדם הראשון, הוא מקור הידע שנצבר עבור בני האדם, לפי הכתובים: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מְתוּשֶׁלַח, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְהִי כָּל-יְמֵי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". (ה כא כה). מהתיאור האלגורי עולה, שאנו מתחנכים 365 (שנה מקראית) או 365 יום, שנים רבות. במובן הזה, שאין רגעים פשוטים. כל רגע בכיתה, בחצר בית הספר, בספרייה, בטיול השנתי.. היא הרגע הכי חשוב שלנו בחיינו עם תלמידינו! הידע הזה לעולם לא יגמר ולא יתכלה, הוא נצחי, כאלוהים. אזכור דומה מאד מופיע גם בקוראן, ספר הקודש המוסלמי, שם 'חנוך', מופיע בתור 'אדריס', בשני פסוקים: "הזכיר נא גם את אדריס בספרך, כי צדיק ונביא היה". "ונרוממהו על במתי על". (מרים, פסוקים 56,57) אדריס, מהשורש ד.ר.ס, והפירוש גם כאן, חינך, לימד, הפיק.. ואם תשאלי אותי ובנצרות איזה אזכור נוכל למצוא? אוכל לענות כי מעניין הוא ששני הפסוקים האלה מהקוראן אודות דמותו של אדריס, באות אלינו מסורת מרים, אמו של ישוע הנוצרי, אז גם כאן הנצרות היא חולייה מקשרת בין היהדות והאסלאם. וזה נפלא בעיני, תובנות חשובות שנוכל ללמוד מהן רבות. זה אנלוגי לזה שגם הידע הוא 'אלוהי', לא מתכלה, לא תם, הוא נצחי. וכאן, יש תפקיד חשוב מאד למורה; המורה הוא המתווך בין הידע הזה לבין 'אלוהים', כמעביר ידע, ומפיק מהידע הזה אין להקל ראש במעמדו ובשליחותו של המורה.
המציאות הישראלית זקוקה רבות לקשרים והקשרים כאלה. אנו זקוקים לחזור למקורותינו ולהתבונן בהם בצורה מעמיקה, לנסות להבין ביחד את פשר הווייתנו המשותפת כאן. את פחדינו העמוקים ביותר, שאיפותינו, האתגרים העומדים בפנינו, להצמיח בתוכנו יכולות התמודדות ראויים להערכה. אך לצערי, דבר מאלה לא יקרה, אם לא נעז לחשוב אחרת. אם לא יהיה לנו אומץ ומוכנות לקבל את האחר, להקשיב לעצם קיומו, דעותיו, רצונותיו, זהותו וכדומה. לכן, משמעות החינוך עבורי במציאות הישראלית של כאן ועכשיו, היא עצירה דווקא, הטלת ספק, שאלת שאלות (אתיות בעיקר), הבנת מקומנו כיחידים בעולם, הבנת מקומנו בחברה.. לכן הייתי אומר הטלת ספק כבסיס לבנייה ולא לעצם הספק, כשלעצמו.
חבריך מכנים אותך ‘שפינוזה הדרוזי’. מדוע?
בגיל 24 חיי השתנו. קיבלו תפנית משמעותית. עוד לפני זה, חיפשתי עדיין את מקומי בעולם. הייתי מלא ספקות, שאלות קיומיות הטרידו את מנוחתי רבות, בגיל 24 השתתפתי בסמינר מחקר שהועבר בחוג למחשבת ישראל על שפינוזה. את הסמינר העביר מורי פרופ' זאב הרווי, מהחוג למחשבת ישראל. זה היה סמינר על 'מאמר תיאולוגי-מדיני'. אני הוקסמתי לחלוטין. כידוע, הקהילה היהודית באמסטרדם, הטילה חרם בשנת 1656 על שפינוזה, וזאת בגלל דעותיו ותפיסותיו הפילוסופיות על אודות אלוהים ומעמד כתבי הקודש. שם לא האמנתי למשמע אוזניי, שפינוזה?? שפינוזה כותב את הגותו עבורי!! סיפור חיים דומה מאד. ההזדהות הפילוסופית עם שיטתו בתחילת לימודיי האקדמיים היו עוצמתיים מאד. אישיותו הופנמה בנפשי ובעולמי הרוחני-אינטלקטואלי בצורה מובהקת מאד. מה שריתק אותי הייתה דווקא אישיותו המורכבת והמיוחדת, אומץ לבו, סבלנותו, ורצונו הרב להבין.. ההתעניינות הזאת בדמותו של שפינוזה, הובילה אותי להעמיק בהגותו. בספרייתי האישית יש למעלה מ 70 ספרים המכילים את הכותר 'שפינוזה' רובם כתובים בשפות זרות, ולא מעט מהם ספרים נדירים שנכתבו במאות ה 18 ו ה 19. בשנים האחרונות, ובגלל התעניינותי בדתות ותיאולוגיה, שוחחתי עם רבים מחבריי על הגותו של שפינוזה. ריבוי השיחות האלה, זיכוני בתואר 'שפינוזה הדרוזי'.
מהו הדבר המשמעותי שעשית מאז הימים ההם?
בניגוד לשפינוזה, אולי, לקחתי אחריות! כי 'הבנתי' שעלי לפעול. הבנתי היטב, שרגעי המשבר וההתבוננות הכואבת הזאת בעולם, יכולה גם לרסק את עולמי הפנימי. השנים האלה של החיפוש, הובילוני לעבוד כשנתיים וחצי במוסד לטיפול פנימייתי. עבדתי עם בני נוער בפנימייה. הייתי בהתחלה מדריך לילה, ולקח לי זמן קצר להבין שהגעתי למקום שבו מחשבותיי ורגשותיי יחדיו נמצאים באותו המקום. וההתחברות עם המקום והנערים ואנשי הצוות הייתה מהירה מאד. למרות הקשיים הרבים. בהתחלה למשל הנערים צחקו על המבטא 'הערבי' שלי, וחלקם גם לא קיבל את סמכותי המקצועית. היה להם קשה לקבל אותי בתור אדם מבוגר הבא לעשות להם 'סדר' בחיים. אלה שנים שבהם עמוק בפנים ידעתי שאני מאושר, אם חבריי מכנים אותי 'שפינוזה הדרוזי', אז שם בפנימייה קראו לי 'שפינוזה הקליני' או (הפילוסוף הקליני).. זה המסע הכי נפלא שעשיתי בחיים. הנערים שלי, אחד אחד, הם עולם בפני עצמו. הם המורים הכי גדולים שהיו לי בחיים, דרכם למדתי להתמודד, לא להישבר, לחלום, להיות מאושר פשוט! אני חב להם חוב גדול. למעשה שם הבנתי שאם יש לך 'ל'מה', שלמענו תחייה, תוכל לשאת כל 'איך'. זה המסר העמוק ביותר שניסיתי ללמד את הנערים שלי. רציתי שיקומו כל יום בבוקר עם ידיעה שיש להם דבר מה בעולם הזה, סיבה טובה לחיות למענה, תהיה אשר תהיה. אני עדיין בקשר מצוין עם כולם, אני שומע על התקדמותם כל הזמן. להם יש פינה גדולה בליבי, הם חלק מחיי.
עשית מסלול לימודים מיוחד. מה אתה יכול לספר לנו עליו?
למדתי תחילה חינוך וגיאוגרפיה, לימודיי תואר ראשון.. אלה היו חבלי הלידה ללימודיי פילוסופיה ודתות לאחר מכן באוניברסיטה העברית. כאשר הגעתי ללמוד באוניברסיטה העברית, החלטתי ללמוד לימודי תואר שני ב'פילוסופיה של החינוך'. תוך כדי הלימודים, התחלתי להתעניין רבות בפילוסופיה כללית ובלימודי תיאולוגיה. כעת אני בשלבי סיום של לימודי פילוסופיה כללית, ולימודי דתות (בחוג למדע הדתות). השאיפה האקדמית שלי היא לכתוב דוקטורט בפילוסופיה מוסלמית בהקשר מחשבת ישראל. אני עובד קשה מאד על זה! בשנה שעברה ביקרתי באוניברסיטת אוקספורד הבריטית, שם אני בקשר אקדמי עם הפקולטה לתיאולוגיה והפקולטה לפילוסופיה. מקווה שבשנים הבאות, אירשם ללימודי דוקטורט שם. אם כי זה עדיין רחוק מאד ממני.
מדוע בחרת ללמוד דווקא באוניברסיטה העברית בירושלים ואחר כך במכון כרם להכשרת מורים?
כידוע, בשנת תרפ"ה, במעמד הקמת האוניברסיטה העברית, בוטל 'ה'חרם' שהוטל כ- 400 שנה לפני זה על ברוך שפינוזה. קבלתו כאחד מעמודי התווך של הפילוסופיה והתרבות המערבית, היה בה מסר גדול וחשוב, מסר פלורליסטי הרלוונטי גם לימינו העכשוויים. אני אישית, מצאתי נחמה גדולה בכך. בדיעבד, אני חושב שזוהי הסיבה העיקרית: למצוא מקום בעולם. אך את הסיבה הזאת לא ידעתי לפני שהתוודעתי להגותו. אך אין זה משנה. העיקר שמצאתי סיבה מספיק טובה אחר כך. היו גם סיבות אחרות. כך למשל, לאחר סיום לימודי התואר הראשון, גרתי בת"א כשנתיים ועבדתי למחייתי במסעדה כמלצר, אלה היו שנתיים לא פשוטות בכלל , שנתיים של חיפוש תמידי אחר עוגן, דבר מה, משמעות כלשהיא. מעניין הוא שמתוך אינספור גלגוליי הרבים החלטתי דווקא להקדיש זמן רב מחיי לחינוך ולהוראה. ה"ללכת לאיבוד" הזה, לימד אותי רבות על עצמי. דרכו זהותי האישית והמקצועית התגבשה.
שם במסעדה ההיא התמזל מזלי, ובאחד הימים הכרתי את גב' נינה וינר (לא ידעתי עד אז מי היא). לאחר מכן התברר לי כי היא לא אחרת מאשר נשיאת קרן אייסף הקרן הבינלאומית לחינוך. דמות המקורבת ביותר למשפחת אדמונד ולילי ספרא המוכרים. אישה מרשימה ביותר, שקראה את התג של העובד שהיה תלוי על חולצתי, וקראה לי בשמי, באדר!! נעניתי, (שנים הייתי במונולוג עם עצמי-שואל שאלות ועונה עליהם. קריאת שמי, והדיאלוג שהתעורר בשיחה ההיא עם גב' וינר, עורר אותי לחיים. "תחיית מתים אמיתית". סוף סוף אישה בעלת רגישות חברתית גבוהה, אמצעים ומשאבים רבים יכולה לשמוע אותי ולהחליט בעצמה) - השיחה הזאת שמה קץ לבדידותי המוחלטת, חשבתי לעצמי!! היא התחילה להתעניין בי ובמעשיי. הרשים אותה מאד שאני שסוע בין שתי עולמות, ובמידה מסוימת, מזוהה עם שניהם. בעקבות השיחה הזו, לימודיי מומנו במלואם על ידי הקרן שהיא מממנת, וכך הגעתי לאוניברסיטה העברית ללמוד. (איזה כיף להיות עם שם ערבי בארץ הזאת, חח )
עם לימודי ההוראה שלי, ישנו סיפור מורכב עוד יותר. היום, אני תלמיד להוראה בפילוסופיה ומחשבת ישראל במכון כרם. למען האמת, זו היא הפעם השלישית שבה אני נרשם ללימודי הוראה. בפעמיים הראשונות, נרשמתי, וכעבור זמן מה עצרתי את לימודי. מורה טוב, הוא כמו יין טוב, לוקח לו מלא זמן להבשיל! שוב, הייתי מלא ספקות לגבי המקצוע. האמנתי שמורה טוב הוא מורה מחובר ומחויב בראש ובראשונה לעצמו, לדרכו ולתלמידיו. לי זה לקח זמן רב עד שגיבשתי 'זהות מקצועית'. ואני שמח להביא את כל התנסויותיי לתלמידי העכשוויים ותלמידי בעתיד.
אני כל כך שמח שהגעתי למכון כרם. מדובר במכון מצוין להכשרת מורים. אני פשוט מקנא בכל תלמידי המדינה שתלמידי כרם, הולכים להיות המורים שלהם. אני נהנה מאד מאיכות ההוראה שם, מהידע של התלמידים והמורים, הקשר המיוחד בין הנהלת המכון לבין תלמידיו. בעיקר אני אוהב את מגוון הדעות ותפיסות העולם הכול כך שונות, ובין כל זה ישנו דיאלוג נפלא. זה חשוב!
השאיפה שלי, עם סיום הכשרתי במכון בכרם היא להקים מגמה ראשונה לפילוסופיה שתפעל במגזר הערבי-דרוזי, אני בקשר עם תיכון חורפיש, התיכון שבו למדתי לפני שנים רבות. זה מרגש בעיני לחזור ללמד את המקצוע שלא למדתי בבית הספר, אך ללא ספק המקצוע שאליו הקדשתי את כל חיי. מר השאם בדר, מנהל בית הספר, מנהל צעיר אשר מעוניין מאד ביוזמה. גם הוא איש רוח מצוין, היסטוריון במקצועו, שיודע להעריך את חשיבות לימוד המקצוע הזה לתלמידי תיכון, ובכלל על האחריות החברתית החשובה שלימודי הפילוסופיה מעוררים. היכולת הזאת, להיות קשוב לחברה שבה אתה חי ולה אתה מחויב, ולזהות תוך כדי תהליך את הצרכים שכדאי מאד לפתח ולקדם, הובילוני לכוון לכיוון הזה, של הקמת מגמה ראשונה לפילוסופיה. כאן, אתה הופך את התלמידים לברי-שיח השותפים לתהליך גדול שמתרחש היום בעולם, ולא רק בארץ שלנו, או ביישוב. הם הם סוכני השינוי, והם הם חלק מהשינוי הגדול הזה שקורה בעולם. כמובן, הרעיון הוא בהחלט רעיון מיוחד במינו ומהפכני, אם כי אל לנו לשכוח, שבמציאות הניהולית של בית הספר ישנם נסיבות אחרות, או אילוצי מערכת אחרים. קולי תקווה שמר השאם, מנהל בית הספר, יצליח לגייס עבורי שעות הוראה. שעות אלה, הן המשאב הטכני החשוב ביותר להקמת המגמה.
בנוסף למגמת הפילוסופיה המתהווה, אני בשלב מתקדם של הקמת "בית מדרש פילוסופי", בחורפיש, הרעיון הוא לקרב את בני הנוער ביישוב לעולם הפילוסופי. אני מעוניין לעסוק בבניית פילוסופיה דיאלוגית, היוצאת מנקודת מבט פרטנית-אישית והאחריות שלנו כיחידים בקבוצה, לאחריות כוללת יותר. שילוב הכוחות הזה, בין אנשים אנרגטיים, מלאי רוחות שינוי, יש לו השפעות אדירות. שיתוף פעולה כזה ביני לבין בית הספר שיכול לעזור לי עד מאד במימוש התכניות האלה היא בהחלט כוח עצום. אני חושב שרק כך אפשר לשנות את העולם שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו.
אתה עובד היום באגף הנוער של מוזיאון ישראל. מה תפקידך בו?
אני רכז תחום דוברי הערבית במחלקת ההדרכות, אגף הנוער והחינוך לאמנות ע״ש רות מוזיאון ישראל, בירושלים. התפקיד כולל הדרכה, פיתוח תכניות חדשות, הכשרת מדריכים המיועדים להדריך בשפה הערבית תוך כדי טיפוח הכלים העומדים לרשותם. לאגף הנוער מגיעים אנשי חינוך מעולים, מלאי השראה, ניסיון, רצון לחנך ולהעניק חוויה ייחודית עבור בתי ספר, תלמידים, מורים וכד' במוזיאון, מחלקת ההדרכות עושה כמיטב יכולתה להעצים את המדריכים האלה, ומכשירה אותם כל הזמן בצורה המקצועית ביותר. אמנם, חשוב לציין שלתפקיד הזה נכנסתי רק לאחרונה, ואני עדיין לומד על המקום ועל אינסוף פניניותיו. זוהי שליחות חברתית מהמעלה הראשונה עבורי. לכן המלאכה שם רבה והשאיפות גבוהות מאד. אם כי, התפקיד הוא להנגיש את תכוניות המוזיאון הרבות שהושקעו בהן משאבים מקצועיים רבים ותואמו לצרכי המגזר הערבי. מדובר בתכניות החל מגני החובה עד בתי ספר תיכוניים ועוד. בעיני, ביאת בתי ספר מהמגזר הערבי, ובמיוחד ממזרח ירושלים למוזיאון ישראל, היא אמירה חשובה מאד. היא בעצם מתן הזדמנות ומקום לאוכלוסייה הזו במרחב התרבותי. בעיניי זו המשמעות העמוקה ביותר של התמודדות. התמודדות עם המורכבות, ושוב, אם אינך רגיש מספיק לכל העולמות הללו, אינך יכול לשנות ולהשפיע. לתפיסה הזאת שותפים רבים מעמיתי במוזיאון. הדיאלוג, איננו יכול להתקיים בלי המפגש! והמוזיאון, מהווה נקודת מפגש כזאת.
אתה גם מורה בבית ספר. באיזה בית ספר אתה מלמד, מה אתה מלמד בו ואם אילו אתגרים אתה מתמודד?
אני מלמד בבית ספר יסודי לבנות ביישוב עיסוויה, במזרח ירושלים. מדובר בבית ספר מאד מיוחד מבחינת פועלו וחזונו. מדובר בבית ספר לבנות, הרי במזרח ירושלים קיימת הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות בבתי הספר. לומדות בבית הספר למעלה מ – 800 תלמידות. בבית הספר עובדות כ- 60 מורות, אני ועוד שני מורים, הננו הגברים היחידים בבית הספר.
שתי נקודות חשובות עד מאד בהוויית בית הספר:
- בית הספר ממשיך לגדול משנה לשנה, זאת בעקבות גידול אוכלוסין ביישוב עצמו. נושאי 'האזרחות הירושלמית', באים לגור בעיסוויה וזאת בגלל רצונם להמשיך להחזיק ב "תעודת הזהות הכחולה". תעודה זו, מקנה להם זכויות אזרחיות רבות. הם באים עם ילדיהם לגור ביישוב מכיוון ששכר הדירה ביישוב הוא מהנמוכים ביותר במזרח ירושלים. מדובר בהחלט ב'הגירה פנים-פלסטינית'. ובית הספר מנסה ליצור פתרונות יצירתיים לבעיה מבחינת קליטת בנות משפחות המהגרות האלה. הרי ככלות הכל, מדובר ביישוב בעל רמה סוציו-אקונומית נמוכה מאד. בין היתר כתוצאה מגידול אוכלוסין גבוהה.
- בית הספר עצמו, כשאר בתי הספר במזרח ירושלים, נמצא תחת פיקוחו של משרד החינוך. אך בו זמנית, תכנית הלימודים הנלמדת בו, הינה תכנית לימודים פלסטינית. משמעות הדבר היא, שאחרי 12 שנות לימוד, התלמיד נבחן במבחני הרשות, ולא נבחן למבחני הבגרויות. יש לכך משמעויות רבות שאין זה המקום אליהן.
שני אלה יחדיו, הם אתגרים לא פשוטים להתמודדות. זו היא האחריות שדיברתי עליה קודם, זוהי השליחות האנושוית בעצמה. לפתח רגישות לבני אדם, ולהבין ללבם, זהו אתגר אנושי מן המעלה הראשונה. "עלינו לדאוג לאחר, זוהי חובתנו המוסרית", אומר עמנואל לוינס, הפילוסוף היהודי, וכאשר שאלו אותו ומה באשר לחובתו של אותו אחר כלפינו? אם הוא לא חש 'חובה' לעזור לנו בחזרה? "זה הוא עניינו האישי שלו." ענה לוינס, וכך מרגיש גם אני.
חשבתי תחילה גם שהפרויקט, או ה'בשורה' שאני מביא איתי ליישוב תתקבל בהתנגדות מרה. הרי באוניברסיטה הבנתי היטב, שהדת והפילוסופיה לא הולכות יד ביד, נהפוך הוא, ''אויבות' הן האחת לשנייה. אך הבנתי מהר מאד, שאני טועה. הפרויקט התקבל יפה מאד, במיוחד על ידי התלמידות וההורים שלהן.
בבית הספר פועלים הרבה פרויקטים. הפרויקט שאני עובד בו, הוא פרויקט מיוחד במינו, "חקירה פילוסופית עם ילדים". כ – 8 שנים הפרויקט הזה פועל בבית הספר. ואנו בית הספר היסודי היחידי בארץ שמלמד את התכנית הזאת.
"ערכי הפרויקט", לדברי מנהלת בית הספר, גב' עפאף אלקדומי, "מתאימים מאד לחזון הפלורליסטי של בית הספר. אנו מחנכים את תלמידינו לקבלת האחר, ללא קשר לדת שלו, לשפתו, למערך אמונותיו – אין מניעה שכל אלה יתקיימו בבית הספר, החשוב הוא הדיאלוג והאדם בתוך כל זה".
אני מלמד כבר שש שנים רצופות, כיתות ג' וד'. תארו לעצמכם, תלמידות כיתה ג' 'מתפלספות'. זה דבר נהדר! הפרויקט שלנו פועל תחת החסות האקדמית של 'המרכז הישראלי לחקירה פילוסופית עם ילדים'. בנוסף לעוד – 70 מרכזים בכל רחבי העולם, אנו פועלים גם במזרח ירושלים וגם במערבה.
כששוחחנו על עבודתך החינוכית בבית הספר בעיסאוויה ובמוזיאון ישראל, תיארת את עצמך כפרש הרוכב על שני סוסים דוהרים. מדוע?
הציטוט הזה לקוח מהסופר פרנץ קפקא, בגלויה שכתב קפקא ב-7 באוקטובר 1916 אל ארוסתו פֶליצֶהֵ, הוא מספר לה על שתי סקירות שהתפרסמו על ספרו "הגלגול".
האחת על השתייכותו לתרבות המערבית הפילוסופית, והאחרת דווקא כביטוי ליהדותו העכשווית. וכך הוא פונה שוב לארוסתו: "אולי תסכימי גם את לומר לי מי אני בעצם?" ולאחר שהוא מצטט את שני המבקרים הוא קובל: "מקרה קשה. האם אני פרש קרקסים העומד על שני סוסים?".
לעבוד באותו היום, גם במוזיאון ישראל, וגם בבית ספר פלסטיני במזרח ירושלים, זה ממחיש בצורה מצוינת את עמדתי הקפקאית. אך אני עדיין לא השתחררתי לגמרי דווקא מהחלק הראשון של תשובתו-בקשתו של קפקא, אולי תאמרו לי מי אני בעצם?
תם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.