אמנת החירות וספרי העבדות: וינייטת לשונות הגאולה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם

בשורת הגאולה כתובה ככתב האמנה, כמגילה חתומה שנותן האלוהים ביד משה, שגרירו לפדות עמו ממצרים.
היא חתומה בראשה בתיבות "אֲנִ֥י יְ.קֹ.וָֽ.ק" ואומרת עם פתיחתה כי היא אמנת המשך לאמנה שחתם האלוהים עם אברהם יצחק ויעקב, אותה חתם בשם "אֵ֣ל שַׁדָּ֑י", שהייתה אמנת הבטחה למשפחה, ועתה היא אמנת קיום  ההבטחה לצאצאיה שהיו לעם, " וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר גָּ֥רוּ בָֽהּ".(שמות ו',ב'-ד') אדם אין בארץ היודע לרדת למשמע השמות שנתן הקדוש ברוך הוא לעצמו, והלא הם טמיר וגנוז במופלא ובמכוסה, ומי יבין מה בין " וַיֵּרָ֨א ה' אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים" (בראשית י"ז,א'), לבין "אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה..... כֹּֽה־תֹאמַר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒, יְ.קֹ.וָ֞.ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם, אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם, זֶה שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר" ( בראשית ג', י"ד-ט"ו). אבל הדברים מפורשים, אל אחד כתב וחתם בשמו אמנת הבטחה עם אברהם וקיום אותה אמנה עם משה.        

היא כוללת שלושה סעיפים. האחד הוא הכרה כי גדשה סאת הייסורים של השעבוד ונקבה הזעקה שמים, וימי "וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (שם,ט"ו,י"ג) מלאו במכאוב, השני הוא הפדות, "וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים" (שם ו'), והשלישי הוא מתן תורה, "וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים" (שם ז') והנחלת הארץ המובטחת ,"וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה" ( שם ח') , ועל הכל, שוב, החתימה שבראשית האמנה " אֲנִ֥י יְ.קֹ.וָֽ.ק".                 

האמנה האצילה הזאת קושרת עד לעצם היום הזה, דרך שנות צר וצוקה ואוקיינוסים שמלאו כוסות דמעות עוברות על גדותיהן, את העם היהודי לאלוהיו, לתורתו ולארצו, והיא הייתה לאמנת התקווה במסע ההרואי של ישראל בעמים אל הגאולה. אבל למרבה המבוכה, אבותינו המשועבדים והמעונים שזעקתם מן השביה סדקה רקיעי שמים, דחו אותה "וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה" (שם,ט'). מה אירע להם? הרי מיד ששמעו לראשונה כי באה זעקתם אל האלוהים והם עומדים להיגאל,  אומר עליהם הכתוב, " וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֑ה, וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם. וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי פָקַ֨ד יְ.קֹ.וָ֜.ק אֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ" ( שם ד',ל'-ל"א). כשעשה אהרון את האותות האמינו, עכשיו שהניח לפניהם אמנת ה', לא שמעו? האמינו במשה ובאהרון, אבל היו קטני אמונה בה'? הרי קוצר הרוח והעבודה הקשה הייתה נוראה מכל גם בשעה שאהרון עשה את האותות לעיני העם - והם שמעו, וקידמו את הבשורה בנפילת אפיים, בהודיה שלימה. מדוע מנעו מהם  אותו קוצר רוח ואותה עבודה קשה לקבל את אמנת הגאולה החתומה בחתימה כפולה של האלוהים  כבשורה וב "וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ"?                                                           

דומה בעיניי כי כאשר אספו את כל זקני ישראל, " וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר דִּבֶּ֥ר ה' אֶל מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם" ( שם, ד', ל'), כללו הדברים האלה את המשפט האניגמטי שאמר ה' למשה " רְאֵ֗ה כָּל הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁרשַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם"  (שם,כ"א). בכך האמינו. כי ייפדו מן העבדות, אבל לא ממצרים, כי פרעה, סוף דבר, לא ישלח אותם, אלא יעניק להם את מידת החופש המבוקר שתאפשר להם לחיות את הדגה ואת הקישואים ואת טוב ארץ מצרים ואת מנעמיה בלי לצאת אל הבלתי נודע שם מחכה להם האחריות לגורלם. אבל כששמעו באמנת הקיום את ארבע לשונות הגאולה ובראשם "וְהוֹצֵאתִ֣י" ובסופם "וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל הָאָ֔רֶץ" והבינו מלשון האמנה שה' בכבודו ובעצמו נוטל על עצמו את ההובלה ואת ההולכה ובכל לשונות הגאולה הוא הפועל הבלבדי, ועם קץ העבדות הוא מבטיח גם את קץ הגלות, הם נתבהלו ולא קדו ולא השתחוו אלא פשוט לא שמעו. קודם כל מקוצר רוח, כלומר לא הייתה בהם רוח של חירות טוטלית. הם חסרו את הערגה לעצמאות מלאה. רוחם הייתה להשתחרר מעבודה קשה. מן העבדות. אבל רוחם קצרה להבין את גדרי האחריות המלאה שבן חורין נוטל על עצמו לטוב ולמוטב. יש מי ששלטונות מדכאים  משליכים אותו לבית האסורים מפני שהוא תבע מהם שוויון וכל ימיו בתא כלאו הוא אינו חולם אלא על היום בו ירשו לו אותם שלטונות להלוך חופשי בעיר ובכפר. זה רוחו. אבל היא קצרה מלחלום על היום בו יצא מבית האסורים וידיח את ממשלת זדון מן הארץ וייטול את השלטון בידיו הוא, וילך קוממיות. זה אותו כלא, אבל לא אותו שחרור, זה אותו עינוי אבל לא אותה פדות, זה אותו דיכוי אבל לא אותה חירות.  

יש סימנים הרבה שבני ישראל לא קידמו את יציאת מצרים בחדווה גדולה. באמנת הפדות עצמה יש רמז כמעט גלוי לכך, לא רק בלשון של גאולת יחיד רצופה בה נראה כי ה' מוציא ומביא והעם נגרר ומובל, כי ה' הוא היחיד הפעיל והעם הוא סביל, אלא  שיש כפל עניין התובע הסבר, "וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם". אם כבר הוצאו מתחת סבלות מצרים מה מקום יש לומר כי יצילו אותם מעבודתם? שמא " מֵעֲבֹדָתָ֑ם" משמע מעבודת כוכבים שהיו משוקעים בה כמצרים וחששו מ "וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים"? ברוח זו מפרש בעל ,"העמק דבר" רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב ( 1816-19893) "במאמר השני הודיעם משה בשם ה' והייתי לכם לאלהים, היינו השגחתו תהא עליהם על פי  מעשיהם, משום הכי  לא נתרצו כולם לקבל, עד שהוציאם הקדוש ברוך הוא בעל כורחם". מותר לראות את עבודת הכוכבים כמטפורה לתרבות השלטת, למסכת הערכים של מדינה שגם ישראל בגולים בה מאמצים לעצמם ועם שהם שואפים לחופש מאפליה אתנית או דתית, הם אינם רוצים אלא להשתחרר מן הרדיפה ומן העינויים הבאים עליהם משום ששונותם אינה נסבלת, להיות משולבים שילוב תרבותי ערכי שלם במדינתם. מקוצר רוח, הווה  אומר מחיסרון בכוח הדמיון. אין גולים יכולים לתאר לעצמם את גדרי הריבונות, לראות עצמם כמחליטים בשאלות של שלום או מלחמה. את ההחלטות הגורליות האלה הם משאירים בידי הממשלות המציעות להם שוויון לפני החוק אבל לא יותר, וגם הגולים עצמם אינם רוצים יותר. מרצון, לא הכל מוותרים על הנוחות הזאת .        

על הפסוק  הראשון בשמות ו'," וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל מֹשֶׁ֔ה, עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ" אומר הרשב"ם  " בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם- בעל כורחו של פרעה, וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם -בעל כרחם של ישראל". מה שנראה כפרדוקס, נתגלה ראשונה במצרים, מלך עריץ רודף ישראל  צריך לישראל בארצו זה כדי שישרתוהו, אחר כדי שחרפתם  והשפלתם תעיד כל יום  מה דינו של מי שכפר באדנותו של ישוע, וישראל הנרדפים רוצים שירחמו ויחוסו עליהם, אבל משום כך או אף על פי כן הם עובדים אותו בנאמנות כי הם רוצים בחסותו ויראים את חירותם.  

יש שפירשו מה שאנו אומרים בהגדה " ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" שאילו שיחרר פרעה מרצונו את ישראל , היו ישראל ממקום מושבם נשארים משועבדים לפרעה במצרים והיו חנכים את בניהם לראות בו מלך חסד, אוהב ישראל, שיגן בצבאותיו עליהם אם יבוא להם צער, ומכל מקום היו עובדים את מצרים מרחוק. אבל עכשיו, שה' הוא שהציל על כורחו של פרעה, נגמרה כל עילה לתלות.

 אבל עמוקה מן הפרשנויות המדיניות האלה הפרשנות המתחקה אחר מהותה של העבדות. מחלוקת בעניין אחר בתלמוד (בין השאר ב מסכת בבא מציעא דף י"ט עמוד א') היא אם  "זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות" או אם  "חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות". זכות, כי עבדות הופכת את האדם שנברא בצלם למשאב, לאמצעי, ועם שחרורו מתחת ידי אדונו, אפילו הוא אדון חסד, הוא קונה את המעמד שבשבילו נברא כל העולם כולו, הוא המטרה, ואפילו אם פיתו חרבה, מתוך שהוא אוכל אותה כבן חורין - היא ערבה מכל. אבל חוב, כי מעתה עליו מחסורו ולא על אדונו, עליו האחריות לגורלו, לא על מעבידו, עליו המלחמה, בכל משמע ולא על 'הקיר"ה' הקיסר ירום הודו. הכל זוכרים את העבד  האומר , "אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת אֲדֹנִ֔י אֶת אִשְׁתִּ֖י וְאֶת בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי" (שמות כ"א, ו'). בזים לו. רוצעים את אוזנו, הוא עבד עולם, אבל כיוון שהגן של החירות מנוון בו, אין לו תקנה, הוא אוהב את אדונו גם מפני שאין בו סגולה לאהוב את חירותו. הוא מעדיף להיות קניין , מאשר ריבון, כי ריבון זה אחריות, ריבון זה להיות מופקד יומם וליל על החוק ועל אכיפתו ועל הצדק ועל דרישותיו,  ואילו " עבדא בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה" (גיטין י"ג, א'), נוח לו להיות פטור מן הזהירויות, ואין מקפידים עליו אם הוא נושא אישה שמצאה בשוק, אם, היא פרוצה בעריות, אין ממנו ציפיות, לא ממנו ולא ממי שהוא חובר לו או לה. 

האמנה, עליה חתם ה' בראשה ובסיומה מחייבת את ישראל אף על פי שלא חתם עליה. אפילו לאחר שיצאו בניסים גלויים מתחת ידי פרעה, אפילו לאחר שחצו את הים, אפילו לאחר שראו את ה' מולך מלוכה ששום מלך בשר ודם אינו יותר מעפר ואפר אל מולה, לא זכרו ישראל את העינויים הממושכים ואמרו אחרי שדחו כניסה לארץ מרצון  מפחד ומאימת האחריות לגורלם, " וְלָמָ֣ה ה' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב, נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה. וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה"(במדבר י"ד,ג'-ד'). בספרי  העבדות, הם צדקו. בספרי העבדות אין מציאות בה אדם נכון למות על חירותו. בספרי העבדות, הדגה והקישואים כסמלי סיפוק הצרכים החומריים, המזון, החינוך לילדים, הבריאות, הביטחון האישי, קודמים לכל ערך מופשט וחמקמק כחירות. בספרי העבדות החירות עצמה מוגדרת כנוחות. אבל בספרי החיים, רשומה החירות לא רק כנעלה במעלות אליה שואף האדם החופשי, אלא גם כערובה לקיום ממש, כי בספרי החיים, רשומים העבדים שאמרו " אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת אֲדֹנִ֔י אֶת אִשְׁתִּ֖י וְאֶת בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי" כעבדים שאדונם האהוב קם עליהם, ועל נשיהם ועל טפם, ואלמלא נגאלו על ידי אביהם שבשמים ואלמלא לא חרפו נפשם להיגאל בדמם, הייתה הפלנטה הזאת סובבת במרחב כסלע ריק מיהודים ומאדם שבאדם.

ערב שבת וארא התשע"ז,  יום הזיכרון האוניברסאלי לשואה.