אידאולוגיה ונוף סמלי, קבורתם בשנית של אנשי שם באדמת ארץ ישראל

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מאגנס

דורון בר, אידאולוגיה ונוף סמלי, קבורתם בשנית של אנשי שם באדמת ארץ ישראל  1967-1904, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע״ה 2015, 252 עמודים 

הספר עוסק בתופעה המיוחדת של קבורה בשנית באדמת ארץ ישראל של עשרות אנשי שם יהודיים שמתו בנכר, במהלך המאה העשרים (בין השנים 1967-1904). אמנם במשך כל תקופת הניתוק מארץ ישראל הובאו אליה יהודים לקבורה, בעיקר כדי שיזכו בתחיית המתים על אדמת הארץ הקדושה, אבל הייתה זו קבורה ראשונה, לא קבורה שנייה, שמשמעותה הוצאת שרידי הנפטרים ממקומם והעברתם לקבר אחר. קבורה שנייה כזאת אסורה על פי ההלכה היהודית. התנועה הציונית חידשה כאן חידוש שנבע מצרכיה - יצירת נוף סמלי שיבטא את האחיזה הציונית בארץ ואת השליטה הפוליטית בה.

הנקברים בשנית היו מנהיגים, גיבורים, אנשי רוח ואנשי מעשה שמתו בנכר לפני ואחרי הקמת המדינה, והבאתם לקבורה שניה בבית הלאומי שלהקמתו פעלו ואליו ערגו, היתה תרומה לגיבוש התודעה הציבורית והעשרתה בדמויות של אנשי מופת ציוניים. לא קבר החייל האלמוני, שהיה סמלן של מדינות רבות באירופה, הפך לאתר מורשת לאומית, אלא קברים קונקרטיים של אישים ציוניים דגולים. והיו רבים כאלה. קברותיהם של חוזים ומנהיגים של התנועה הציונית בראשיתה (בהם בנימין זאב הרצל, דוד וולפסון, מקס נורדאו, נחום סוקולוב ואוטו ורבורג), אמנים ואנשי רוח וספר (בהם בורים שץ, חיים נחמן ביאליק, פרץ סמולנסקין ונפתלי הרץ אימבר), אנשי מעש (בהם שמעון רוקח ונסים בכר), גיבורים נודעים (בהם אליעזר מרגולין, שלום שוורצבאלד, צנחני מלחמת העולם השנייה, עולי הגרדום בדמשק ובקהיר), ועוד. ספרו של דורון בר, המונח לפנינו, מתעד ומנתח בפירוט ובלווית תצלומים את מסעות עצמותיהם של האישים הללו מארצות נכר אל הקבורה בשנית בארץ. 

מה היה מקום הקבורה המועדף? קברו של חוזה מדינת היהודים נקבע בירושלים והר הרצל הוכרז כאתר לאומי. בהר הרצל נקברו עוד אישים חשובים כמו זאב ז’בוטינסקי ונחום סוקולוב, ובבית הקברות הצבאי שבהר הרצל נטמנו עצמותיהם של הצנחנים חנה סנש חביבה רייק ורפאל רייס, בחלקת עולי הגרדום נקברו אבשלום פיינברג ועצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים, ועוד רבים רבים אחרים, גיבורים, לוחמים ומעפילים.
אבל לא כולם נקברו בהר הרצל בירושלים. יהודה ליב פינסקר נקבר במערת קבר קדומה, מערת ניקנור, שבקמפוס האוניברסיטה שבהר הצופים. היחיד שעוד נקבר שם הוא יוזם הרעיון, מנחם מנדל אוסישקין… והיו רבים שנקברו מחוץ לירושלים: בתל אביב (בהם חיים נחמן ביאליק, יחיאל צ’לנוב), בדגניה ובכנרת (בהם אוטו ורבורג, נחמן סירקין, משה הס ודב בר בורוכוב, מהוגי הדעות של התנועה הסוציאליסטית הישראלית), ועצמותיו של בנימין אדמונד דה רוטשילד הועלו­ מפריז לרמת הנדיב והוקמה לו בה אחוזת קבר מפוארת.

מקומות קבורתם של האישים הללו היו לאתרי ביקור המוניים, והטביעו את חותמם על הנוף הסמלי של המדינה.

פרקים מעניינים במיוחד בספר הם הפרקים על העלאת עצמותיו של הרצל מוינה לירושלים, תכנון קבר הרצל ויסוד הר הרצל כבית הקברות הלאומי של מדינת ישראל; הפרק על העלאת עצמותיו זאב ז’בוטינסקי, ראש בית״ר המנודה, ירושלימה, וקבורתו בהר הרצל; הפרק על קבורתם בשנית של  הרוגי אצ"ל ולח”י, הרוגי אריתראה, דוד רזיאל מפקד האצ”ל, 'גונדר אביאל' (ישראל אפשטיין), ולוחמי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי, ומשה מרזוק ושמואל עזר, מנידוני קהיר בפרשת 'עסק הביש’.

בחלוף הזמן השתנו הלכי הרוח הלאומיים, והתופעה העוצמתית של טקסי הלוויה המרשימים של הקבורים בשנית  חלפה עברה לה. קברו של חוזה המדינה איבד ממרכזיותו ומבולטותו בחברה הישראלית, מלבד ערב יום העצמאות, כשמקיימים ברחבה שלפניו את הטקס הממלכתי. התופעה ההולכת ומתעצמת בעשרות השנים האחרונות היא ההשתטחות על קברי קדושים וצדיקים כמו קבר הבבא סאלי בנתיבות, קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון או קבר יהונתן בן עוזיאל בעמוקה. 
בשנים הראשונות לעצמאות המדינה, כאשר היה צורך ליצור חיבור בין הקהילות השונות שהתקבצו בישראל ממקומות רבים בעולם, נעשה שימוש פולחני ממוסד בקבריהם של האישים הציוניים. גופים ממלכתיים ומפלגתיים פעלו לעשותם למוקדי זכרון, הזדהות והעברת מסרים ערכיים לאומיים. הפופולריות הגואה כיום של המקומות הקדושים העממיים מעידה על צורך דתי, עדתי ועממי של ישראלים רבים להשתטח על קברי צדיקים כדי לזכות בישועות ובנסים.

לסיכום, הקבורה בשנית והקבר הציוני היו עד 1967 מרכיב חשוב בעיצוב הזכרון הקולקטיבי הלאומי. הם סימנו את המרחב והטעינו אותו בזכרונות ובערכים ציוניים. הקבר הציוני ביסס את מעמד בית הקברות בפנתאון הציוני-לאומי והקנה משנה תוקף למעמד היישוב שבו שכן.

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ו 2016