יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר
 |
|
|
גם המאמינים כי ההיסטוריה היא מסע של "הכל צפוי" וקברניט-על משגיח על נתיבה, וגם המאמינים כי אינה אלא "הרשות נתונה" והיא עושה דרכה אנוסה על פי גחמות חוקיה שלה, יכולים להסכים כי מכל מקום, העורמה מצרפת עצמה לגשר הפיקוד, אם מפני שקברניט העל בחר בה לעשות כן, אם מפני שהיא בוחרת, בת חורין, לאחוז בהגה כשהמשטים הגדולים יוצאים לדרך. באחרית המשטים נראה כי הייתה שם בראשיתם, כי ידעה לאן הולכים - ולא אמרה, או לא ידעה אך לא חדלה להשתעשע בלהפתיע, לטוב ולמוטב, גם את עצמה.
הדרמה היותר גדולה בתולדות ישראל, מן המערכה הראשונה, הירידה מצרימה, ועד למערכה האחרונה , יציאת מצרים, החלה בספור טרגי סבוך של משפחה פטריארכלית אחת, ונסתיימה באפופאה סוחפת של אומה. העורמה נטלה סיפור של אב זקן הסופד עשרים ושתיים שנה לבן זקונים שאחיו מכרוהו חי ואמרו לאביהם כי טרוף טורף ומת. משנודע לו לאבל הישיש השדוד כי הבן האובד מושל בכל ארץ מצרים, עשה מה שהורים עושים בנוהג שבעולם, הם הולכים באהבתם הנושנה ובבדידותם המתחדשת אחר הילדים ואינם ממתינים שהילדים יבואו אליהם, אמר ”רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית מ"ה,כ"ח), ועשה כל הדרך הארוכה מכנען למצרים. משם כבר לא חזר. לא הוא, לא בניו, לא בני בניו, וכמניין שנות רד"ו-210, בחצות לילה אביבי אחד, יצא עם שלם את הארץ אליה הביאה אותו אב זקן אחד.
הוא לא התכוון להעתיק מושבו למצרים לחיות שם שארית ימיו בחסות יוסף שרק כסאו של פרעה גדל ממנו. בניו אמנם אמרו לו כי יוסף ציווה עליהם להביא את אביהם לדור. "זֹאת עֲשׂוּ , טַעֲנוּ אֶת בעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם. וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" (שם,י"ז-י"ח). מנקודת ראותם, הם בישרו את אביהם שתי בשורות, האחת, "עוֹד יוֹסֵף חַי....", והשנייה, "... וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם,כ"ו) ויש בכוחו להבטיח לו ולכל בני ביתו, שבעים נפש, רווחה של קבע במצרים. אולם על פי הרשב"ם אמר להם יעקב לבניו שהפצירו בו לקבל הזמנת אחיהם שעלה לגדולה, "אתם אומרים 'עוד יוסף חי' וכי הוא מושל, רב לי במה שהוא עדיין חי אפילו אינו מושל" , אבל הבנים, למודי הרעב בכנען ולאים ממסעות ההצטיידות במצרים השבעה, הפצירו בו, כפו עליו להכין עצמו לדרך ממנה לא שבים עוד, והוא נאות בעל כורחו יצא לדרך.
אבל הוא חרד. בדרך, בחנותו בבאר שבע בחניית לילה, רדפו אותו התיבות שנועדו להרגיע אותו "...וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם", ולהיפך, הרעידו בו פחדים. אין בעולם מהגר שנעשה בדור אחד מושל בארץ נוכרייה אלא אם כן השיל מעליו כל מלבושי עברו, ולא הסיר ברו אלא מפני שרוקן את תוכו ולא שינה את שמו כדי להסוות זיהויו. אם עצמה מצרים עד שכבשה ליבו של בן הזקונים שגדל על ברכיו ממש, על נקלה תכבוש לבם של בניו שהיו רועים הרחק מבית אבא ותבולל אותם ואיתם ייתם בית יעקב. " טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" תובע תמורה. כנגד לחם שהיא מאכילה אתכם אתם הלחם שהיא אוכלת. זרועותיה של גולה נדיבה חובקות וממיסות לבבות והם פועמים את פעימותיה. שנתו נדדה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה ,וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי".(שם,ב'). תחילה יִשְׂרָאֵל, להזכירו כי שרה עם אלוהים ועם אנשים ויוכל, ובקריאה כפולה יַעֲקֹב, יַעֲקֹב, להזכירו כי כך קראו לו אביו ואמו. בחיל וברעדה הוא שומע " אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל-ישראל- אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה –יעקב- וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה –ישראל-וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ" (שם,ג'-ד). אין אומרים אַל תִּירָא אלא למי שירא.
כשם שהקריאה הייתה כפולה כן הייתה היראה כפולה. יראה מטוב ארץ מצרים, כבר אמרנו. אבל ביראה זאת נסתתרה שנייה. כשעה שביקש אביו יצחק להימלט אל מן הרעב בארץ אל הלחם שבמצרים, התגלה אליו ה' ואמר לו "אַל תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ. גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת כָּל הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ" (בראשית כ"ו,ב'-ג'). אך עשר שנים, כשהיה בן 120, נפטר אביו יצחיק בן 180. יעקב חווה את איסור הירידה למצרים, את מצוות "גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את" את ההבטחה "וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ... וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ". הכל היה סמוך בזמן, וכבר הנה הוא יורד מצרימה, מפר את האיסור שאוסר אלוהיו על אביו, פוטר את האלוהים מלקיים את ההבטחה שהבטיח לזקנו אברהם. מנהג ביד הקדמה להרחיק בנים מקיום צוואת אבותיהם. הם פורצים דרך, אבל לעולם לא בלי צער פרידה, בלי ייסורים שמביאה עליהם חטאת ביטול מצוות כיבוד אב. כנגד ייראה כפולה זאת אומר לו ה' במראות הלילה, בקריאה גפולה, "אַל תִּירָא", לא ממצרים גופא, ולא מהפרת בריתי את אברהם ואת אביך.
שלש קריאות כפולות קרא ה' במקרא, קריאה כפולה אחת לאברהם במעמד עקדת יצחק, ואחת למשה במעמד הסנה הבוער, והנה אחת ליעקב בדרך לגלות מצרים. באברהם נאמר, "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כ"ב,י"א). במשה כתוב, "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי . וַיֹּאמֶר, אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג',ד'), וביעקב אומר האלוקים במראות הלילה "יַעֲקֹב, יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (שם) דפוס אחד לכל הקריאות הכפולות. כולם בצמתים גדולים, עקדה, ירידה למצרים, יציאת מצרים. בכולם קריאה כפולה, אברהם, אברהם, יעקב, יעקב, משה, משה. בכולם משיב הנקרא "הִנֵּנִי" כאומר כל כולי לנגדך תמיד. בכולם באה תיבת ציווי "אַל", ובאה תיבת מענה "הִנֵּנִי", אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, אַל תִּקְרַב הֲלֹם, אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה". בצמתים גדולים נדרשים אישורים גדולים ונתבעים לקיימם במוכנות גמורה, ב"הִנֵּנִי" מלא. אפשר לקיים אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ ב"הִנֵּנִי" שלם. אין קושי לעמוד באיסור "אַל תִּקְרַב הֲלֹם" ב"הִנֵּנִי". מן הדפוס החוזר למדים כי גם "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" מחויבים לקיים כאיסור גמור ב"הִנֵּנִי". כיצד?
השאיפה היותר נעלה של ישראל כאומה היא הפדות בארץ. היאך נשמע כאילו יש והיראה מפני הגלות יש בה ניסוח של ציווי מחייב "אַל תִּירָא" והתחייבות של "הִנֵּנִי"? האינטואיציה מתערבת מיד ומפנה אל אברהם בברית בין הבתרים " וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (בראשית ט"ו,י"ג), כאומרת שהנה בקריאה הכפולה נדרש יעקב לא להתיירא מהחלה לאלתר של מה שהיה נראה כגזירה. דומה כאילו עושה העורמה שימוש ציני בתשוקתו הבלתי ניתנת לכיבוש של האב הישיש, כדי להשיק אחרי 190 שנה את העבדות ואת העינו בארץ לא להם. אבל כל כמה שהאינטואיציה אמינה לשליש ולרביע, איננה ברת סמכא.
הגולה היא אסון. היא הגדול בעונשים השמורים למחלני הארץ בעבירות על חוקי שמים המחייבים אדם ביחסיו לחברו, ואנוש ליוצרו. היא רודפת. היא בית אסורים. היא גיא צלמוות והריגה. אין בין העולם הזה לבין ימי המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. קץ הגולה היא תחילת מלכות הישועה. אבל, המתבונן בגלויות בעיניים פקוחות מודה כי בגולה יצר העם היהודי את נכסי הרוח מעוררי ההשתאות בעולם כולו, שהשיבו בו את רוחו. הגולה היא המרחב המדמם בו השביע העם היהודי את קיומו כעם, לא רק ביצירה הפנומנלית של רוב ארון הספרים בו צרורה נשמתו, בסידור תפילותיו, בכלכלת תקוותיו, במסירות הנפש ובקידוש השם, בשירי המעלות של שיבת ציון. החרב המתהפכת בגולה רבים חללים הפילה ועם זאת עצומים כל מפעלות שורדיה שהציבו בה ציונים לשמר בה את ברית בין הבתרים. במסכת פסחים פ"ז,ב', מצוטט רבי אושיעא כמי שדורש את הפסוק " מִקּ֣וֹל מְחַֽצְצִ֗ים בֵּ֚ין מַשְׁאַבִּ֔ים שָׁ֤ם יְתַנּוּ֙ צִדְק֣וֹת ה' צִדְקֹ֥ת פִּרְזֹנ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אָ֛ז יָרְד֥וּ לַשְּׁעָרִ֖ים עַם־ ה'" (שופטים ה',י"א) כפסוק האומר כי " צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות". לשם כך הוא מסכל אותיות מלת פִּרְזֹנ֖וֹ ועושה ממנה מילת פִּזֹרוֹנ֖וֹ. הפרוש הקלאסי לאמירה הנראית כחתרנית, היא כי מפני שישראל היא פזורה אי אפשר להשמיד את כולו, שאם מכים בו בארץ אחת הוא מתקיים בארץ אחרת לשם התפזר. נחמה? פחות מפורתא...ואורשה לפרש בשונה. בימים בהם לא היו קשרי מסע ותקשורת קלים ומהירים בין הגלויות לבין ירושלים, בימים בהם המרחקים הגיאוגרפיים, הלשוניים, התרבותיים בין הפזורות בודד אוכלוסיות אלה מאלה, אירע בעם היהודי נס. בכל הפזורה הייתה תורה אחת שבכתב ושבעל פה, לשון תפילה אחת מפרקי ספר תהלים אחד, מסידור שעיקרו היה אחד, מסוף הולם ועד קצהו דבקו קהילות קטנות וגדולות אלה באלה במצוקות הנוראות של גלויות מנכרות לדבוקה של אומה אחת. המבחן הזה עשה עם. הפזורה בגוף הייתה פרוזה בנפש. היהודים במצור, חיו את יהדותם בפרזות, לא שינו את שמם, לא את לבושם, לא את לשונם, לא האלף' ולא את הב', חצו ימים ומדבריות כדי לתמוך בנטורי ירושלים וארץ ישראל המעטים שומרי החומות והקושאן. היש צדקה גדולה מזו?
כל זה רחוק מרחק מזרח ממערב מאידיאליזציה של הגולה, מצידוקה, מאידיאליזציה של ״אור לגויים" כשליחות שלשמה נוצר ישראל. כל זה אינו אומר אלא אחת, הגולה הארורה שיעקב ירא היה אותה, הידקה את היהודי לעם אחד. "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה", הירידה הבטיחו האלוהים במחזה הלילה, היא לצורך עליה.
אין יודע אם מראות הלילה הזה הסירו דאגה וחרדה מלב יעקב. אבל איסור " אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" הסיע אותו עם בוקר ב"הִנֵּנִי" שלם לארץ לא לו.... ו"כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים", ומאתיים ועשר שנים מאוחר יותר-" וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות י״ב, ל״ז).
ערב שבת פרשת ויגש התשע"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.