יום שישי, 11 ביוני 2021

יאיר לפיד כותב על הגיבורים התנ״כיים שלו

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית


יאיר לפיד, הגיבורים שלי: ארבע הרצאות תנ״כיות, ידיעות אחרונות * ספרי חמד, תל אביב 2008, 127 עמודים

הספר, ״הגיבורים שלי: ארבע הרצאות תנ״כיות״, הוא ספרו התשיעי של יאיר לפיד. יש בו ארבע מהרצאותיו הפופולריות על התנ״ך, ״הספר הכי טוב שנכתב אי פעם״, כלשונו של לפיד, ואלו הן: ״האדם הפוחד״ (אברהם), ״חייו הכפולים של יעקב אבינו״, ״עונשו של משה״ ו״שאול ושמואל: המלחמה על המלוכה״.

יאיר לפיד, אתם שואלים, איך הוא קורא בתנ״ך? קריאה פוליטית? למי שלא מסוגל להתאפק אומר כבר עכשיו - ברור שכן!

מה עושה לפיד? משכתב את הסיפורים על ארבעה מגדולי מנהיגי ישראל: אברהם, אבי האומה; יעקב שעל שמו הנוסף, ״ישראל״, קרויים בני העם ״בני ישראל״; משה, שהוציא את ישראל מעבדות לחרות והביאם אל סף הארץ המובטחת; ושני האישים שהנהיגו את ישראל בתקופת שינוי שיטת הממשל - שמואל ושאול.

ארבע ההרצאות הן שיכתוב עממי של הסיפורים המקראיים בלשון שווה לכל נפש הספוגה בהומור שנון. לפיד יודע לספר סיפור, וההרצאות הן בעצם סיפורים שלפיד מספר בלשון סמכותית, קולחת ומתובלת באנקדוטות מחייו ומהפוליטיקה הישראלית. איך לא. הדגש בסיפור מחדש של הסיפורים המקראיים הוא על ההבטים הפסיכולוגיים של היחסים בתוך המשפחה לדעתו של לפיד: בין בעלים לנשותיהם, בין הורים לבניהם ובין אחים לאחיהם. לפיד מצהיר בהקדמה לספרו שהוא בוחר בפשט, אבל יש לא מעט דרש בדבריו. מחקר? לא זו הכתובת. 

על הצו המפורסם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בר׳ יב 1) הוא כותב שיש כאן תעתוע כי כתוב קודם לכן ״וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם״ (יא 31).

את המתח בין שני הכתובים הוא מבאר כך: ההליכה לארץ כנען, והגילוי הגדול של כנען כמולדת החדשה היו בכלל רעיון של תרח. רק שתרח הוא תרח. הוא בן 205. שזה כמעט בגיל של שמעון פרס. והדרך היתה קשה, והוא מת בחרן. ואברהם? הוא עשה ״את הדבר שהוא הולך לעשות שוב ושוב במהלך כל הביוגרפיה שלו: כלום״ (עמ׳ 23).

גם בסיפור על הגר, שאותה הוא מכנה ״רחם בעל רגלים״, היה אברהם פסיבי ותיפקד שם כמעט ברמה של תורם זרע. משנכנסה הגר להריון ולא הכירה עוד בעליונותה של גבירתה, שרה ״חוטפת קריזה כמו שרק היא יודעת, באה לאברהם ואומרת לו ״חֲמָסִי עָלֶיךָ!״ (בר׳ טז 5) ואברהם אינו מתערב. גם לא מחפש אותה במדבר. נשאר באוהל ולא עושה כלום, ורק אלהים יציל אותו מעצמו.

למה התנ״ך סיפר על כל הרגעים הכי עלובים ועצובים של אברהם, שואל לפיד, הרי הוא יכול היה לחסוך מאתנו את סיפור הזנייתה השניה של שרה, או את הגירוש הראשון של הגר… ותשובתו היא, שזה נועד לחנך אותנו. אברהם הוא מקור הדי-אן-אי שלנו. והתנ״ך בא לומר לנו: ״אני מכיר את אבא שלך… אני מכיר גם את אמא שלך… היא שיקרה חופשי, היו לה תשוקות, היא היתה נורא קנאית. אף אחד לא מבקש מאתנו להיות מושלמים. אנחנו צריכים רק לעשות כמיטב יכולתנו. לפעמים נצליח, לפעמים ניכשל, וזה בסדר. העיקר שניסינו״ (עמ׳ 43).

לפיד מרבה להשתמש בלשון מדברים שבה הוא כורך את עצמו עם קהלו כדי ללמד לקח. למשל, ״לפעמים אנחנו כל כך רוצים דברים, שאנחנו לא באמת עוצרים לחשוב מה זה יעשה לנו אם נשיג אותם… אנחנו רוצים להיראות כמו האנשים הרזים במגזינים המבריקים, אבל זה מוביל אותנו לסחרור של שנאת הגוף שלנו…״ (עמ׳ 49). וזה הלקח מסיפור יעקב. חייו של יעקב מתחלקים ללפני ואחרי. לפני גניבת הבכורה הוא היה איש תם יושב אהלים, ואחרי שגנב אותה וקיבל את מה שרצה, הוא הפך לאיש רדוף שמנהל חיים שלמים של פחד ואשמה. לפני מותו הוא אומר לפרעה ״מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי״ (בר׳ מז 9), וכאן לפיד מביא את התובנה של הסופר דוד גרוסמן. יש בכתוב פליטת פה פרוידיאנית. יעקב התכוון ל״שנות חיי״ ונפלט לו ״שני חיי״, כי הוא חי חיים כפולים. סיפורו של יעקב הוא סיפור על אדם ״שיש לו מציאות אחת בחוץ, ומציאות אחת בפנים. וכמו כולנו, הוא צריך לבחור ביניהן. וכמו רבים מאתנו, הוא בוחר לא נכון״ (עמ׳ 49).

הלקחים שלפיד מפיק מסיפורי המקרא מלטפים את האגו של נמעניו: אנחנו לא מושלמים, יש לנו חולשות, אנחנו בוחרים לא נכון, מה לעשות, מותר, כך היו גם אבותינו.

לפיד מפנה לקהל שאלות כאמצעי רטורי, בלי לצפות כמובן לתשובה. בסיפור הברכה שיעקב גנב מעשו הוא אומר: ״ואני רוצה להציג לכם שאלה שאין עליה תשובה אחת״ (כך הוא לא מפחיד את שומעיו, שמה ישגו בתשובתם ויכלמו): האם באמת יצחק לא ידע על ההתחזות? ״הוא באמת לא יודע, או שהוא קצת יודע, או שהוא לא מודע לכך שהוא יודע? האם יכול להיות שיצחק - שבעצמו היה פעם הבן הצעיר שגזל את הבכורה - לא מבין שההיסטוריה המשפחתית חוזרת על עצמה?״ (עמ׳ 53).

כדי לקרב אל הדעת את הפירושים הפסיכולוגיים שהוא מציע לכתובים הוא מביא דוגמאות מהמציאות המוכרת לנמעניו.

רבקה רוצה לשכנע את יעקב להתחזות לעשו כדי לקבל במרמה את ברכת אביו ומרגיעה את חששותיו של יעקב שמא אביו ימשש אותו ויגלה שהוא איש חלק בעוד שעשו הוא איש שעיר, במילים ״עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח־לִי״ (בר׳ כז 13). זה כמו כמו טקסט-בוק של האמהות האלה שדוחפות את הילדים לפסטיבל הזמר: קח לי! זה בשבילי, לא בשבילך (עמ׳ 54-53).

ובלי סקס כידוע אי אפשר. ״דודאים זה הויאגרה של ימי קדם״ מסביר לפיד (עמ׳ 63). רחל מציעה ללאה ״לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ״ (ל 15). ״גברת עינים רכות פתאום מפגינה פתיחות מינית בלי שום מבוכה. שזה, אגב, ביהדות ממש לא נחשב לחטא״ (בבלי, עירובין). ״המדרש בפירוש מעודד יוזמה מינית של האשה. וגם אני״ (עמ׳ 64).

כמו הפסיכולוגים שבתקשורת גם הוא מחלק המלצות להורים. כשיעקב מתכונן למפגש עם עשו בשובו ארצה הוא מסדר את משפחתו לפי סולם האהבה. רחל ויוסף אחרונים, כדי שיצליחו לברוח. ״שזה לא משהו שאני ממליץ לאיזשהו אבא, להפגין באופן כל כך בוטה את מי מהילדים שלו הוא מעדיף״ (עמ׳ 70).

באופן פסיכולוגי הוא גם מסביר את מערכת היחסים בין משה לאלהים. אלהים תיפקד כאב שהיה חסר למשה.

אביו של משה היה איש כל כך לא חשוב שהאיזכור הראשון שלו הוא רק האמירה הסתמית שהוא היה ״אִישׁ מִבֵּית לֵוִי” (שמ׳ ב 1). ״משה לא הכיר אותו עד גיל מאד מאוחר, וכשהם נפגשו התברר שמדובר באיש ששמו עמרם, ולמרות שחז״ל טענו בתוקף שהוא היה גדול הדור, אין לזה שום הוכחות בכתובים״ (עמ׳ 84). אלהים מכיר בחוסר הזה של משה ולקח עליו את תפקיד האב. ומתברר שזה היה אב פטריארכלי, דורשני, חסר סבלנות, אבל גם ״אבא שמלמד אותו את כל הטריקים״ (עמ׳ 87).

מהדיון באלהים כאביו של משה עובר לפיד להגיגים פסיכולוגיים כלליים על יחסי אב-בן ולא שוכח להכניס גם קריצה אוטוביוגרפית על אביו המפורסם.

״תחשבו על המשה הזה. הרי מה רוצה כל גבר צעיר? להתחרות עם אבא שלו, להיות שותף של אבא שלו, לזכות בהערכה של אבא שלו, לנצח את אבא שלו. אבל מה אתה עושה אם אבא שלך הוא אלוהים? (שאלה שאבא שלי חושב שגם אני מתמודד איתה)״ (עמ׳ 89).

ומדוע אלהים מנע ממשה להגיע אל הארץ המובטחת? הרי העונש לא פרופורציונלי לחטא. והתשובה היא שאלהים תכנן מראש לא לאפשר למשה להכנס אל הארץ והוא רק חיכה לתירוץ.

״כמו שעושים עם ילדים. כשאני לא רציתי שהילד שלי יישב כל היום ויראה ׳בוב ספוג׳, חיכיתי להזדמנות הראשונה שהוא עשה משהו לא בסדר, ואמרתי ׳אוקיי, עונש, אתה לא רואה יותר בוב ספוג׳. עשיתי משהו שחשבתי שנכון לו, שהוא לטובתו, במסווה של עונש״ (עמ׳ 91).

כשמשה הגיע אל סף הארץ המובטחת הוא הגיע לגיל המופלג של 120 שנה. איש זקן שכל חבריו כבר מתו. וכדי לסבר את האוזן הוא מספר שהוא ראיין פעם את יצחק שמיר כשהוא היה כבר אחרי גיל 80 ושאל אותו על הגיל. ושמיר השיב לו שלפעמים הוא מתחיל לחייג לחבר, ואז הוא נזכר שאותו חבר כבר מת. והלקח בעניין משה ברור. ״תחשבו שקורה לכם הדבר הכי גדול והכי חשוב בחייכם, ואין לכם למי לספר אותו, כי כולם מתו״ (עמ׳ 92).

ויש נימוק נוסף לכך שאלהים מנע ממשה להכנס אל הארץ. אלהים רצה לגונן על משה מפני האכזבה. הרי הארץ היא לא באמת ארץ זבת חלב ודבש. ישראל היא ״ארץ זבת צרות ואסונות״ (עמ׳ 93).

כפיצוי אלהים עולה עם משה להר נבו ומראה לו את כל הארץ. כמו בסרט הזה שמקרינים ב״אל על״ לפני הנחיתה בנתב״ג שישראל נראית בו ״כמו שילוב של ניו זילנד וקליפורניה״. אלהים ביים לו מופע אור-קולי פרטי כדי שמשה ירגיש שסבלות העבר היו שווים את המטרה.

לקוראי הסקירה הזאת שכבר משתוקקים להגיע לחלק הכי פוליטי בספר אגיד - זהו זה, הגענו. הנה הניתוח של לפיד, ליריבות הפוליטית בין שמואל לשאול.

לפיד מציג את שמואל כגדול הפוליטיקאים של זמנו. האיש הזה, הוא אומר, שנראה כמו החבר המבוגר של שאול, יעשה הכל כדי להכשיל אותו. וזה קשור איכשהו לביוגרפיה של שמואל. שמואל גדל אצל עלי הכהן הגדול, שהיו לו בנים ״שהם לא משהו״. ליתר דיוק ״בְּנֵי בְלִיָּעַל״ (שמ״א ב 12), שבכל פעם שהאנשים היו באים להעלות קורבן, הבנים היו מחכים שהם יסתובבו ואז מורידים לעצמם את החלקים הכי טובים, ״זה אומר שהם היו מין מרכז-ליכוד מקראי״ (עמ׳ 100).

שמואל מגלה לעלי הזקן שה׳ עומד לחסל את כל ביתו. ומדוע גילה לו? ״זה היה מהלך פוליטי של הדחה. שמואל רצה להבהיר מי הנביא האמיתי של זמנו…״ ואם זה בא על חשבון האיש שגידל אותו, הוא לא מזיל דמעה.

הימים חולפים. שמואל מקים לעצמו חווה במקום שנקרא ״רמתה״. צצים לו שני בנים, והוא ממנה אותם לשופטים בבאר שבע. ואלה הולכים אחרי הבצע ולוקחים שוחד. ״אני רוצה להזכיר לכם, שזו היתה תקופה פרימיטיבית, ובתקופה ההיא יכול היה לקרות שהמנהיג הלאומי של ישראל יגור בחווה והבנים שלו יקחו שוחד״ (עמ׳ 103). ואלהים אומר לו לשמוע בקול העם ושמואל מביא את ״משפט המלך״ המפורסם, שהוא ״אחד הנאומים הכי ארסיים בתנ״ך נגד המלוכה. טרוצקי לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר״ (עמ׳ 103). העם מאן לשמוע בקול שמואל ואלהים הסביר לו: ״הם חיו כבר את תקופת השופטים, בה ׳איש הישר בעיניו יעשה׳, ונמאס להם. צריך לתת להם מלך״ (עמ׳ 104). ואז שמואל, שחשב שהוא זה שהיה צריך להיות המלך, צריך היה לבחור את המלך. ואז הוא עושה בדיוק ״את הדבר שאני הייתי עושה, ואתם הייתם עושים, ושמעון פרס היה עושה: הוא ממנה את האיש שנראה לו הכי פחות מתאים״ (עמ׳ 104).

הספר ראה אור בשנת 2008. האם היתה זו נבואה?

ואז שמואל תפס מישהו שסתם בא למצוא את האתונות של אבא שלו ובחר בו. היה לו איזשהו יתרון? כן, הוא היה גבוה ״שאגב, אני מסיבות אישיות, לא מבין למה זה נחשב לתכונה טובה״ (עמ׳ 105). רציתם מלך, שאל שמואל את העם, הנה פוסטר של מלך. ״בר רפאלי לרשות הממשלה״! (עמ׳ 105).

שמואל הביא את שאול כדי שיהיה מלך-בובה שלו. האיש שיגרום לעם להבין שרק הנביאים יכולים לשלוט בעם ישראל, שהסמכות החילונית היא תמיד פחות חשובה. אבל במאבק בין הדת והמדינה שאול ניצח. ואחריו המלוכה הפכה כבר לעובדה. והעם אהב אותו. יותר מכל מלך שהיה או יהיה בישראל.

ועתה לכמה הרהורים. ידוע לכל שהתנ״ך בזמננו נדחה מהמרכז לשולים. כבר אין מתביישים לגלות בו בורות, לשונו זרה לדור הצעיר, ויש שמציעים לצמצם עוד יותר את נוכחותו הדלה ממילא בתוכניות הלימודים של בית הספר הממלכתי. מורות ומורים ידענים ומסורים מנסים בכל כוחם לקרב את תלמידיהם ליופי הספרותי, הלשוני והאידאי שבמקרא, אבל אין במאמציהם כדי לשנות את המגמה. לדעת לפיד אנחנו קוראים עדיין בתנ״ך כי הוא אף פעם לא מתחמק מהיצרים האנושיים ומהעובדה שהחיים הם לא מחזה מוסר ויקטוריאני שמחולק לטובים ורעים. לאור התובנה הזאת הוא בנה את הרצאותיו המקראיות. 

במבוא לספר הוא הביע את המשאלה ״שהתנ״ך ימשיך להיות טקסט חי, ומפורשן, ומעסיק אותנו באופן יום-יומי כחלק מהחיים בארץ בה נכתב״ (עמ׳ 16). למשאלה הזאת אני מצטרפת בכל לב. 

2 comments:

  1. מאמר מקיף ומעניין. ישנם דברים שהייתי חולק על פרשנותו של יאיר לפיד אך ישנן גם תובנות מעניינות. יעקב אבינו לדעתי היה רמאי ונוכל . נכון גם שההליכה לכנען מראשיתה ( לפי הכתוב ) לא היתה לפי צו האלוהים, אלא יוזמה פרטית של תרח. אשר לשמואל מול שאול אני לא מקבל את התזה שמציג לפיד.

    השבמחק
  2. ilanaby12 ביוני 2021 בשעה 14:50
    קראתי ונהניתי. משעשע מאד ויש בדברים תובנות שאין לבטלן.

    השבמחק