קולו של הבן האובד: מהבארוק ועד לאה גולדברג

מסע בעקבות "משל הבן האובד": מהמקור בבשורה על-פי לוקס, דרך יצירות המופת של רמברנדט ורובנס, ועד לפרשנויות המוזיקליות של דביסי ובריטן. המאמר בוחן כיצד הפך המשל התיאולוגי לדרמה אנושית של חטא וסליחה, וכיצד גלגולו בתרבות הישראלית, בייחוד בשירתה המלנכולית של לאה גולדברג וביצירותיהם של סשה ארגוב ואביתר בנאי, משקף את השבר של המהגר ואת אי-האפשרות לחזור באמת הביתה.

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מסע בין אמנות חזותית למוזיקה: משל הבן האובד בראי הדורות

תגיות: משל הבן האובד, נצרות באמנות, לאה גולדברג, הברית החדשה, מוזיקה קלאסית, בארוק, רמברנדט, פרשנות המקרא, תרבות ישראלית, אנדרה ז'יד, דביסי, פרוקופייב, הבשורה על פי לוקס.

1. על ההבדל בין הציור המקפיא רגע לבין המוזיקה והספרות הנרטיביות

משל הבן האובד (הבשורה על-פי לוקס ט״ו 11–32) הוא מן הסיפורים המשפיעים ביותר במסורת התרבותית של המערב. במשך הדורות שב הסיפור והופיע ביצירות אמנות רבות ושונות: בציור, בסיפורת ובמוסיקה, הן האומנותית והן הפופולרית. כל אחת מן האמנויות הללו מדגישה היבט אחר של המשל: הציור מתמקד ברגע הפיוס, הספרות בוחנת את מורכבות הזהות של הבן השב, ואילו המוזיקה מאפשרת לעקוב אחר המסע הרגשי המוביל מן העזיבה אל החזרה.

רוב העיבודים החזותיים שלו מתמקדים דווקא ברגע אחד בלבד: רגע החזרה הביתה. ציורים מפורסמים, כגון אלה של רמברנדט (Rembrandt van Rijn) ושל רובנס (Peter Paul Rubens), מנציחים את המפגש בין האב לבן, רגע של פיוס וחיבוק, אך אינם יכולים לבטא את הדרך הארוכה שהובילה אליו. למעשה, כבר בנוסח הבשורה עצמה הסיפור אינו מסתיים בחזרה בלבד, אלא מתפתח למתח משפחתי חדש בין האחים. עיבודים מוזיקליים וספרותיים רבים מדגישים דווקא את הממד התהליכי והפתוח הזה של המשל. הציור מקפיא רגע יחיד בזמן אך המוזיקה והשירה פועלות מטבען כאמנויות נרטיביות המתפתחות בזמן. לפיכך דווקא המוזיקה והספרות מאפשרות לעקוב אחר המסע הרגשי של הדמות: מן ההתלהבות של היציאה אל העולם, דרך השבר והבדידות, ועד לתנועת השיבה. הדרמה המוזיקלית: מהבארוק ועד לקלאסיקה המודרנית

2. הדרמה המוזיקלית: מהבארוק ועד לקלאסיקה המודרנית

לאורך הדורות, מלחינים מצאו במשל כר פורה לביטוי דרמטי. 

אורטוריות וקנטטות: הקול הדתי של המאה ה-17 וה-18

בתקופת הבארוק חיבר שרפנטייה (Marc-Antoine Charpentier) אורטוריה לטינית קצרה בשם Filius prodigus, המעבדת את המשל במסגרת ליטורגית המדגישה את המתח בין החטא לבין החסד האלוהי. מלחינים גרמניים בני התקופה, כגון היינריך שיץ (Heinrich Schütz), הלחינו קונצרטים רוחניים המבוססים על פסוקים מן המשל, כגון הקריאה: “אקומה ואלך אל אבי” (לוקס ט״ו 18). היצירה של שיץ, (סימפוניות קודש, חלק שלישי, 1650), מתארת את רגע ההכרעה של הבן לשוב הביתה. שיץ מדגיש אותו באמצעות קווים ווקאליים מלאי הבעה ודינמיקה בין הסולנים למקהלה.

יוחנן קונאו (Johann Kuhnau) כתב קנטטה בשם: Der verlorene Sohn בתחילת המאה ה-18. זו אחת היצירות הראשונות שבהן המשל הופך לדרמה מוזיקלית של ממש. Arthur Sullivan כתב אורטוריה בשם (The Prodigal Son (1869. זו יצירה ויקטוריאנית גדולה, שהייתה פופולרית מאוד באנגליה.

מהפסיכולוגיה של דביסי ועד למינימליזם של בריטן

עם המעבר למאה ה-20, היצירות הפכו לפסיכולוגיות ואנושיות יותר. קלוד דביסי (Claude Debussy), בקנטטה "L'enfant prodigue", בחר להסיט את המבט מהתיאולוגיה אל הרגש המשפחתי. הוא העניק קול ייחודי לכאבה של האם המחכה ולשמחת המפגש המחודש, ובכך הפך את המשל מסיפור על חטא דתי לדרמה אנושית קורעת לב. הקנטטה נכתבה בשנת 1884, ובזכותה זכה דביסי ב־Prix de Rome.

סרגיי פרוקופייב (Sergei Prokofiev), בבלט Le Fils prodigue (1929) שנכתב עבור להקת Ballets Russes, הדגיש את המסע הפיזי והנפשי של הבן, מהעזיבה המרדנית המלווה במוזיקה אנרגטית ואגרסיבית, ועד לשיבה השבורה והמלודית. בנג'מין בריטן (Benjamin Britten), באופרה הכנסייתית "The Prodigal Son" משנת 1968, יצר חוויה רוחנית ומרוכזת בהשפעת תיאטרון ה-Noh היפני, שבה הצמצום המוזיקלי משקף את הריקנות הפנימית של הבן בשיא שפלו בדיר החזירים.

3. המבנה המוזיקלי כשיקוף של נפש הבן

ברוב היצירות הללו ניתן לזהות מבנה "משולש" המקביל למסע הרגשי. האקספוזיציה מייצגת את החטא במוזיקה קצבית ועשירה בצבעים. שלב הפיתוח והשפל מתאפיין במוזיקה דלה וקודרת, לעיתים תוך שימוש בכלי סולו בודדים (כמו צ'לו או אבוב) המבטאים בדידות קיומית. הקתרזיס הסופי מגיע עם החזרה ל“טוניקה", הבית המוזיקלי, המעניקה למאזין תחושת הקלה ופתרון הרמוני.

4. מהבלוז ועד לרוק: הבן האובד במוזיקה הפופולרית

השפעת המשל לא נעצרה באולמות הקונצרטים וחלחלה עמוק אל תוך המוזיקה הפופולרית, שם הפך לסמל של המורד המודרני המחפש את דרכו. להקת הרולינג סטונס הקליטה קאבר לשיר הגוספל "Prodigal Son" של הכומר רוברט וילקינס (Reverend Robert Wilkins). השימוש בגיטרות אקוסטיות ובסגנון בלוז דרומי יוצר תחושה של סיפור עממי עתיק המוגש בגובה העיניים, ומחבר את המיתוס למציאות של עוני ונדודים.

ברוק המודרני, המשל קיבל טוויסט פסיכולוגי העוסק בניכור. להקת U2, בשיר "The First Time", מתארת דמות המקבלת את מפתחות הבית מאביה, אך בוחרת להמשיך לנדוד, מה שמשקף את רוח הרוקנרול המעדיפה את החופש על פני הביטחון. בונו עצמו ציין בראיונות שהיצירה נכתבה בהשראת הבשורה על פי לוקס.

להקת איירון מיידן, לעומת זאת, השתמשה במוטיב בשיר "Prodigal Son" כדי לתאר את הפחד והבושה של הבן, שהופכים את החזרה לסיפור אימה פסיכולוגי. מופיע באלבום Killers (1981) ועוסק בחרטה ובמאבק רוחני. במוזיקת הקאנטרי האמריקאית, המשל משמש לעיתים קרובות כמשל חברתי: העיר הגדולה והמושחתת מייצגת את "חיי ההוללות", בעוד שהבית הכפרי נתפס כמקום הטהור והדתי שאליו יש לשאוף לחזור.

העיבודים המוזיקליים והספרותיים שנדונו לעיל מעידים כי משל הבן האובד ממשיך לשמש במערב כמסגרת גמישה לביטוי שאלות של זהות, חטא ושיבה. במעבר מן התרבות האירופית אל התרבות העברית המודרנית מקבל המשל משמעות נוספת. בספרות העברית של המאה העשרים, שנוצרה במציאות של הגירה, עקירה ובניית מולדת חדשה, הופך סיפור השיבה הביתה לנושא טעון במיוחד. לא עוד רק משל תיאולוגי על חטא וסליחה, אלא גם משל על מרחק, זרות ועל הקושי למצוא מחדש את המקום שממנו יצא האדם.

5. הפרשנות הישראלית: תלישות, עקירה וגעגוע

בתרבות הישראלית, המשל קיבל תפנית חילונית ומלנכולית יותר, המהדהדת את חוויית המהגר והחלוץ. היצירה הקנונית ביותר בהקשר זה היא מחזור השירים "משירי הבן האובד" של לאה גולדברג. במחזור השירים שלה מעבירה גולדברג את מרכז הכובד מן האב אל הבן. בעוד שבמשל המקורי הדמות המרכזית היא האב הסולח, בשירתה של גולדברג נשמע בעיקר קולו של הבן השב, קול המתמלא ספקות ותלישות. גולדברג מפרקת את המיתוס והופכת אותו לדרמה של תלישות: בניגוד למקור שבו האב רץ לקראת בנו בזרועות פתוחות, אצל גולדברג הניכור שולט, "וְלֹא יָצָא אִישׁ לִקְרָאתֹו“.

במובנים מסוימים אפשר לראות במחזור השירים של גולדברג מעין היפוך של האיקונוגרפיה המוכרת מן האמנות האירופית, ובראשה ציורו של רמברנדט. בעוד שבציור מתואר רגע של פיוס וחיבוק, אצל גולדברג רגע החזרה מתמלא שתיקה ומרחק רגשי, עד כי עצם האפשרות של פיוס מוטלת בספק.

הבן אצל גולדברג חוזר יחף ועייף, אך מוצא בית שותק ואב זקן שאינו מסוגל לגשר על פער הזמן. בעוד שבמשל המקורי הבית הוא מקום של גאולה, אצל גולדברג הוא הופך להוכחה לכך שאי אפשר באמת לחזור למה שהיה. השתיקה המכאיבה של האב בסוף השיר ("אָבִי, אָמַר הַבֵּן. וְהָאָב לֹא עָנָה") היא הניגוד המוחלט לאווירת החגיגה והריקודים שבמשל הנוצרי.

חשוב להדגיש שאין הוכחה ישירה שגולדברג כתבה את השירים בעקבות הציור, אבל יש כמה סיבות טובות לחשוב שהיא הכירה אותו או את מסורת הפרשנות שלו. הרי גולדברג הייתה חוקרת ספרות אירופית ולמדה בגרמניה ובליטא. במסגרת השכלתה היא הכירה היטב את התרבות האירופית, את האמנות הנוצרית ואת ספרות הברית החדשה.

ציורו של רמברנדט (בערך 1668–1669) הפך לאחת הפרשנויות הידועות ביותר של משל הבן האובד. בציור: הבן כורע ברך, יחף ובלבוש קרוע, האב מניח את ידיו על גבו בתנועה של חמלה, והדמויות האחרות עומדות בצל ומתבוננות. הדגש איננו על הסיפור כולו אלא על רגע החזרה עצמו. במחזור של גולדברג מופיעים כמה מוטיבים שמזכירים מאוד את האיקונוגרפיה של המשל באמנות האירופית: הבן השב יחף - גם אצל גולדברג וגם בציור של רמברנדט הבן מופיע כמי שאיבד את כבודו החברתי; האב הזקן - הדמות המרכזית היא האב, אך אצל גולדברג הוא כבר כמעט שותק;

ורגע החזרה - שתי היצירות מתמקדות פחות בחטא ויותר במעמד החזרה. אבל יש גם הבדל דרמטי בין שתי הפרשנויות: בציור של רמברנדט החזרה היא רגע של חסד וגאולה בעוד שבשירתה של גולדברג החזרה היא רגע של שתיקה וניכור.

פרשנות זו של חזרה שאינה מביאה פיוס מלא איננה ייחודית לשירה העברית. גם במסורת האירופית המודרנית, למשל בסיפורו של אנדרה ז׳יד Le Retour de l’enfant prodigue, הופך המשל לביטוי של חיפוש זהות שאין לו סוף ברור. בכך מצטרפת שירתה של גולדברג למסורת פרשנית רחבה הרואה במשל לא רק סיפור של חזרה הביתה, אלא גם משל על אי-האפשרות לחזור באמת אל העבר.

המסע מהכפור: מסשה ארגוב ועד אביתר בנאי

תחושת ה"תלישות" קיימת גם ביצירות ישראליות אחרות. סשה ארגוב כתב מוזיקה לסרט "הבן האובד" בשנות ה-30, שהוא שיר רווי געגוע ונוסטלגיה לחיפוש אחר בית. גם בשיר "פנס בודד" של סשה ארגוב וחיים חפר מופיעה דמות נודד המחפש בית ואור אנושי. השיר התחבר עבור להקת הנח״ל בשנות ה-50. גם אביתר בנאי משחזר את המבנה הזה: מהסערה והדיסוננס של אלבומו הראשון ועד לצלילים הפסנתרניים השקטים של "אבא", שם הוא מתאר את עצמו כ"בן שב אל אביו ממסע מהכפור“.

6. סיכום: משמעותה של השיבה הביתה בימינו

בעוד שהציור מנציח את רגע הסליחה הקפוא, המוזיקה והשירה מאפשרות לעקוב אחר הדרך עצמה, אחר תנועת היציאה, השבר והחזרה. מן האורטוריות הבארוקיות של שרפנטייה ועד לפרשנות המלנכולית של לאה גולדברג, המשל ממשיך להישמע מחדש בכל דור. יצירות אלו אינן רק מתארות את חזרתו של הבן הביתה אלא בוחנות גם את משמעותה של החזרה עצמה. לעיתים היא מביאה פיוס וגאולה, ולעיתים היא חושפת את המרחק הבלתי ניתן לגישור בין העבר להווה. בכך הופך משל הבן האובד לא רק לסיפור על חטא וסליחה, אלא גם למשל רחב יותר על חיפוש זהות ועל הכמיהה האנושית לשוב אל מקום שכבר איננו כשהיה. אולי משום כך גם במשל עצמו אין סוף מוחלט: הסיפור מסתיים בשיחה הפתוחה בין האב לבן הבכור, והקורא נותר לשאול כיצד יסתיים הסיפור המשפחתי.