להדליק עששית בלילה אפל: האם הספרות יכולה לרפא את פצעי המציאות?

 ד"ר צביה רחימי שפרן, חוקרת ואשת חינוך

בתקופה שבה המציאות הישראלית מסנוורת ומכאיבה, בין הממ"ד למקלט, מצאתי את עצמי חוזרת אל העיירה קרט שבטרנסילבניה. ספרו החדש של יניב איצקוביץ', "ההתחלה של כל הדברים", הוא הרבה יותר מתיעוד היסטורי של השואה או ראשית המדינה – הוא מראה שבורה שדרכה אנחנו מנסים להבין את ה"למה" של חיינו כאן ועכשיו.

יניב איצקוביץ', ההתחלה של כל הדברים, הוצאת כתר, 2024

יש הטוענים, שאין מקריות בעולם. לקרא את הספר הזה בעת שכזו, מבחינתנו כעם, כתושבים במדינת ישראל, כיושבים בממדים, במקלטים, כהווים מלחמה נוספת בתולדותינו – לאו מילתא זוטרא היא!

הספר הזה הוא גם תיעוד של עבר לא רחוק, גם היסטוריה של פרק כאוב בתולדות עמנו בתקופת השואה, גם פרק בתולדות ישראל הצעירה, גם קורות משפחות מגלויות שונות בניסיון שלהן להתערות בארץ ולהשתלב בקהילות הוותיקות בארץ. איך יתכן שיניב איצקוביץ מצליח ליצור יצירה כל כך אוטנטית, כל כך אמינה (האומנם?), ספרות, אמת(??), בדיה (??). סימני שאלה רבים, שאינם פוגמים בחווית הקריאה.

"...היו אנשים מקרט שקראו את ספרו. הם הודו לו על שסיפר את סיפורם, על שתיאר את ייסוריהם, על שהפנה את הזרקור אל חשכת הימים של המין האנושי. בניגוד למה שאמרה לו רות פרידמן, אנשים זקוקים לסיפורים. אנשים זקוקים למישהו שירכך עבורם את האור המסנוור של המציאות. שידליק עששית בלילה אפל. שישזור היגיון מחרוזי עובדות חסרי צורה. שייצור מיתולוגיה מפרטים שלא ניתן להעמיד זה לצד זה. שיעורר רגש ממקום שרגש מת. אנשים לא רוצים ספר עיירה שאי אפשר להחזיק בידיים מרוב כובדו". ( ע"ע 357-358)

הספר הזה הוא על העיירה קרט, אשר בטרנסילבניה אשר ברומניה. אין בו עדות אחת, אלא מרקם של עדויות שונות. כל אחד מקרט יכול לראות את עצמו ולהזדהות לא רק עם תושביה היהודיים של קרט, שאינם עוד. גם אחרי השואה, בישראל, שורדי השואה משם, שורדי השואה מקהילות אחרות, כולם למעשה יכולים לקרא, להזדהות, לנסות להבין את העבר ולתת להווה שלהם משמעות. המשפט של פרנקל מלווה אותי בכל קריאה כזאת של ספר וגם של מציאות:

"רק מי שיש לו למה (פשר ומשמעות למעשים ולמציאות) יש איך (דרך לחיים ולעשייה בחיים הללו)״.

בעת כתיבת השורות הללו, אנחנו חיים בתקופה מאד מאתגרת בחיינו בישראל. בעת שכזאת, למה אנחנו זקוקים? לתיעוד? לסיפור פרטי , אישי, משפחתי, עירוני? לסיפורי עוטף עזה ולקיבוצים שכל כך ניזוקו

פיזית וגם נפשית? לתולדות יישובי הצפון , על גבול לבנון החיים בצל אזעקות ואתרעות בפרק זמן כה ארוך?

גם אנחנו , כעת, זקוקים לתיעוד, לסיפור, לחוסן, לחיזוק ולאמונה, כי נעבור, נתגבר ונמשיך את קורות חיינו לא רק למעננו, אלא גם ובעיקר למען ילדינו ונכדינו.