חינוך: בית ספר עממי בראשית המדינה

כתה בשנות החמישים

לקראת פתיחת שנת הלימודים בבתי-הספר

לקראת פתיחת
שנת הלימודים החדשה בבתי הספר
באחד בספטמבר
תתפרסמנה כאן רשומות
על הוראה וחינוך,
מורים ומורות,
תנ"ך והוראתו.

קול תלמידיך

    רחל הרפז                

                        קוֹל תַלְמִידֶיך

                        בעקבות התנ"ך

                        הָיִיתָ מְהַלֵּך בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָּׁלַיִם 

                        וּמְסַמֵּן לְבַיִת מְטֻלָּא-מִרְפָּסוֹת שֶׁיְסַפֵּר קוֹרוֹתָיו 

                        לַנְּעָרִים צְמֵאֵי הַעֲלִילוֹת, הַמִּשְׂתָּרְכִים כַּשֹּׁבֶל אַחֲרֶיךָ.

                        הָיִיתָ מְאוֹתֵת אֶל מַעֲמַקֵּי גֵּיא-בֶּן-הִנּוֹם

                        וְאֶל הֶבֶל קָרְבְּנוֹת הַמֹּלֶך הַמִּתְאַיֵּד בֵּין הַגְּבָעוֹת.

                        בַּמְּעָרָה נָשְׁרוּ דִמְעוֹת עִוְּרוֹנוֹ שֶׁל צִדְקִיָּהוּ,

                        מְטַפְטְפוֹת אֶל מֵי הַמַּעְיָן 

                        וְאֶל חֶמְלַת עֵינֶיךָ.

                        אַבְנֵי הַחוֹמָה עודָן מִתְכַּנְּסוֹת לְרַעַם בַּלִּיסְטרָאוֹת,

                        וְקוֹל תַלְמִידֶיךָ אָבִי, מַחֲלִיף מֵיתָרָיו 

                         וּפוֹרֵט עֲלֵיהֶם אֶת הֵדֵי הֶעָבָר.

רחל הרפז

כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה...?

יצחק מאיר

כעץ השדה?

שום אדם איננו כעץ השדה.

יידעו הכורתים.

יידעו העוקרים.

יידעו העורבים.

יידעו הסופות.

יידעו הצללים.

אדם הוא כל כך לא עץ השדה

כי איך תינטע הרוח....

וינייטה לפרשת שופטים התשע"ד - רגישות ברעלה של משי

יצחק מאיר

"וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ. אהבה זאת משונה כביכול מכל אהבות שידענו האמורות כולן בלשון "ואהבת את", את ה' אלוקיך, את אשת נעוריך, את ארצך ומולדתך, את הגר, את כל האדם. אהבה זו היא אהב בל' הכיוון, בל' היציאה אל האהוב, בל' ההופכת את האהבה לדינאמית, לכובשת דרך אל הזולת. אדם נדרש לאהוב אל האחר, לא את האחר, לטפח בליבו תנועה מתמדת של אהבה גוברת כמעיין המזין נחל ההולך אל האהוב".

אהבה

רגישות מרובה יש בה בשפה העברית למילים. היא רגישות ברעלה, לא מופגנת, השוהים להתבונן חשים בה, הממהרים אינם עומדים עליה. טלו את התיבה "עגונה", שם לאישה שאינה פנויה אף על פי שהיא אלמנה. עוגן קושר אותה אל בדידותה מאונס, עד שיחלצו אותה מן הקרקעית המסולעת של גורלה. טלו מילה אחרת כגון, "כפרה", שם למחילת עוון, שאינה מוחקת את שהיה, כי אחר הכל, את הנעשה אין להשיב, אלא מכסה על המעשה, מגוננת עליו בחסד מפני עמידה בדין בחינת "... וְעַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה" (משלי י',י"ב) . אלה תיבות שלא רק קוראות לדברים בשמם אלא מפרשות את טיבם, את האמת הנסתרת במהותן. ורבים עד מאוד כאלה.

שאלות ללא מענה

משׁה שׁפריר

שְׁלֹשֶׂת בָּנַי: הַקָּט, הַמִּתְבַּגֵּר וְהַבּוֹגֵר

שָׁאֲלוּ אוֹתִי, לְלֹא-הֶרֶף, קוּשְׁיוֹת קָשׁוֹת,

שֶׁלֹּא הָיוּ לִי עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבוֹת חַדּוֹת וּבְרוּרוֹת.

וַאֲנִי לָהֶם עָנִיתִי, שֶׁגַּם בַּתָּנָ"ךְ יֵשׁ שְׁאֵלוֹת לְלֹֹא מַעֲנֶה,

כְּמוֹ "לָמָּה זֶה אָנֹכִי", וְ"לָמָּה לִי חַיִּים?" - שֶׁשָּׁאֲלָה רִבְקָה אִמֵּנוּ,

וְ"לָּמָּה זֶה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?" נִשְׁאֲלוּ בַּמִּקְרָא שְׁנַיִם: יַעֲקֹב אָבִינוּ,

שֶׁנְִּשְׁאַל עַל-יְדֵי הָאִישׁ הַמִּסְתּוֹרִי שֶׁנֶּאֱבַק בּוֹ בְּמַעֲבַר יַבּוֹק;

וּמָנוֹחַ אֲבִי-שִׁמְשׁוֹן, שֶׁאוֹתוֹ שָׁאַל הַמַּלְאָךְ בְּצָרְעָה.

Hagar

 Moshe D. Shafrir-Stillman
https://mosheshafrir.weebly.com/hagar.html

 Hagar (a ballad)

 “And Abraham rose up early in the morning and took bread and a bottle of water and gave it unto

Hagar, putting it on her shoulder, with the child and sent away; and she departed and wandered in the wilderness of Beer-Sheba.”  (Genesis 21, 14)

Guercino Abramo ripudia Agar

He rose up early in the morning

And took bread

And a bottle of water

And gave it unto Hagar,

Put it on her shoulder.

As he sent her away

He dared not look her in the eyes;

When he placed the child in her arms,

His face was pale with shame

As he sent them from home.

צדק צדק

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת שופטים: דברים טז 18- כא 9

רודן, האדם החושב

אחרי כול הדיון הממצה על ההתנהגות הדתית –אתית בארץ החדשה ישנה, ניגש ספר דברים לפרקטיקה  המנהלית-אדמיניסטרטיבית  של החברה המתעצבת בארץ, ומדובר במערך השיפוטי.  ובכן, המקרא איננו בית ספר למשפטים, ואיננו מפרט את  הקודכס המשפטי לפירוטו, שזאת תעשה בשלב מסוים שנמשך עד היום הספרות הרבנית. כאן ניתן לנו העיקרון המנחה. והעיקרון המנחה הוא צדק.

המילה צדק נשמעת הרבה בשיח הציבורי היום, והסיסמא היא: העם דורש צדק חברתי (ואולי עתה בטחוני?). מה זה צדק וצדק חברתי? ראינו בדיונים קודמים שהמקרא, בדברו על צדק חברתי,  איננו מתכוון למין מהפיכה חברתית של אחווה ושוויון לכול. מדובר יותר על חמלה, חמלה כלפי החלש, שאם נפגין אותה , נתנהג בהומאניות. זו תהיה גם עמדת הנביאים: להגן על החלש בחברה.

כל כבודה בת מלך פנימה

יצחק מאיר

אומר לך דבר כהווייתו  על כל כבודה של בת מלך :

בת מלך

הפסוקים הרלוונטים בתהילים (מ"ה, י"ד -ט"ז) הם: " כָּל־כְּבוּדָּ֣ה בַת־מֶ֣לֶךְ פְּנִ֑ימָה מִֽמִּשְׁבְּצ֖וֹת זָהָ֣ב לְבוּשָֽׁהּ .לִרְקָמוֹת֘ תּוּבַ֪ל לַ֫מֶּ֥לֶךְ בְּתוּל֣וֹת אַ֭חֲרֶיהָ רֵעוֹתֶ֑יהָ מ֖וּבָא֣וֹת לָֽךְ.תּ֖וּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹ֣ת וָגִ֑יל תְּ֝בֹאֶ֗ינָה בְּהֵ֣יכַל מֶֽלֶךְ".

פשטו של הפסוק הוא כי כל מלכי העולם מתאווים להביא למלך בנותיהן והן עתידות להביא עימהן את הַכְּבוּדָּ֖ה שלהן המלאה בבגדי תפארה וגם משרתות בנות המלך תבאנה עימהן בשמחה וגיל לבית המלך. התיבה כְּבוּדָּ֖ה, כאן בתהלים  כמו בשופטים פרק י"ח,כ"א, שם נאמר עליהם על בני דן שבאו למיכה " וַיִּפְנ֖וּ וַיֵּלֵ֑כוּ וַיָּשִׂ֨ימוּ אֶת־הַטַּ֧ף וְאֶת־הַמִּקְנֶ֛ה וְאֶת־הַכְּבוּדָּ֖ה לִפְנֵיהֶֽם", משמעה ארגזי מטען וכך אמנם מפרש רד"ק " ופירוש הכבודה הכלים והמטלטלים ותרגומו קניינא כתרגום רכוש שהוא גם כן כולל קניין האדם כלים וכסף וזהב ושאר מטלטלין". ואכן כך מבאר המלבי"ם בתהלים:" "בפנים של הארגז נמצא כל כבודה של בת מלך"! 

טעימה מגוגל: רשמים מביקור במטה החברה במאונט ויוו קליפורניה

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

בלוג הוא יומן רשת שבעליו מספר בו על חוויותיו והרהוריו. בבלוג שלי הועלו כבר מאות רבות של פוסטים ואף אחד מהם אינו הולם את ההגדרה הזאת. הגיע אפוא הזמן לפוסט מסוג כזה. מאחר שהבלוג יושב על פלטפורמה של גוגל, מה יהיה נכון יותר מאשר לספר על חוויות מביקורי בקמפוס הראשי של גוגל? ובכן, הנה הן לפניכם טריות ומעוררות.

טרגדיה

אביחי קמחי, משורר

וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת

יצחק מברך את יעקב

כְּיִצְחָק
שֶׁלֹּא הִבְחִין
בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו
כָּהוּ עֵינְי הַמַּנְהִיגִים
מֵרְאוֹת טוֹבַת עַמָּם

שיר ערש לאדם הראשון-רוני גינוסר

שיר ערש לאדם הראשון, מילים: נאוה סמל, לחן ושירה: רוני גינוסר. סימפונט רעננה. 

שיר ערש לאדם הראשון

נאוה סמל

אדם הראשון
ציור מהמאה ה-15

תִּישַׁן בַּמְּנוּחָה, אָדָם הָרִאשׁוֹן

מִיטָּתְךָ הִיא עָפָר מִמֶּנּוּ נוֹצַרְתָּ

סֵדֶר חָדָשׁ קָבַעְתִּי הַיּוֹם

אֲנִי לְמַעְלָה, אַתָּה כָּאן לְמַטָּה.

עֵירוֹם לְךָ לִישׁוֹן, אָדָם הָרִאשׁוֹן

מִתַּחַת לְעֵץ הַחַיִּים הַמְּלַבְלֵב

וְאִם מִן הָעֵץ הָאַחֵר תִּתְרַחֵק

לֹא תֵּדַע שׁוּם מַחְסוֹר וּכְאֵב.

אֵין לְךָ אִמָּא וְאַבָּא

שְׁנֵינוּ לְבַד בַּגַּן הַדּוֹמֵם

אַתָּה וַאֲנִי

רַק אֲנִי וְאַתָּה

בְּיַחַד עַכְשָׁו נֵרָדֵם.

האדם הבוכה מרוב אהבתו לאשתו - חמשירים על פלטי בן ליש

  משׁה שַׁפריר

מַעֲשֶׂה בְּפַלְטִי, הוּא בֶּן-לַיִשׁ,

 שֶׁהָיוּ לוֹ עִזִּים וְגַם תַּיִשׁ,

- עַד מִמֶּנּוּ לֻקְּחָה

שָׁם אִשְׁתּוֹ הַנְּסִיכָה

וְרָמְסוּ אֶת כְּבוֹדוֹ כְּמוֹ בְּדַיִשׁ.

הוּא בָּכָה וְהָלַךְ אַחֲרֶיהָ,

אֲבָל הִיא לֹא הֵשִׁיבָה פָּנֶיהָ,

אָז צִוּוּהוּ לֵאמוֹר:

"שׁוּב הַבַּיְתָה 'גִּבּוֹר'!",

והוא שָׁב כֹּה מֻשְׁפָּל וְיָגֵעַ.

עתניאל בּן-קנז: חמשיר

משׁה שׁפריר, משׁוֹרֵר וחוֹקֵר, גֵאוֹלוג וּמַרצֶה

עתניאל בּן-קנז

מַעֲשֶׂה בְּכוּשָׁן-רִשְׁעָתַיִם

- הוּא מַלְכָּם שֶׁל אֲרַם-נַהֲרַיִם,

שֶׁשִׁעְבֵּד אֶת הָעַם -

עַד שֶׁאִיש אֶחָד קָם

וְהִכָּה אוֹתוֹ כֶּפֶל-כִּפְלַיִם.

מַהוּ שֵׁם הַגִּבּוֹר קְצַר-אַפַּיִם,

שֶׁהִכָּה אֶת אֲרָם שִׁבְעָתַיִם?

 - הוּא בֶּן-קְנַז עָתְנִיאֵל

הַשּׁוֹפֵט-הַגּוֹאֵל,

שֶׁאֶצְלוֹ לֹא רָאוּ פִּיק-בִּרְכַּיִם.

החיים בארץ פולחן וערכים

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת ראה, דברים יא 26- טז 17 

עלינו לראות את הסיטואציה הספרותית של המסופר. כלומר, לראות את הדברים כפי שהמקרא מבקש שנראה. והכוונה בזאת: הדרכות והתראות חינוכיות ערב הכניסה לארץ.

אל הארץ

הווה אומר, סיטואציה חדשה לגמרי ביחס לחיי המדבר. וסיטואציה זאת דורשת שינוי מהפכני של התנאים כולל התנאים הדתיים בארץ. עליהם להרוס את כול התבנית הדתית הפיזית הישנה ששררה בארץ, והכוונה למזבחי האלילות שהוקמו כדי לעבוד את הטבע והארץ. כלומר, עבודת האלילים אחוזה בטבע: תחת כול עץ רענן, בראשי הרים. הדת המקראית מופשטת, איננה קשורה בטבע אלא מכתיבה את הטבע כמו הגשם בעיתו. שימו לב לסגנון הנמרץ, המכפיל להדגשה ולהחלטיות: "אבד תאבדון" אותם (יב 2). שימו לב גם לפרוט בראש פרק י"ב , למחיקה ממש של האלילות: ונתצתם, ושברתם, תשרפון באש, תגדעון.  זאת רטוריקה במיטבה, המפרטת עוד ועוד, ולא משאירה לקורא/שומע מנוס מלשמוע. וזכרו שגם אם הקריאו באסיפה את הדברים, הנוכחים לא החזיקו בטקסטים אלא האזינו, ובהאזנה הכללים הם לחזור ולפרט ולהדגים.

פרופ׳ רחל אליאור: 'כמו סופיה ומרסל וליזי'

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית*

פרופ׳ רחל אליאור

"התורה אומרת כי האישה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון."  (יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ב כד) 

בראיון שהתפרסם לפני כשמונה שנים הגדירה הסופרת הישראלית ילידת 1972, דורית ראביניאן, בתמצות נוקב את עומק מצוקתן של נשים שבמחיצתן גדלה: 'כמו סופיה ומרסל וליזי שלא יישארו במקום שבו האפשרויות מוגבלות והתעוזה נחנקת וכוח הרצון מתגמד'.[1]
השאלה שאני מבקשת לדון בה היא האם מקומות מעין אלה שבהם האפשרויות מוגבלות והתעוזה נחנקת וכוח הרצון מתגמד, היו נחלתן של נשים ממוצא עדתי מסוים בלבד או היו מנת חלקן של רוב הנשים עד למחצית השנייה של המאה העשרים. אקדים ואומר שאני נוטה להנחה המנוסחת בחלקו השני של המשפט לעיל שכן התיעוד ההיסטורי מלמד שגורלן של רוב הנשים בכל המקומות עמד בסימן דבריו של קריאון מלך תבי: "הנחו אותן אל תוך הבית, משרתים, את חירותן של הנשים יש להגביל" (סופוקלס, אנטיגונה, תרגום אהרון שבתי, שורות 578-579).

זבח

רחל מדר

זבח

הוצאת שופרא לספרות יפה

עֲצֵי הַזֶּבַח בָּעֲרוּ 

בָּעֵמֶק צְבָרִים צְבָרִים,

עַמּוּד הַקְּטֹרֶת עָלָה

וְקַיִן הִתְעַטֵּף בִּתְפִלָּתוֹ.

יָחִיד מוּל בּוֹרְאוֹ

חִכָּה לִשְׁעַת רָצוֹן.

השיר נכתב על קין בהשראת נוף עמק בית שאן.

אבימלך בּן-גדעון השּׁוֹפט

משׁה שׁפריר, משׁוֹרֵר וחוֹקֵר, גֵאוֹלוג וּמַרצֶה

אבימלך בּן-גדעון השּׁוֹפט

הוּא הָיָה בֶּן גִּדְעוֹן-יְְרֻבַּעַל,

שֶׁחָתַר לַשִׁלְטוֹן בּרֹב-מַעַל,

אֶת אֶחָיו הוּא רָצַח

וּבִִשְׁכֶם הוּא מָלַךְ -

עַד הֹרַג הוּא בְּאֶבֶן מִמַּעַל.

זֶה סוֹפוֹ שֶׁל נָבָל, בֶּן-בְּלִיַעַל,

שֶׁהֵרַע בְּכָל-צַעַד וְשַעַל,

- עַד שֶׁסֶּלַע רוֹצֵץ

אֶת רֹאשׁוֹ בְּתֵבֶץ

וְכָךְ מֵת הַמַּמְזֵר בֶּן-בְּלִיַעַל.

"השמים מספרים כבוד אל" והארץ תידום נכלמת

עפרה קליגר, משוררת ומחנכת

"הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל

יורם לילך, ללא כותרת

וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ "

וְהָאָרֶץ חֲפוּיַת -רֹאשׁ

תִּשְׁתֹּק.

מֵי -רוֹשׁ וּמֵי-רְקָק מַשְׁחִיתִים

יְסוֹדוֹתֶיהָ וְהִיא יוֹרֶקֶת חִצֵּי מָדוֹן

וּפוֹלֶטֶת אַבְנֵי -שֶׁלַּח

וְהִיא סְדוּקָה מִמִּלְחָמָה מְיַלֶּלֶת

כְּתַן בַּלֵּילוֹת

 וְעֵינֶיהָ דּוֹמְעוֹת,

וְהִיא פְּתוּחָה כְּנֶגֶד אַרְבַּע רוּחוֹת

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרָהּ.

כוח ורוחניות: הילכו השניים יחדו?

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

כוח ורוחניות: הילכו השניים יחדו?

פרשת עקב, דברים ז 12- יא 25

ויליאם בלייק, משה

המילה "עקב " היא גמול, עקב כך וכך יהיה כך וכך, והתנאי הוא שמירה על המצוות. יש בפרשה תיאורים קשים של זוועות ובעיקר הפקת לקחים מהעבר, מההיסטוריה של העם מתקופת הנדודים במדבר, שזו תקופת התגבשות השבטים לאומה. יש תזכורת לנתינת המן לישראל, כלומר, לדאגה האלוהית שהעם לא ירעב במדבר, יש אישור לכוח העל הצבאי של ישראל: וְאָכַלְתָּ  אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם (ז 16).  אבל,  הביטוי הפיזי- כוחני מתאזן על ידי פסוק מרכזי ואיכותי ביותר גם לזמן הזה: "למען הודיעך (על ידי אלוהים) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". אז על מה? "כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח' 3-4). זהו פסוק רוחני מאד. אנטי תזה לחוק ההישרדות הדרווניסטי. מטריאליזם מול אידיאליזם. העימות בין "ואכלת" דלעיל ובין "לא על הלחם לבדו" הוא אבן הראשה של מערכת החינוך. יש להזכיר פסוק זה שוב ושוב. זה הפסוק שנותן לנו יתר חיזוק לעמלנו.

רצויות, דחויות, קדושות ופרוצות: קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בשופטים יט ובראשית יט

עדי אביטל ־ רוזין, מורה, חוקרת ספרות נשים ומְחַבֶּרֶת הספר "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ" 

רְצוּיוֹת וּדְּחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת וּפְרוּצוֹת

עַל זִילוּתָהּ, נִאוּצָה וּבִזּוּיהָ שֶׁל הָהֲוָיָה הַנָשִׁית בְּתוֹךְ סֵדֶר עוֹלָם גַּבְרִי. קְרִיאָה אִינְטֶרטֶקְסְטוּאַלִּית וְהָגוּת מִגְדָּרִית בְּסִפּוּר פִּלֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה (שׁוֹפְטִים, יט) וּבְסִפּוּר סְדוֹם (בְּרֵאשִׁית, יט)

עדי אביטל-רוזין

"כִּי הַנָּשִׁים הֵן עַזּוֹת וְהֵן חַלָּשׁוֹת בְּטִבְעָן[1]"

מה יש בו, בסיפור פִּלֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה אשר מגולל בפנינו את קורותיה של אשה מבית לחם יהודה המתארחת עם אישה בביתו של איש זקן הגר בעירם של אנשי בנימין ונקלעת בעל כורחה לתאוותם של אנשי בליעל, נאנסת ומְחֻלֶּלֶת על ידם, ואף מוצאת את מותה בעקבות זאת? בקריאה צמודה וחתרנית מתגלה כי הסיפור האמתי הוא על אשה שמיוזמתה נסה על נפשה אל בית אביה מפני אישה, נלקחה על ידו משם לעירם של בני הימיני אשר לגופו שלו התאוו הם, אך במו ידיו של אֲהוּבָהּ ובשם הפטריארכיה כולה, הופקרה במקומו לדורסנותם של אנשי העיר, ובזאת ניתן בידי סדר העולם הגברי ההיתר לְעַנּוֹתָהּ, לְבַזּוֹתָהּ, לְהַשְׁפִּילָהּ, לְהִתְעַמֵּר בְּגוּפָהּ וּבְנַפְשָׁהּ, ואם לא די בכך, אף מאוחר יותר, לְבַתְּרָהּ לשניים-עשר חלקים.

רחל

יוסף עוזר

רחל

רְאוּבֵן הַקָּטָן כְּבָר שׁוֹאֵל אֶת לֵאָה

מָתַי יַחְזֹר אַבָּא  מֵהָעֲבוֹדָה.

וַאֲנִי עֲדַיִן הַבֵּיְבִּיסִיטֶר שֶׁל שִׁמְעוֹן.

רוֹאָה מֵהַחַלּוֹן אֵיךְ אִישִׁי יַעֲקֹב

עוֹשֶׂה טִפּוּלֵי פּוֹרִיּוּת לַצֹּאן

וְנִהְיֵית חֲגִיגָה בַּדִּיר

וּבַבַּיִת פָּעוֹטוֹן גְּדָיִים וְגַנּוֹן טְלָאִים

אֲנִי מֵתָה עָלֶיךָ, מְהַלֵּל וּמְהַלֵּל

וְלֹא פָּחוֹת

מֵתָה לְחַתֵּל.

בעקבות שיר השירים

אסתר ויתקון זילבר, משוררת, ציירת, מרצה לספרות עברית

בְּעִקְּבוֹת שִׁיר הַשִּׁירִים

שִׂמְחַת הַנּוֹף
הַגִּבְעָה לֹא יָכְלָה לְהַבְלִיג עַל שִׂמְחָתָהּ כְּשֶׁהַכְּבִישׁ בָּא בָּהּ,
מְבַתֵּר, דּוֹהֵר, אֶל פְּנִים הָאָרֶץ הַיָּפָה הַחַמָּה,
בְּרוּכַת מֹר חוֹמֵר, זֵיתִים וָגֶפֶן, תְּמוּרוֹת גּוּפָהּ נָשְׂאָה בְּאַהֲבָה,
הֲלֹא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים אֶל נוֹפִים מִקֶּדֶם, נוֹשֵׂא הוּא אֶל תּוֹכָהּ, כְּנָהָר אֵיתָן.

אהבת שכם

אמתי מור, האוניברסיטה העברית

חבורה של כשמונה זקנים היו יושבים בדממה סביב נרגילה אחת ושותים תה צמחים מרוכז וחזק בספלי חרס קטנים. לכולם היו שפמים לבנים ומסולסלים, מנהג בני העיר שתקרא יום אחד שכם. מלבד השפמים, מעין חותמת אסתטית של התושבים, היו להם גם עיניים שחורות וגדולות. סימן ההיכר הגנטי של בני המקום. הם ישבו בבית התה של היבוסי שנמצא על יד שער העיר. ניחוח התה השתלב בניחוח עשן הנרגילה והאווירה סביב החבורה הייתה סמיכה ורגועה בהתאם.

מטמון מטבעות נדיר מהמרד הגדול התגלתה בסמוך לכביש ירושלים - תל אביב

קופה עתיקה ובה מטמון מטבעות גדול ונדיר מהמרד הגדול התגלתה בסמוך לכביש ירושלים - תל אביב

שברי כלי חרס שגילה מפקח רשות העתיקות במהלך העבודות הנרחבות של חברת נתיבי ישראל בפרויקט כביש 1 החדש לפני מספר חודשים, הביאו לחפירה ארכיאולוגית, שבמסגרתה נחשף יישוב מסוף תקופת הבית השני אשר לא היה ידוע, ובאחד מבתיו מטמון נדיר.

צילום: ולדימיר נייחין, באדיבות רשות העתיקות

המטמון, אשר נשמר בקופה מחרס, כלל 114 מטבעות ברונזה, המתוארכים לשנה הרביעית למרד הגדול נגד הרומאים. מרד זה הוביל לחורבן הבית, ב-ט' באב לפני כ-2000 שנה.

ובת לאה

יוסי בובה

וּבַת לֵאָה

בִּגְדָהּ שֶׁצָּהַב רָקוּם אַרְגָּמָן

מָה דִּינָה?

מִתְּעָנַה בִּשְׂדֶה בְּהֵמוֹת

חֲרוּשׁ שְׁתִיקָה.

מֲטְלִיאָה רֶגֶב-רֶגֶב

בִּבְשׂרָה הַצָּעִיר

גִּבְעָה הָרַהּ,

מְקָעֲקַעַת בָּהּ

זִכְרוֹנוֹת כְּטֶקֶס זָר.

משה: אדם רגיש ומנהיג אחראי

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

משה : אדם רגיש ומנהיג אחראי

משה, לוס אנג'לס

פרשת ואתחנן: דברים ג 23 - ז 11

כמה הערות לפרשה שיש בה ממד אישי מרגש:

לפנינו אחד הקטעים האישיים ביותר שמביא לנו המקרא, והוא נחשף בכאב רב ובגוף ראשון, כלומר, מושם בפיו של המבכה, שאיננו מסתגר ביגונו, אלא הוא אקטיבי: ואתחנן. "ואתחנן" היא בקשת רחמים מבעל הכוח לעשות משהו למען הסובל כשאין מוצא אחר. והסובל הוא משה, הקורא את הקריאה המזעזעת: ואתחנן. והוא התחנן אל אלוהים. 

משה מתחנן אל אלוהים כדי שימחל לו על החלטתו הקודמת ויאפשר לו להיכנס לארץ היעודה משאת נפשו, איסור שאלוהים גזר עליו.

לנופלים: רוטטות באפלה

הוסף כיתוב

יצחק מאיר

המת אינו מת לבדו. מתים עימו אביו ואמו, ובנו וביתו, ואחיו ואחותו, ומוריו ותלמידיו, ושכניו ורעיו הקרובים והרחוקים, ומי שידע את שמו וסופד לו, ובוכה אותו. אבל הוא לא מת בהמון.

המת שותק לבדו. שותקים עימו אביו ואמו, ובנו וביתו, ואחיו ואחותו, ומוריו ותלמידיו, ושכניו ורעיו הקרובים והרחוקים, ומי שיודע שמו ומי שסופד בליבו ובוכה אותו בנפשו. רק אהבותיו לא שותקות. הן חומקות כצללים בערב יורד אל לילה שאין לו סוף, ואיש בארץ איננו יודע כי איש בארץ איננו שומע את שפתותיה החיוורות של האהבה הנעות  בסתר, ורק אי שם, גבוה גבוה, הולך קולן מקצה העולם ועד סופו ולא תם.

הכתוב אומר בחוטי תכלת ובפסים שחורים: וינייטה לתשעה ימים התשע"ד

יצחק מאיר

וינייטה לתשעה ימים התשע"ד

הכתוב אומר בחוטי תכלת ובפסים שחורים

כבוד גדול רוחשת תורה שבעל פה לתורה שבכתב, לנביאים, לכתובים, לכל מה שנצרר בכ"ד ספרים ושלאחר חתימה אין משנים בו ביודעים לא פסוק ולא תיבה ולא אות ואפילו לא טעם מטעמי המקרא. כבוד זה, היאך תורה שבעל פה עושה אותו לתורה שבכתב? בביטוי "הכתוב אומר". כיוון ש'הוא' אומר, אין להרהר ואין לערער כי הטקסט המוסמך והמחייב של הכתוב  הוא גם הטקסט המחייב והסמכותי של המעשה כשלעצמו, או של כלל המעשים או המצוות, או הלאווים, או הדעות והאמונות והרוחות  של האומה היהודית כולה, הנסמכת בכל זמן על הכתוב אומר. יותר מחמש מאות פעמים סומכים חכמי המשנה והתלמודים ואוספי האגדה על "הכתוב אומר", אם על פי פשט ואם על פי דרש, ובלבד שהם ממליכים סמכות עשרים וארבע הספרים על המארג היהודי כולו. "הכתוב אומר", אינו בהכרח מרכיב ממרכיבי הפסיקה ההלכתית, אלא יותר אסמכתא להשקפת עולם, למיקומו של האתוס היהודי בתוך מרחב הזמן המשתנה.