 |
צילם: יותם מורציאנו |
בצער רב שמעתי שמורי ועמיתי בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ובמכון ון-ליר בירושלים, פרופ' אליעזר שביד, מגדולי חוקרי מחשבת ישראל בדורנו, ממנסחי רעיון היהדות כתרבות וההתחדשות היהודית הציונית-חילונית במדינת ישראל ומגדולי המחנכים ההומניסטיים במאה העשרים, שזכה לחיות בעשרה עשורים שונים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, הלך היום לעולמו.
אלי נולד להוריו, אסנת וצבי שביד, אנשי העלייה השלישית, ב- 7 בספטמבר 1929 בירושלים המנדטורית, חי חיים ארוכים עתירי מעש ויצירה, למד ולימד תלמידים הרבה, חיבר ספרים ומאמרים בנושאים רבים ומגוונים, חינך רבות ורבים לדעת יהודית, לאחריות הומניסטית קהילתית, ולהכרת המורשת הפילוסופית העשירה של העם היהודי לדורותיו, זכה בחייו להוקרה רבה, לפרסים רבים ולאהבת קרוביו, חבריו, עמיתיו ותלמידיו, ונפטר היום, ה- 18 בינואר 2022 בעיר מולדתו האהובה.
על תולדותיו המעניינות, כתלמיד ומדריך ואיש תנועת הנוער, כפלמ״חניק לוחם וחבר מייסד של קיבוץ צרעה, ועל הישגיו הרבים כמורה, מחנך ומרצה מעורר השראה, כחוקר מבריק, כפרופסור בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, כאיש ספרות, כהוגה הומניסטי מקורי, כמחדש מרחיב גבולות במחקר ויוזם חדשני בחינוך, במחקר ובהוראה, כמחבר פורה, כאיש שיח ואיש רוח המגשר בין דורות שונים, יהודיים, ציוניים, עבריים וישראליים, כאיש פולמוס הנאבק על דרכו ועל ערכיו, כמו על יוזמותיו החינוכיות, על חידושיו המחקריים ועל קורותיו רבות-הפעלים, בתחום המדע והחינוך, המקרא והציונות, היהדות והישראליות, המחקר וההנחיה, הפילוסופיה היהודית, התרבות היהודית, ההגות הציונית, חכמת ישראל, הספרות העברית, השירה, המוסר והערכים ההומניסטיים והיצירה העברית לדורותיה, בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, במכון ון ליר, במכון כרם ובמכון שכטר בירושלים - תוכלו לקרוא בהרחבה בחלק מארבעים הספרים שפרסם או בכמה מ- 850 מאמריו. או תוכלו לקרוא בתמצות בערך הויקיפדיה היפה המוקדש לו, או לעיין בספר היובל "דרך הרוח": ספר היובל לאליעזר שביד". (עורך: יהוידע עמיר), א-ב, ירושלים: האוניברסיטה העברית ומכון ון ליר, תשס"ה 1995, שהקדישו לו עמיתיו, חבריו ותלמידיו, ספר הסוקר בשני כרכים עשירים את התחומים הרבים שבהם עסק בעל היובל ואת השיג ושיח המתמשך ומעורר ההשראה, שניהלו עמו תלמידיו ותלמידותיו לאורך שישים וחמש שנה. שני כרכים נוספים הדנים במחקרו ובמורשתו, בהשקפותיו הציוניות, ההומניסטיות והפילוסופיות, המבטאים אף הם את הקף השפעתו המתמשכת על החוקרים והחוקרות, ראו אור לאחרונה בכותרת: "עיוני תרבות - התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד", (עורכים: יוסי טרנר ויהוידע עמיר), א-ב, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ף 2020.
פרופ' אליעזר שביד, אלי בפי חבריו וקרוביו, זיכרונו לברכה, זכה להקים משפחה אוהבת בביתו בירושלים, עם רעייתו סבינה לבית פוקס, ולגדל שלושה ילדים, מיכל, יעקב ורחל, ולראות נכדים ונינים, ללמוד וללמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, ולהעמיד דורות של תלמידות ותלמידים, שכולם זכו ללמוד ממורה רב-תחומי, רב השראה ורב השפעה, וחלקם הפכו בהשראתו למורים ומורות, למחנכים ומדריכים, לחוקרות וחוקרים, למרצות ומרצים, לרבניות ולרבנים, שהשפיעו על דורות של תלמידים. עוד זכה להשאיר מורשת כתובה רחבת היקף ורבת ערך בתחומי הפילוסופיה היהודית וההגות היהודית המודרנית, בתחום 'חכמת ישראל', בתחומי הספרות והשירה, ההגות והעיון במקרא, המלמדת על שאלותיו של הדור שזכה לחיות בארץ ישראל ובמדינת ישראל, בעולם הציוני-חילוני-היהודי-דמוקרטי-ישראלי-ריבוני של המאה העשרים והמאה העשרים ואחת, בזיקה למורשת רבת הפנים של כל הדורות הקודמים ולאתגרי התחדשות החיים היהודיים במדינת ישראל, בדור השואה והתקומה.
יהי זכרו ברוך.
*
*
אני רוצה להביא לזכרו ראיון שערכתי עמו, לבקשת עורך "המוסף לספרות" של "ידיעות אחרונות", זיסי סתוי ז"ל, שהתפרסם במוסף לספרות ב 16 בספטמבר 2007, כדי לשתף בהאזנה לקולו החי, המובא כאן בשיחה כתובה. פרופ' שביד, החוקר ואיש הרוח, המורה, המחנך, ההוגה והסופר, הנחה דוקטורנטים ומסטרנטים רבים ולימד אלפי תלמידות ותלמידים לאורך עשרות שנים. כל מי שלמד במחיצתו, נחשף להגותו, שמע את הרצאותיו וקרא בספריו ובמאמריו, או שיתף עמו פעולה ביוזמות החינוכיות והתרבותיות הרבות שיזם ולקח בהן חלק, יזכור אותו תמיד בהערכה, בחיבה ובהכרת תודה, כמורה מחונן, כמרצה מבריק, כחוקר רב השראה, כאיש של ערכים ברורים, הנאבק על דרכו, וכאיש רוח שמעטים דומים לו, שחיפש תמיד דרכים חדשות להאיר את ההווה התרבותי הישראלי באורו של העבר היהודי הכתוב, ולהבין את משמעותו המתחדשת של העבר הכתוב לאור אתגרי הדור במדינת ישראל ובעולם היהודי הציוני ושאלותיו הרוחניות, התרבותיות, המוסריות, ההגותיות, הערכיות והחינוכיות, מנקודת מבט של אחריות אישית וקהילתית על כלל העם היהודי ומורשתו, חייו וגורלו, בעבר, בהווה ובעתיד.
אני שולחת את תנחומיי לאשתו היקרה, סבינה שביד, לילדיו ולכל בני משפחתו.
מכאן ואילך הראיון עם פרופ' שביד:
מהתנ"ך עד הפלמ"ח
על המקרא כטקסט חתרני, על שפה וזיכרון, קנון וצנזורה, פילוסופיה וקבלה: פרופ' רחל אליאור, ראש החוג למחשבת ישראל, משוחחת עם פרופ' אליעזר שביד, חתן פרס ישראל לפילוסופיה יהודית. דיאלוג משני קטבים ומתוך הזדהות
פרופ' רחל אליאור ואליעזר שביד:
16.09.07 ,
רוחות הסתיו נושאות פרומונים מיוחדים של התכנסות פנימה, המגרים את ה'אני' לערוך חשבון נפש: מין התבוננות לאחור שמולידה תובנות, ואלפי השערות לגבי העתיד שמייצרות תקוות. בהוויה היהודית המקומית, שכמעט אינה מאפשרת את הפרדת היחיד מהאומה, מקבל חשבון הנפש הזה פן תרבותי־לאומי מובהק.
פנינו אל שני חוקרים מומחים בתחומם, פרופסור רחל אליאור, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, המתמחה במחשבה מיסטית, ופרופסור אליעזר שביד, חתן פרס ישראל לפילוסופיה יהודית, העוסק בעיקר בחוכמת קדומים, וביקשנו מהם לנהל דיאלוג. בחדרו ספון הספרים של פרופסור שביד בירושלים התנהלה שיחה מעמיקה ונינוחה, אבל נא לא לטעות, מאחורי השלווה האקדמית מתגלה חומר נפץ היסטורי והגותי.
פרופסור רחל אליאור: עם ישראל עלה על במת ההיסטוריה אי שם במאות האחרונות של האלף השני לפני הספירה. על פי עדות העולם המקראי ועל פי עדויות ארכיאולוגיות היו סביבנו באותה עת עמים רבי עוצמה, ביניהם המצרים הפרעונים, הכנענים והצידונים, היבוסים והחיתים, האשורים, הבבלים, האמורים והפלשתים, כולם בעלי תרבות עשירה - אך לא נותר מהם איש החי את תרבותם, וקורא ומדבר בלשונם כשפת יומיום וכלשון יצירה. ואילו אנו, נותרנו כמעט היחידים בעולם המערבי, שקוראים ספרים שנכתבו באלף הראשון לפני הספירה ומשוחחים בשפה שבה נכתבו. מה לדעתך משמעות העובדה שאנו שייכים בתשתיתנו מבחינת לשון, זהות, ספרות ותרבות לתקופה עתיקה מאוד, וכיצד צלחנו ועברנו מהתקופה העתיקה עד לעת החדשה, מחזיקים באותה שפה, באותו זיכרון ובאותה תשתית תרבותית?
פרופסור אליעזר שביד: אני לא בטוח שזה נבע מיתרונות מסוימים של עם מסוים ושל תרבות מסוימת. זה משהו שקשור במהלכה של ההיסטוריה עצמה. ברור שהתנ"ך מעיד על כך שהעם שיצר אותו היה ברמה התרבותית הגבוהה ביותר בזמנו. ברור גם שהעם היה מודע מאוד לתרבויות שבתוכן עבר וחלק מסוים ממה שמיוחד בכך זה היותה של התרבות הזאת תרבות שנוצרה מתוך דיאלוג מאוד מאוד עמוק עם תרבויות הסביבה. זה חלק מהדברים שאולי ייחד אותה וגם גיבש, באופן מודע, את תודעת הייחוד של יוצריה. דווקא הציבור הדתי לדורותיו ומסורותיו רגיל מאוד לדבר עלינו כעל "עם לבדד ישכון
מה שאינו תלוי בנו הוא העובדה שגם הייחוד הזה נקלט ויצר תהודות עמוקות מאוד, לא רק בהמשך קיומו של העם אלא גם בסביבתו. זאת אומרת שהעם היהודי לא רק קלט השפעות, אלא גם חזר והשפיע ויצר את התהודות האלה, והשיח שהוא המשיך לקיים עם מקורותיו הפך להיות שיח שהוא ממשיך לנהל עם עמים שקלטו, בין היתר, את מורשתו שלו. אני חושב שזה מסביר במידה רבה את ההצלחה הזאת שלנו להיות תמיד ומחדש וכאילו באמצע.
אף אחד לא מדבר כנענית
אליאור: אני רואה בכך פלא: איש אינו מדבר או קורא כנענית, מצרית פרעונית, אשורית או בבלית, אין הן שפות חיות, ואילו אנחנו, למרות הפיזור לאורך שנות הגלות, מדברים, קוראים וכותבים עברית. אין ספק שלתנ"ך יש מקום מרכזי בהבנה של תופעה זו. אתה הקדשת זמן רב ליצירת דיאלוג חדש של בני זמננו עם בני העולם העתיק, שבקרבם התחברו ספרי התנ"ך, בין היתר באמצעות סדרת ספרים שמציגה את מסריו הרעיוניים של התנ"ך מנקודת ראות פילוסופית בת־זמננו
שביד: התעניינותי בתנ"ך התחילה בשלב מאוד מוקדם. עדיין יש בידי מחברת עבה, שחורה, של סיכומים שכתבתי כשהתכוננתי לבחינת הבגרות בתנ"ך. עברתי אז על כל התנ"ך ועשיתי לעצמי סיכומים מהיבטים שונים על נושאים שונים. העולם המחשבתי הזה עניין אותי באופן עמוק ביותר לאורך כל דרכי. אני יכול לומר שמה שהוביל אותי להתמודד עם התנ"ך בדרך שבה בחרתי להתמודד איתה, היה בשלב שבו עברנו באוניברסיטה מן החוג לפילוסופיה עברית וקבלה לחוג למחשבת ישראל.
החוג התמקד בימי הביניים בלבד, והנחת היסוד שלו הייתה שפילוסופיה יהודית על כל גווניה, כולל קבלה, זה עניין מאוחר. פונקציה של המפגש של עם ישראל עם הפילוסופיה היוונית ועם השפעות אחרות, ושכאן נעוצה הפילוסופיה וכאן נעוצה הקבלה. אנחנו יצרנו את החוג למחשבת ישראל כשההנחה הייתה שצריך לפרוץ את המסגרת הצרה הזאת וצריך לדבר על מחשבת ישראל במובן הכללי. זאת אומרת לא רק פילוסופיה ולא רק קבלה, אלא לראות את כל סוגי ההגות ולנסות לראות את המפגש שביניהם ואת ההיסטוריה שלהם על כל גווניה. אנחנו ראינו את עצמנו כחוג למחשבת ישראל, בתור מי שצריך לארגן לתוך הדיסציפלינה שלו את כל הדיסציפלינות של מדעי היהדות. כך שלמעשה אנחנו צריכים לעסוק במחשבת המקרא ובמחשבת חז"ל ובמחשבת ימי הביניים, ולהגיע אל מלוא הרצף - עד סוף העת החדשה.
אליאור: מהתנ"ך ועד הפלמ"ח
שביד: אכן, אבל כאן כאילו עמדנו בלי כלים, כי זה לא היה מקובל. התנהל ויכוח עמוק מאוד אצל מלומדים יהודים במאה ה־
כשעוסקים בפילוסופים עצמם, החל מנחמן קרוכמל וכלה בהרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג ומרטין בובר רואים שלהם ברור לגמרי שהתנ"ך הוא המקור הראשון שלהם. שהם צריכים להתייחס אל מה שנובע ממנו. וזה ברור לחלוטין שאם אתה לא הולך חזרה ממש אל המקור, אתה לא מגיע אליהם, כך שזה לא נכון שלא היו לנו כלים,
אלא שהמחקר האקדמי הפילולוגי התעלם לאורך כל הדרך מן הפילוסופיה והיה מתח מתמיד בין הפילולוגים לבין הפילוסופים לגבי עצם הגישה אל התנ"ך והאופן של השימוש בו. עיקר הטענה שלי נגד ביקורת המקרא היא המאמץ המתמיד להתעלם מן הקונטקסט הפנימי של הטקסט המקראי ולראות אותו כאילו מחוצה לו, בקונטקסט של כביכול מחקר היסטורי אובייקטיבי כולל, אבל לא לראות את הפרספקטיבה העצמית שלו בזיקתו אל ההיסטוריה של עצמו.
דיאלוג עם התנ"ך
אליאור: בספרך החדש אתה מקדיש דיון נוקב לשיח ביקורתי מאוד על ביקורת המקרא.
שביד: אני חושב שמי שהשפיע עלי השפעה מכרעת בעניין זה היה יחזקאל קויפמן שבאמת סלל את הדרך: חלק ניכר מהמהלך שהוביל אותי בכיוון שהלכתי אליו היה ספרו: "תולדות האמונה הישראלית
אליאור: מקור ההשראה לעבודתך מאוד בלתי צפוי, שהרי על ספרו של קויפמן יצאו עוררין ונמתחה ביקורת נוקבת. השיבה אליו כמקור השראה מדגימה את דברי המקובל ר' עזריאל מגירונה שאמר במאה הי"ג: 'הספר הנכתב אין לו ארון׳
שביד: מי שרואה את הטקסט הזה מבפנים, את הרצף הפנימי, את ההתייחסות הפנימית של ספרי התנ"ך אחד אל השני וההתייחסות הזאת היא לאורך כל הדרך, רואה בבירור שזה בוודאי לא ספר שמחבר אחד כתב, אבל זה בית ספר אחד. יכולות להיות מחלוקות בתוך אותו בית ספר, אבל מה שמשותף עולה לאין ערוך על מה שמפריד ומבדיל. זו הנקודה העיקרית, ואני אומר את זה כהקדמה לתשובה לשאלה ששאלת, מפני שאני חושב שהסגולה של התנ"ך וגדולתו היא בזה שהוא מתייחס אל שאלות התשתית של הקיום האנושי, ומאחר שאלה הן שאלות התשתית של הקיום האנושי, הזמן איננו חל עליהן.
השאלות האלה הן באמת שאלות הנצח. זאת אומרת כל זמן שהאדם הוא אדם, כל זמן שהאדם הוא יצור שנולד כפי שנולד, שחי כפי שנולד, שמתחנך כפי שמתחנך בעיות הקיום היסודיות, הבסיסיות שלו נשארות אותן הבעיות ולכן ההתייחסות העמוקה, הראשונית והיסודית עם בעיות הקיום האנושי והראייה שלו תוך כדי התמודדות עם תרבויות שונות ועם זוויות הסתכלות שונות, עושה את התנ"ך שוב ושוב לספר שאי אפשר בלעדיו. אתה מוכרח להתחיל איתו.
אליאור: הבאת בספרך בעניין זה את דבריו העמוקים של הפילוסוף היהודי בן המאה העשרים, פרנץ רוזנצוויג, שטען ש"ייחודו של התנ"ך בספרות העולמית מתבטא באקטואליות הנצחית הגלומה בו: התנ"ך מתייחס אל כל מצב חד פעמי בחיי היחידים והכלל, בכל זמן, כאילו נכתב היום ולמענו...לכן, כל אדם בכל זמן ובכל מקום יכול לראות בסיפורי התנ"ך, כמו באספקלריה מאירה, את עצמו, את משפחתו, את קהילתו ואת עמו ולפרש מה שראה על יסוד הזדהות אמפתית"
כל פעם שאני קוראת את ספר בראשית אני חושבת על האומץ של המחבר לספר את סיפור השכול והכישלון. איך משפחה אחרי משפחה מתייסרת, הורגת ונרצחת, בוגדת ואובדת, נאבקת, נלפתת, כלומר אין משפחות שמחות ואין סיפורי הצלחה, גבורה ושמחה. יש הרבה מאוד סיפורי כישלון ומשבר, ייאוש ומאבק, אבל מתוכם נפרש כל המנעד האנושי של הרגשות וההתנסויות בצורה שמעטות דומות לה.
שביד: התנ"ך הוא ספר יוצא דופן גם מבחינה זאת. מדברים עליו כעל קנון. קנון זוהי יצירה ממסדית אבל כל השוואה של התנ"ך לקנון או לכל קנון דתי אחר, מראה דבר מה בעייתי ביותר. התנ"ך הוא ספר חתרני מאין כמוהו. זה הספר המסוכן ביותר לכל ממסד דתי. אפשר לראות באיזו מידה התייחסו אל התנ"ך כשם שהיום אנחנו מתייחסים לפצצות אטומיות או לכורים אטומיים. ממסדית מפחדים ממנו מפני שהוא מעורר שאלות שתמיד יכולות להיות האפיקורסות הגמורה ביותר ולהפרות את האפיקורסות הגדולה ביותר. התופעה הזאת של ספר שאינו מחניף לגיבוריו היא נדירה. גם לגיבורים הגדולים שלו הוא לא מחניף. הוא רואה אותם באנושיותם, בקטנותם האנושית, בגדולתם האנושית. במאבק ובנפתולים הרוחניים העצומים שלהם. אתה תמיד נמצא איתו בגובה העיניים, אתה אף פעם לא נמצא על הקתדרה ומטיל את דבריך כאיזו סמכות. אתה מוכרח כל הזמן להתמודד ולהתלבט איתו.
מתוך מוסף הספרים של "ידיעות אחרונות"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.