מכתב התנחומים ששלחה גברת יפה רוזנבלום קלנר לגברת סבינה שייבד, אלמנתו של פרופ׳ אליעזר שבייד, מתפרסם כאן, בהסכמת שתיהן.
ב"ה יח' בשבט תשפ"ב (20 בינואר 2022)
סבינה היקרה לי עד מאד. הרשי לי להביע תנחומי, לך ולכל משפחתך המיוחדת.
על מות אישך אבי ילדייך; האדם היקר, החכם והמיוחד, פרופ' אליעזר שביד ז"ל.
בשיעור הראשון שהכרתיו ב-'כרם', הנושא : "התפילה כמבוא למחשבת ישראל" הייתי מאד סקרנית, מה אלמד? כי מאז שהייתי תינוקת למדתי לומר: את ברכות השחר... תפילת 'שמע', לפני שתיית כוס הקקאו ראשון. והנה נכנס אדם בלי כיפה, כדי ללמד אותנו 'תפילה'. האמת שהתבלבלתי. הוא התחיל לשאול אותנו שאלות שונות, כגון: מהי התפילה החשובה והשגורה ביותר אצלנו. היו כמובן תשובות שונות. נשאלו שאלות, הועלו תמיהות... ואז הוא התחיל ללמד. הקול שלו עלה וירד בהדגשים שונים.. ונפתחו אוזניי וראשי התחיל לעבוד ולהעלות שאלות שונות, מדוע לא למדתי וידעתי את הדברים שהוא מלמד. למדתי אצלו כמה שנים, בכרם ובאוניברסיטה. והוא אף עזר ויעץ לי למי לפנות: ללימודים נוספים: לרחל אליאור, לשלום רוזנברג, לאביגדור שאנן, (שסירב לקבל אותי מאחר שלא למדתי מדעי הרוח) אלי, שכנע אותו לקבל אותי לסמינריון ל – M.A .
אך בעיקר אהבתי את השיעורים שלו. ובמשך השנים, כשקראתי גם את ספריו, ולמדתי על א.ד. גורדון, ביאליק, אחד העם, רוזנצוויג. שכטר, השל ורבים אחרים. למדתי לצלול, להרחיב ולהמריא עם הטקסטים, וחשתי שהילה אפפה את ראשו. וראוי לומר עליו את הברכה: "ברוך אתה ה' שחלק מכבודו לבני אדם". האמת היא, שבתחילה די חששתי ממנו. אף היה לי פיק ברכיים כשנגשתי לדבר איתו. לאחר מכן בזכותך והודות לאישיותך המיוחדת הצלחת בלבביות רבה שלך, להפיג את החששות ולקרב אותי אליכם, ועל כך אני אסירת תודה לך אישית. (ואף צרפתם אותי לחוג - ספרות שהתקיים בביתכם אחת לשבועיים במוצאי שבת.)
את בוודאי מודעת להספדים הרבים של תלמידים ועמיתים. וגם על השיעורים שנערכים בזום, - תלמידים שלו. גם אני קבלתי כמה מכתבים המעלים קווים לדמותו ומתארים אותו.. כאדם גדול שהשפיע מאד על אנשים ונשים רבות. על שינוי בחייהם ובמחשבותיהם.
אז מה אומר ואכתוב לך סבינה יקרה, על האבדה הגדולה שלך, ושלנו. את זה את יודעת טוב מכולנו. חזרתי לקרא בספר הביוגרפיה שלו, שהענקתם לי. וקראתי שוב את הסיפור על המפגשים הראשונים ביניכם. קראתי והתרגשתי מאד.
הספר הוקדש לך: " "לסבינה שבזכותה הייתה הדרך שהלכנו יחד כה יפה, מאירה ופוריה"
על הפרק שהקדיש לך "אהבה במבט ראשון: הפגישה ביני לסבינה – רעייתי לעתיד; סיפור אהבתנו בצרעה, השיבה לירושלים לקראת נישואים ולימודים באוניברסיטה".
אך מי שהמשיך לקרא את הספר עד הסוף, למד לדעת שאת היית הדמות החשובה ביותר בחייו. בכל התקופות והזמנים. מחיי השגרה (אם היו לכם בכלל?) ועד לטיולים באירופה ובארה"ב...אלי היה לגמרי תלוי בך. אהבתו אליך מבצבצת מכל עמוד בספר. וכך זה היה ביניכם. הספר מאפשר הצצה והכרות לא רק עם תולדות חייו /וחייכם, אלא על הקשר המופלא שביניכם. והחיים המעניינים שחייתם יחד. הספר משולב בהיסטוריה והמאורעות של עם ישראל, הציונות והשינוי שחל בכם, כמו בכל אחד מאתנו שחי כאן במדינת ישראל בשנים המסעירות של תקופתנו. מה קרה במדינה? והתפתחות לטוב ולרע שחלה כאן בארץ. והתיאורים והאכזבות מחד והתקוות מאידך שעלו מבין השורות, על השינויים שחלו כאן.
קטע מיוחד שקראתי ומאד ריגש אותי, היה – "ממלחמת ששת הימים".. (תחילה חש אכזבה שלא גויס.) אך עם השינוי מהאווירה העכורה והדאוגה, כשהתחילו הידיעות על הניצחון הגדול. התיאורים שלו בעת הליכתו ברגל, מהורהר, מרוגש והמום מהאירועים הגדולים שארעו... החזירו אותי להתעלות הרגשית הגדולה שאפפה את כולנו, איך חל שינוי בפעמי ההיסטוריה - התחלת הגאולה, והתקוות גדולות לבאות....
אישיותו כ"כ השפיעה על רבים מאתנו; ואני, שלא התראיתי אתכם ברצף, חשה אובדן אישי ועצב רב.
לכן אני מבינה וחשה את הקושי שלך והאובדן הגדול, לך ולמשפחתך.
לצערי, אני מודעת לרגשות האבל. הכאב והריק לאחר מות בן זוג. תמה תקופה, נסגר מעגל. כאב ועצב רב מציפים אותך. ובעיקר הרגשת הבדידות. גם אם בן הזוג היה חולה, יש קושי רב לגור בבית שחייתם יחד, ועכשיו הוא נראה כחלל ריק. ופתאום, אין עם מי לחלק רשמים, שיחות ביקורת וקשיים; וזה מכביד עד מאד. כי בן זוג, היה ונשאר האיש הקרוב אליך ביותר. והחלל שנוצר הוא כעין כאב של יתמות. מרגישים בדידות ומצוקה. נחשפים לזיכרונות ולערגה אל חיי הנשואים מהתקופות הצעירות, בגידול הילדים, לתקופות שחלפו....; לריגוש בהתקדמות בשלבי ההתפתחות האקדמאית והציבורית, אל משהו שנסגר, נעלם ולא ישוב.
הרגשת האין, החלל, ההצמדות לזיכרונות, לבית ההומה מחברים, פגישות, דיונים והילדים, שיחות, שבת, חגים, בילויים משפחתיים, לפגישות ולכנסים המשפחתיים. לבית הכנסת, לשירים וללחנים. לניחוחות החגים והתבשילים, הם חלק בלתי נפרד, של מערכת הכאב, הגעגועים והרגשת הריק.
(... כמו העוגיות של מדלן – פרוסט)
אין לי ספק שהרגשת 'האין' עם לכתו השפיעה על הצאצאים שלכם, והסביבה של קרובים, חברים, עמיתים ותלמידים; שמודעים לחינוך והערכים המיוחדים שהוקנו להם בביתכם השופע תורה וחכמה.
מותו והישגיו עלו בתקשורת ובתוך מערך של התכתבויות רבות והשפעותיו על כולנו.
הערכים שהשתרשו במשפחתכם ומצביעים ללא ספק על החינוך והערכים שרכשתם והפנמתם במשך השנים בבית הוריכם, (זאת ניתן ללמוד מהסיפורים שלכם, מספרו...אך גם מספרך על תולדות משפחתך בתקופת השואה.) אתם תרמתם והורשתם לכל הצאצאים שלכם, וגם בסביבת הלימודים, העבודה, ובכל המרחב המשפחתי והחברתי שלכם.
סבינה יקרה, אני מעריכה, מוקירה ואוהבת אותך מאד. בזכות הלימודים שלי אצלך במשך השנים, התחלתי להבין באומנות. החן הרב שלך, הנימוס והחביבות שלך לאנשים; והקשר והמגע החברתי אתך מרגשים ובונים את האישיות של בני האדם הנמצאים בקרבתך;. ההרצאות שלך וההכרות אתך יצקו בי הכרה וחשיבות בנושאים שלא הכרתי כלל. כי נולדתי, גדלתי והתחנכתי בבית חרדי, ביישוב הישן בירושלים, חברה שנושא האומנות זר לה. ואת לימדת אותי: להביט, להבין ולהרגיש איך ליהנות מאומנויות ועל חשיבותם לחיינו התרבותיים. זו תרומתך לי ולרבות/ים שכמותי. אני משוכנעת שתמצאי מרפא וניחומים רבים בעבודתך ותרומתך החשובה לחברה כולה ובוודאי במשפחתך הקרובה.
"כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו והולדתו".
ולא נותר לי אלא לנחם אותך, בברכת הניחומים המסורתית:
מן השמים תנחמו. יהי זכרו של אישך : פרופ' אליעזר/אלי שביד, אבי ילדייך זכור לטוב לעד.
בידידות רבה, הערכה והוקרה רבה,
יפה רוזנבלום קלנר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.