שלג במקרא

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

השלג אינו תופעה מטאורולוגית שכיחה בחורף הארצישראלי, ולכן ׳יום שלג׳ עשוי להיות נקודת ציון כרונולוגית (כמו ׳הרעש׳ בעמוס א 1). על אחד מגיבוריו המופלאים של דוד, בניהו בן יהוידע, הילכה אגדה שהרג ארי שהחליק ונפל לבור ביום שלג. בניהו גבר עליו אף שהיה המיתחם צר (בור) והארי בוודאי מסוכן מאד מפאת ייאושו: וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע בֶּן־אִישׁ־חַי [חַיִל] רַב־פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת־הָאֲרִיַּה [הָ][אֲרִי] בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג (שמ״ב כג 20 והשוו דה״א יא 22).

השלג כתופעה יציבה בנוף הוא ממאפייני החרמון, כמשתקף ביר׳ יח 14 המשווה את היחס בין ה׳ לעמו ליחס בין שלג העד שעל פיסגת החרמון לסלעי השדה שאליהם הוא צמוד: הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי [=שדה] שֶׁלֶג לְבָנוֹן? התשובה לשאלה הרטורית הזאת היא כמובן ׳לא׳. שכן רק על סלעי השדה שבלבנון יוכל השלג להתקיים בלי להתמוסס. 
צינת השלג הפכה לסמל לקור עז. הפתגם כְּצִנַּת־שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב (משלי כה 13) משוה בין שתי תופעות טבע: צינת השלג מזה וחום ימי הקציר מזה. בימי הקיץ הלוהטים צינת השלג מרעננת במיוחד, כמו הגלידה בימינו. אבל הרגיל הוא שאין צינת שלג ביום קציר. וכמו שלא צפויה צינת שלג בקיץ ומטר ביום קציר כך לא צפוי ואף לא ראוי שכסיל יקבל כבוד: ‏כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא־נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד (משלי כו 1). 
צינת השלג בחורף עלולה לגרום לסבל ואף לחולי. אשת חיל היא האשה המופלאה המגוננת על אנשי ביתה מפגיעתה. עם הופעתה היא כבר מוכנה וכל בני ביתה כבר לבושים בבגדים חמים שהם אף נאים במיוחד: ‏לֹא־תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל־בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים (משלי לא 21). המ״ם של מילת ׳שני׳ היא דיטוגרפיה (׳שנים מרבדים׳). בגדי שני הם בגדים הצבועים באדום המופק מתולעת השני. בכתוב יש ניגוד אסתטי בין לובן השלג לאודם בגדי השני. הניגוד בין הצבעים מדריך גם את תוכחת הנביא לעמו: לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ (יש׳ א 18 והשוו לכך גם את איכה ד 7). הנביא מסמיך זה לזה את השלג והצמר כדימויים לצבע לבן מושלם. וכך גם בתיאור האל ׳עתיק הימים׳ (הקדמון) שבספר דניאל: ‏חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא (=רואה הייתי עד אשר הפלו כסאות, ועתיק ימים ישב; לבושו כשלג צח ושער ראשו כצמר נקי). האל מתואר כאן כשופט זקן בעל שיער שיבה היושב על כסא המשפט. 
לובן השלג הוא סמל לטוהר המידות. לכן מבקש החוטא בתפילתו: תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין (תהלים נא 9). אבל לובן השלג עלול להתקשר לצרעת קיצונית וטוטלית, כמו באות הצרעת שנתן ה׳ למשה: וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמ׳ ד 6). צרעת עלולה להיות עונש אלוהי. כך צרעת מרים וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (במ׳ יב 10) וכך צרעת נעמן וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג (מל״ב ה 27). 

על פי אמונת המקרא אלהים שומר באוצרותיו את השלג, הברד, המים והרוח ובעת הצורך פותחם ומוריד מהם לארץ (דב' כח 12 ועוד). במענה ה' לאיוב מן הסערה הוא מתקיף את איוב בסדרה ארוכה של שאלות רטוריות שנועדו להצביע על חולשת בינתו של בן אנוש. בולטות ביניהן השאלות אודות מקור המשקעים: שלג, ברד, שטף, מטר, אגלי טל, קרח וכפור שמים: ‏הֲבָאתָ אֶל־אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה? (איוב לח 22), 
‏מִי־פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת? (פס' 25), ‏הֲיֵשׁ־לַמָּטָר אָב אוֹ מִי־הוֹלִיד אֶגְלֵי־טָל? מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ? (פס' 29-28). זרם השאלות נועד להוכיח לאיוב שמהות המים והשליטה בהם הן בתחומו המובהק של האלהים, ושלו בלבד. 
בשאלות מופיעים מושגים מתחום הלידה: מִי־הוֹלִיד? מִבֶּטֶן מִי יָצָא? מִי יְלָדוֹ (שם) שמאותתים שהמים, על כל צורות הצבירה שלהם, נתפסים כאורגניזם חי. 
תופעות הטבע הקיצוניות והמנוגדות: האש והשלג, הן עדות לגדולתו של בורא עולם, כנאמר בהמנון: ‏אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ (תהלים קמח 8).