פרופ׳ אבינועם רוזנק, האוניברסיטה העברית
נכנסתי ללמוד באוניברסיטה העברית בסוף שנות ה-80 לפני למעלה משלושים שנה. רוחי נמשכה למחשבת ישראל ופילוסופיה. פגשתי מורים ומורות בעלי שיעור קומה מעוררי כבוד. כל אחד ואחת מהם – בתחומו – היו מאורות גדולים ולהם תלמידים רבים. כולם יקרים ואהובים.
במרחב מבורך זה, הכניסה לשיעוריו של אליעזר שביד הייתה מלוּוה בתחושה, שאתה נכנס לכיתתו של ענק בתחומו. מוטת כתיבתו המחקרית נעה מיהדות ימי-הביניים ועד זמננו. כל חכמי המחשבה היהודית לדורותיהם הפכו למתוּוכים דרך איזמל הגיונו ותובנות מחשבתו. הגעתי לשיעור לאחר שניסיתי לדלות משהו מכתיבתו; לא ניתן היה לעמוד בנהר השוצף של ספריו, שהלכו ונערמו; והשתוממתי מול מספר מאמריו שסבבו אותי כתלמיד המבקש דעת. אלה היו עבורי בארות מים של חכמה ותבונה. ארבעים ספריו ומאות רבות של מאמריו העידו יותר מכל שלפניך כוח יוצר, הנטוע בלמידה מתמדת; כתיבה שיש בה חיות הרבה מעבר למקובל במסדרונות האקדמיה.
לא זה המקום לסכם את מפעל כתיבתו. אבקש רק לספר לקוראים משהו על אותו מורה, שעמו נפגשתי ברמה הבלתי-אמצעית; מורה, שהוא איש שיחה ופולמוס – מי שלימדני משהו עמוק גם על הוראה בכלל והוראה אקדמית בפרט.
שיעוריו של אלי – מניסיוני – החלו תמיד באופן מתוּן. לא משנה באיזה נושא הוא דן, שפתו בשיעור הייתה מהוקצעת – כהכתבה של ספר על-פה. דיבורו תמיד היה רהוט, מדוד ושקול; בדבריו חשתי את הדי כתיבתו שהייתה ואת זרעי כתיבתו העתידית. אולם מתחת לפני השטח ניתן היה לזהות דבר מה אחר: להט של הזדהות עמוקה שהייתה נתונה למושא הוראתו. הוא לימד באותו להט ובאותה הזדהות בעלי-פלוגתא מוחלטים – כרמב"ם ור' יהודה הלוי בימי-הביניים, או א"י השל ומרדכי קפלן בעת החדשה. כאשר אלי דיבר הוא היה הפה, המחשבה והלב של הדמות הנלמדת. הוא הבינה מתוכה; ניכר בו שהוא הקיף את כל כתביה; הוא נכנס לנעליה. הוא היה מסוגל להתבונן מבפנים וגם מבחוץ על מושא הוראתו וכתיבתו. הוא למעשה הזמין את תלמידיו לשיחה חיה עם מושא הוראתו.
אני זוכר את עצמי יושב דרוך בשיעוריו. משתומם על הדמות הצומחת מול עיני. מאזין לשיעור הסדור ומזהה את הרוח העומדת מעבר לנאמר. חשתי את ההתלכדות של נפשו של הדובר עם מושא הלימוד. חשתי גם את ההזמנה הסמויה להיפגש עם הדמות ולא להישאר מאזין פסיבי. לא אחת נעניתי להזמנה לא חשופה זו. הצבעתי ושאלתי שאלה המאתגרת את מושא הדיון. זהיתי סדק וביקשתי\תבעתי בירור וליבון. אני זוכר את המבט המצודד של אלי, שהבין שאני קורא תגר לשיעור. הוא גם זיהה שאני מבקש להוציא את הדמות מתיאורה הסדור; לזעזעה; מזמינה להשמיע את דבריה בדיאלוג חי עם הכיתה בתגובה לאתגר שהוצב.
ברגעים אלה כמו נכנסה סערה בפניו ובגופו של אלי. פניו האדימו. קולו רעם וגופו ולא רק פיו דיברו. הוא נענה לאתגר בשמם של ההוגים שנדונו – ולא פעם, בלהט הדיון, גם הוגים אחרים מיזמנים עברו "נכנסו בדלת הכיתה" והתערבו בפולמוס המדומיין. הוא השיב לשאלתי ואני שבתי והקשיתי – לא ויתרתי. אלי שב ונענע לאתגר. הדיאלוג התעצם והמתח עלה. אלי יצא מגדרו להסביר ל"תלמיד הנודניק" את מה שהתעקש לברר. כך, מתוך דיאלוג חי, אלי השכיל להביא אל הכיתה את כל מלאוּתה של הדמות הנדונה. הוא חשף את מכמני הגותה עד תום – גם בצדדים הפחות מדוברים בה שלא הובעו בכתיבה אודותיה.
אלי היה מורה ייחודי שהדמויות שהוא לימד חיו בו יותר ממה שכתב; ומה שכתב היה הקצף של האנרגיה העמוקה אותה קלט ממושא כתיבתו.
אלה חוויות שאני נושא אותם עמי מאז.
למדתי מאלי שלא נכון להיכנס לכיתה וללמד דמות אלא אם אתה מרגיש אותה הרבה מעבר למה שהדף יכול להכיל במאמר מלומד. הבנתי עד כמה ההכנה לשיעור צריכה להגיע לרמות אינטימיות עם מושא הוראתך – ומחקרך. למדתי ממנו את סוד הדיאלוג הפורה, הסוער והמסעיר עם תלמידך. אלי גם הבהיר לי בדיאלוגים אלה שאסור ללמד את מי שאינך מבין אותו מתוכו. חשוב להבהיר: אין פירוש הדבר שעליך ללמד רק את מי שאתה מסכים עם עמדתו – כלל וכלל לא. אך ראוי שתלמד רק את מי שאתה נוגע בנקודת האמת שלו; שאתה מסוגל להבין את עמדתו עד תום, גם אם אתה חולק עליו בשל מרחק הזמן או בשל עניין מהותי המפריד ביניכם. אם לא מצאת הזדהות אמיתית עם מושא הוראתך – אל תעז להיכנס לכיתה וללמדו כי לא תוכל להשיב כנדרש ולייצג נאמנה את עולמו מול מי שמקשה בצדק על הלימוד.
זכיתי ואירחתי את אלי בסלון ביתי עם מעגל תלמידיי; ואף להתארח בסלון ביתו עם מעגלי תלמידים אחרים. רציתי שיוכלו לגעת במשהו ממה שזכיתי לו בלימודיי. ביקשתי שיגעו - ולו במעט - במי שהעניק לי כלים יקרים מפז אל עולם הרוח של המחשבה היהודית.
אין חלופתו.
העולם בכלל והעולם היהודי בפרט חסר את הדמות הנדירה הזאת, שהשכילה בחכמה ובתבונה, להכיל את כל מרחבי ההגות היהודית הפילוסופית; כמו גם מקרא ותפילה, מדרש וספרות. אלי ידע להחיות את אנשי הרוח היהודים תוך נגיעה בשורש רוחם ונשמתם. פרופ' אליעזר שביד היה באמת איש אשכולות; בעל רוח גדולה ואהבה אין קץ לעולם הרוח היהודי ולעם שמתוכו צמחו הוגים אלה.
דברי לעיל לא נגעוּ ולוּ מקצת, בתובנות הרבות מיני-ים של כתיבתו, הגותו, תובנותיו וחידושיו. הלימוד של כל אלה ניצב בפנינו כחובה שהיא זכות.
יהי זכרו ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.