ד״ר משה מאיר, הוגה דעות, חוקר מחשבת ישראל, מחנך, סופר ומשורר
מורנו אליעזר שבייד נפטר לבית עולמו. בתחום הפילוסופיה היהודית, הוא היה אחד היחידים נושאי התרבות שהקיף הכל - מנקודות הראשית של ההגות היהודית ועד האידיאה המכוונת העתידית - שרטוט דמותו של היהודי החדש ושל מדינת היהודים.
הוא היה איש שנוי במחלוקת, שלחם את מלחמת המחלוקת ללא חת. התקיפו אותו בטענה שהוא לא אקדמי דיו, שהוא לא יודע את השפות בהן נכתבו הספרים שחקר ולימד, לא שולט ולא מביא את כל ספרות המחקר. מעטים ירדו לסוף דעתו והבינו את דרך חייו ויצירתו. הוא התנגד לדרך האקדמית המקדשת את האובייקטיביות בתחום ההגות היהודית. לדידו - מה שחשובה היא האינטרפטציה האישית, הקיומית של מושא ההתבוננות והמחקר. ואכן בספריו הוא נכנס לתוך הספר עליו הוא כותב, מתדיין אתו, לוקח ממנו את מה שחשוב לו כיהודי חילוני חושב במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת. יש דברים שאחרים עשו טוב ממנו, את זה לא עשה איש כמוהו.
הוא שילם מחירים על היותו איש מלחמה. כשכבדה עליו המלחמה באוניברסיטה, הרפה ונסע לשנה לקריית שמונה להגשים את הערכים בהם עסק כחוקר. הוא היה שותף בדרך זו או אחרת, כמעט לכל מפעלי ההתחדשות היהודית, בתי המדרש, תוכניות הלימוד בבתי הספר, מכוני הכשרת מורים ייחודיים כמכון כרם שגם אותו נאלץ לעזוב מפאת המחלוקת.
עתה אספר על החיבור האישי שלי אל האיש המיוחד והגדול הזה. הוא היה מורה חבר של אבא שלי. אבא התעתד לכתוב אתו את עבודת הדוקטורט שלו. הם היו שותפים לדרך המבליטה את היסוד הקיומי חינוכי ערכי של הפילוסופיה היהודית. לאחר מותו של אבא במלחמת ששת הימים פרסם מאמר שקרא לו 'המשכה של שיחה' בו תיעד את הדיאלוג - כמובן רווי גם במחלוקת - הזה. הוא קלט את דרכו המיוחדת של אבא כאיש אמונה והלכה העוסק באופן קיומי וביקורתי בהגות היהודית. את אחד מספריו - 'טעם והקשה' - הוא הקדיש לזכרו. בתמונה אתם רואים את ההקדשה ואת זו בכתב יד לאמא. לאחר נפילתו של אבא, הגיע לבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה במחווה חברית וערכית ומילא את מקומו של אבא עד סוף השנה, בכדי לסייע לתלמידיו לעבור את הבגרות במחשבת ישראל.
אני זכיתי ללמוד אצלו בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. למדתי אצלו את כתבי רבי נחמן קרוכמל - אחד מאבות חכמת ישראל והוגיה, ואת אגרותיו של פרנץ רוזנצווייג. כשכתבתי את ספרי 'שניים יחדיו - פילוסופיה דתית חילונית חדשה' - שלחתי לו את כתב היד וביקשתי שיכתוב מבוא לספר. הוא קרא לעומק, הזמין אותי לביתו לשיחה. ביתו היה יצירת אומנות, בהשראת רעייתו המקסימה סבינה אשת האומנות. הוא העתיר מילים חמות על הספר ואמר:
'הספר יפה, המהלך חדשני עמוק ואלגנטי. אבל אני לא אכתוב לו מבוא.'
'למה?' שאלתי בפליאה מהולה במעט כאב.
'כיוון שלא כתבת על עם ישראל. הגות יהודית לא יכולה להסתפק ביחיד, היא חייבת להתייחס לקהילה ולעם'.
את מילותיו הטובות כתב על העטיפה האחורית של הספר, אבל העדר המבוא היה מעשה חינוכי ערכי, ודווקא הוא נותר חרוט בליבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.