ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
 |
| הקלטת השיעור באולפן של בית אביחי |
שיעור ראשון: בריאת השמים והארץ וכל צבאם
בסידרה: עולם עתיק מופלא: סיפורי הבריאה במחשבת המקרא
תמלול השיעור שניתן בזום ב׳בית אביחי׳, ירושלים יד בשבט תשפ״ב (16.1.2022).
השתאות
האדם ניצב נפעם מול העולם מלא השתאות ופליאה, ומפעם בו דחף רוחני עז מעין כמותו לדעת כיצד הוא נוצר, או בלשון המקרא, כיצד נבראו השמים והארץ וכל צבאם.
ומה היה לפני שהעולם נוצר?
ומה גרם לו להיווצר?
והאם בכלל יש לו משמעות ותכלית?
בנאום הגדול שבו ה׳ השיב לאיוב מן הסערה יש סדרת שאלות המלמדות על קוצר ידיעתו של האדם אודות הבריאה וסדריה, שקדמו הרבה להופעתו.
אֵיפֹ֣ה הָיִיתָ בְּיָסְדִי־אָ֑רֶץ הַגֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה, הטיח ה׳ באיוב (איוב לח 4).
אֵי־זֶ֣ה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן־א֑וֹר (פס׳ 19)
הֲיָדַעְתָּ חֻקּ֣וֹת שָׁמָ֑יִם, שואל ה׳ את איוב ההמום? (פס׳ 33)
ההשתאות והסקרנות לנוכח כל אלה איתגרו את המחשבה האנושית לדורותיה, ובישראל ובעמים נוצר מגוון רחב של מסורות בריאה. אבל האם מסורות הבריאה המקראיות מונעות בלעדית מההשתאות לנוכח הבריאה ופלאיה או גם, ואולי בעיקר, מוכוונות על ידי מטרות רעיוניות-אמוניות? בסוגיה זו עוד נעסוק, ונתחיל בכך כבר במפגשנו היום.
מסורות הבריאה במקרא, צפות במפורט או במרומז בספרות החוק, ועוד יותר מזה בנבואה, בספרות החכמה ובמזמורים, וראש וראשונה להן מסורת הבריאה שנבחרה לפתוח את אסופת כתבי הקודש של עם ישראל: הלא היא המסורת על הבריאה בשבעה ימים.
תחילה נעבור עליה בחטף, ממעוף הציפור, כדי לצפות בתבניתה. שאותה כבר היטיב לבאר משה דוד קאסוטו.
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ - היא הכותרת שמציינת שבהתחלה (בעבר הרחוק ביותר שמחשבת האדם מסוגלת להגיע אליו) ברא אלהים את העולם.
בְּרֵאשִׁית - במשמעות בראשית, בהתחלה. אף שהבי״ת מנוקדת בשוא ולא בפתח.
השמים והארץ - נוסחת הקצוות המציינת את המכלול.
המצב הקמאי של טרום הבריאה מתואר כך:
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם.
אחר כך באים ששת ימי הבריאה, כשהם נחלקים לשתי שלשות המקבילות עניינית זו לזו.
בשלושת ימי הבריאה הראשונים, המהווים את השלשה הראשונה - נבראו האור, השמים, והארץ (עם הצמחים) והים.
ובשלושת ימי הבריאה שאחריהם נבראו המאורות (כנגד בריאת האור שבשלשה הראשונה), יצורי המים והעופות (כנגד בריאת השמים) ולבסוף יצורי היבשה והאדם (כנגד יצירת היבשה).
ביום השביעי נח אלהים מכל מלאכתו אשר עשה.
שבעת הימים מורכבים אפוא מסדרה של 3 ימים שאחריה סדרה שניה של 3 ימים המקבילה לה, ולבסוף היום האחד והמיוחד - היום השביעי.
3 ו-7 הם מספרים טיפולוגיים שמבטאים שלמות. שבע הוא מספר השלמות הגדול, ושלוש הוא מספר השלמות הקטן.
די כבר בתובנה הספרותית הזאת כדי לחוש שנסללת כאן דרך פואטית-עיצובית להביע את הרעיון שהבריאה היתה מושלמת.
ועתה ניכנס לעובי הקורה.
מילת המפתח של תיאור הבריאה היא ברא. השורש ברא בבנין קל מציין בלשון המקרא פעולה אלוהית ייחודית, המבדלת את האל הבורא באופן עקרוני מבני האדם. האדם יכול לעשות, האדם יכול ליצור, אבל רק אלהים יכול לברוא. השורש ברא חוזר כאן בדיוק 7 פעמים. ושוב אנו נפגשים במספר השלמות 7.
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ (א 1)
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים
וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם
וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ (פס׳ 21)
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ
בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ
זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם (א 27)
… כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת (ב 3)
המסגרת
תיאור הבריאה תחום במסגרת.
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ
אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם
התאור מתחיל ב׳בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׳ ומסתיים
ב׳אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם׳. ׳אלה׳, דהיינו כל הדברים שתוארו קודם לכן, הם תולדות השמים והארץ בהבראם.
החלק הראשון והאחרון של המסגרת מסודרים בסדר כיאסטי, וכך השורש
׳ברא׳ מצוי גם בתחילת המסגרת וגם בסיומה, ללמדנו שהבריאה היא הנושא של היחידה הספרותית.
תיחום אידאולוגי
המסגרת תוחמת את שבעת ימי הבריאה. והתיאור משתרע מהתחלת פרק א ועד מחציתו הראשונה של פס׳ 4 של פרק ב. הכללת היום השביעי בתיאור מעשה הבריאה מתחייבת מתוכנו של תיאור היום השביעי. פסוק כמו וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה, מחייב את ההבנה שקודם ליום השביעי היו שישה ימים, ושהם היו ימים שבהם התבצעה מלאכה אלהית, וביום השביעי שבת אלהים מהמלאכה הזאת. וכך זה מתבטא באמת בחלוקה היהודית של הטקסט לסדרים. בהתאם למסורת העתיקה של הקריאה בבית הכנסת, הסדר הראשון במקרא כולל את היום השביעי.
ואם זה כל כך פשוט וממש מובן מאליו מדוע בחלוקה לפרקים במהדורות התנ״ך המונחות לפנינו היום, היום השביעי הופרד מששת ימי המעשה, והם מצויים בפרק א והוא משוייך לפרק ב? התשובה לכך היא, שהחלוקה לפרקים של התנ״ך, נעשתה על ידי הארכיבישוף ספטן לנגטון (בשנת 1205) והוא הפריד את היום השביעי מתיאור ימי הבריאה שקדמו לו, כי בנצרות כידוע היום המקודש הוא יום ראשון ולא יום השבת.
לפי התפיסה המתבטאת בחלוקה לפרקים, המגבילה את תיאור הבריאה לפרק א בלבד, תכלית הבריאה היא בריאת האדם.
ואכן בריאת האדם מתוארת בפירוט רב:
האדם נברא בצלמו ובדמותו של בוראו, הוא נברא זכר ונקבה, ושניהם קיבלו עוצמה אדירה: לפרות ולרבות עד כדי מילוי כל הארץ, לכבוש אותה ולרדות בכל יצוריה: בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ
גם תזונה עדיפה ניתנה לאדם. כל בעלי החיים קיבלו ־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה ואילו האדם קיבל בנוסף לכל העֵ֣שֶׂב גם את פרי העץ לאכלה, ופרי העץ הרי הוא מן המשובח.
אבל אם קוראים ברצף, וממשיכים מהיום השישי ליום השביעי ללא שום חיץ, מתברר שיש משהו נעלה על האדם, והוא - הקדושה.
עולם נברא בשבעה ימים. המבנה השביעוני אינו לשום כפוף גורם טבעי. לא למחזור הירח, לא לשמש ולא לעונות השנה כי הוא נקבע על ידי מי שמעשה הבריאה שלו משוחרר מכל כפיפות לגורם טבעי.
היום השביעי זמן מבורך ומקודש
וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם.
וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה
וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ
כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת (ב 3-1)
בעולם הנברא אין קדושה בשמים ובארץ ובכל צבאם. האדמה אינה קדושה, השמים אינם קדושים וגם האדם אינו קדוש.
קדוש הוא היום השביעי:
וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת (ב 3)
האדם קיבל שליטה על כל המצוי במרחב, אבל הקדושה האלוהית לא נמצאת בו. היא נמצאת בממד שונה לגמרי, שאין לאדם שום שליטה בו - בממד הזמן. הרי שליטה על מהלך הזמן היא עקרונית מחוץ להשג ידו של בן אנוש.
ההנמקה לשבת בעשרת הדברות שבספר שמות
השורש ׳שבת׳ השלוב בתיאור היום השביעי רומז באופן שלא ניתן לטעות בו ליום השבת.
וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ ב 3-2
קישור מפורש וישיר בין היום השביעי לשבת, שבני ישראל הצטוו על שמירתה, יש בהנמקה לשבת בעשרת הדברות שבספר שמות:
זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ
שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃
וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ
לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה
אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ׃
כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ
אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם
וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י
עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ (שמות כ 11-8)
תיאור הבריאה הפותח את ספר בראשית הוא מיוחד במינו מהרבה סיבות וגם מבחינה זו שהוא מחולק לשבעה ימים. לא ידוע עוד על שום תיאור בריאה, במקרא או מחוצה לו, שמחולק לימים. בוודאי שלא לשבעה ימים. והחלוקה לשבעה ימים על שום מה? כדי להיות אטיולוגיה לשבת. וכבר הצביע על כך הרשב״ם, נכדו של רש״י.
השבת יוצרת יחידת זמן מחזורית המורכבת משבעת ימים, שהיום השביעי שבסיומה, הוא יום שיא שנושא את הזכרון שאלהים ברך וקידש את היום השביעי בסיום הבריאה. המבנה השביעוני של הזמן יוצר קצב חיים שיש בו תזכורת תמידית לכך, שהאדם על אף שנברא בצלם אלהים איננו אלהים. אלהים הוא מי שברא את העולם ואת האדם, ונח ביום השביעי מכל ממלאכתו אשר עשה.
אחרי שעסקנו בתכלית הבריאה נעבור לראשית הבריאה.
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם (א 2)
תוהו ובוהו
בלשון ימינו ׳תוהו ובוהו׳ מציין אי סדר, עירבוביה, אנדרלמוסיה, בלגן. לא כן בלשון המקרא. ׳תהו׳, לבד או עם ׳בהו׳ (דהיינו, תהו ובוהו) מציין אפס, שווא, הבל, ריק, שממה או אין.
בספר ירמיה ישנה נבואת זוועה על ביטול עתידי של הבריאה (פרק ד). שלב אחרי שלב יתבטלו רכיבי הבריאה: יתבטל האור, יתבטלו האדם ועוף השמים, והעולם כולו ישוב אל התוהו ובוהו.
שום עין אנושית לא שזפה את הבריאה, אבל עינו החזונית של ירמיהו חזתה בהתבטלותה.
כל שלב בנבואה מתחיל במילת ׳ראיתי׳, וממשיך במילת ׳והנה׳ (אנפורה), המביעה את ההפתעה מהבלתי ייאמן.
רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִנֵּה־תֹ֖הוּ וָבֹ֑הוּ וְאֶל־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ין אוֹרָֽם׃
רָאִ֙יתִי֙ הֶֽהָרִ֔ים וְהִנֵּ֖ה רֹעֲשִׁ֑ים וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת הִתְקַלְקָֽלוּ׃
רָאִ֕יתִי וְהִנֵּ֖ה אֵ֣ין הָאָדָ֑ם וְכָל־ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נָדָֽדוּ׃
רָאִ֕יתִי וְהִנֵּ֥ה הַכַּרְמֶ֖ל הַמִּדְבָּ֑ר
וְכָל־עָרָ֗יו נִתְּצוּ֙ מִפְּנֵ֣י יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ (יר׳ ד 26-23)
השיח של הנבואה הזאת עם תיאור הבריאה של בראשית א, ואופן השימוש בה בצירוף ׳תוהו ובהו׳ מלמדים שצדק אונקלוס כשתרגם לארמית את המילים ׳תוהו ובוהו׳ בבראשית א כ׳צָדְיָא וְרֵיקָנְיָא׳. דהיינו, הארץ היתה שוממה וריקה.
הבריאה לא נוצרה יש מאין אלא יש מיש. היו בה יסודות קמאיים: הארץ, המים שנקראים כאן גם ׳תהום׳, והחושך. כנאמר: וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם (בר׳ א 2)
הארץ והמים היו שוממים לחלוטין. לא היה בהם דבר. הם היו הומוגניים וללא תנועה.
עולם התוהו ובוהו, בניגוד למה שחושבים, היה מסודר להפליא. הארץ השתרעה מתחת, עליה רבץ אוקינוס המים האינסופי, האפילה שררה בכל, ורוח אלהים ריחפה מעל.
משמעות הריחוף האלוהי מעל פני המים היא, שאלהים גונן על עולמו הקמאי. ׳כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף׳ (דב׳ לב 11). הכוח האלוהי הדינמי הזה, שהיה היחיד בעולם הקמאי, הוא שהתחיל לברוא את העולם.
היסודות הקמאיים לא נעלמו עם הבריאה, אלא המשיכו את קיומם בה אך בצורה חדשה. לא עוד תוהו ובוהו, כלומה שממה וריקנות, אלא שילוב בנבראים החדשים.
החושך נשאר, אך השתלב באור: ׳וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה׳ (בר׳ א 5-4)
וגם הארץ והמים נשארו, אך בצורה חדשה. דבר אלהים עורר את הארץ להוציא מתוכה את הצומח ולהיות מעין ׳אמא אדמה׳, ודבר אלהים עורר גם את המים להשריץ נפש חיה.
היחס של הנבראים ליסודות יצר סולם היררכי: מעל הצומח, יצורי המים והעופות נמצאו יצורי היבשה, שכן הם נבראו מהארץ, אך לא רק במאמר, כמו הצומח, אלא גם במאמר וגם בעשיה אלוהית.
ובמעלה הסולם ההיררכי נמצאים אלה שנבראו במאמר ובעשיה, ללא כל הסתייעות ביסודות הקמאיים: האור, הרקיע והמאורות, ו… האדם.
לסיום
אלהים ברא את העולם מרצונו החופשי והבלתי מוסבר.
הוא לא היה מעורב במלחמת חורמה עם הים ומפלצותיו האימתניות: לויתן נחש בריח, לויתן נחש עקלתון, רהב או תנין. הוא לא שיבר ראשי תנינים על המים ולא ריצץ ראשי לויתן. להפך, הוא ברא את התנינים הגדולים.
לא היה שום כוח שהתנגד לו.
הוא אמר ׳יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׳ (בר׳ א 3). ההתאמה בין לשון הצו לבין לשון הביצוע מלמדת על הביצוע המדוייק והמושלם של דבר האלהים.
הוא אמר, או גם אמר וגם עשה - ׳ וַֽיְהִי־כֵֽן׳.
הבריאה היתה מדוייקת, בינרית ודיכוטומית. היתה בה הבחנה בין אור לבין חושך, בין יום לבין לילה, בין ערב לבין בוקר, בין למעלה לבין למטה, בין יבשה לבין מים, בין דשא עשב לבין עץ פרי, ובין זכר לבין נקבה. לא היו בה גוונים של אפור. אפילו לא אחד.
והעולם הנברא היה כולו טוב.
אלהים בירך את יצורי המים, העופות והאדם, והוא בירך וקידש את היום השביעי.
׳ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׳ חוזר כפזמון 6 פעמים (א 4, 10, 12, 18, 21, 25) ובפעם השביעי בא השיא המסכם וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד (א 31). שוב חוזר המבנה השביעוני.
מילים כמו ׳רע׳ או ׳מות׳ הן לגמרי מחוץ לאופק של התיאור.
הן תעלנה לראשונה בתנ״ך בסיפור בריאה אחר, בסיפור גן העדן, ובו נעסוק בשיעורנו מחר. אז להתראות מחר, באותה קישורית ובאותה שעה.
למרות שהסיפור מוכר לי היטב,נהנתי מהניתוח,בעיקר ביחס לתהו ובהו והבאת ראיות מהנבואה.וכן מסיכומו של העניין שמרמז על דחיית המיתוס הכנעני שכביכול האל נילחם עם מיפלצות הים.כמו שהנביא אומר) איני זוכרת אם זה ישעיה או ירמיהו" הלא את היא המחצבת רהב,מחוללת תנין" הקריאה בהחלט חידשה לי.
השבמחק