ד״ר עופר חן, אוניברסיטת תל אביב
קרן אלקלעי-גוט, ירושה: ספר שירים דו לשוני יידיש - עברית, ה. לייוויק פארלאג, תל אביב תשע״ח 2018, 75 עמודים
ספר שיריה של קרן אלקלעי-גוט, ירושה, שנכתב במקורו ביידיש, מציב כבר בכותרתו את רעיון המסדר של האסופה כולה: ירושת הדורות. אולם אין זו ירושה במובן המקובל של המילה - היא איננה מסורת יציבה העוברת בשלמותה מדור לדור ואף לא סִפר משפחתי קוהרנטי הנמסר כעדות סדורה לאירועי העבר. בשירים אלה הירושה מצטיירת כמשקע היסטורי ונפשי מתמשך החקוק בלשון, טבוע בגוף וממשיך לעצב את חיי הדוברת בהווה, גם כאשר מקורותיה ההיסטוריים הולכים ומיטשטשים. נמצא אפוא כי הזיכרון הגלום בירושה איננו עובר בין הדורות באמצעות עדות מפורשת אלא דווקא באמצעות שתיקות, מחוות בלתי-מוסברות, פחדים ותחושת אשמה. משום כך, השירים אינם מבקשים לשחזר עולם שהיה ואיננו או לאסוף את פיסות הזיכרון המשפחתי, נהפוך הוא; שירי הירושה עומדים בסימן הקיטוע והחמקמקות של העבר, ודווקא מתוך החסר הזה מתבררת עוצמתם הפואטית. במובן זה תפיסת הזמן העולה מן השירים קרובה למושג 'ההמשך הממשי' של אנרי ברגסון - זמן פנימי שבו העבר איננו מתפוגג אלא מוסיף לרחוש בתודעה ככוח פעיל בהווה. בתיאור חותמו העמוק של העבר בחיי ההווה מנסחת אלקלעי-גוט חוויה אינטימית מאוד ובו-בזמן קולקטיבית של הדור השני לשואה - דור שלא חווה את האסון על בשרו ובכל זאת אותותיו חתומים עמוק בנפשו.
אחד ממוקדי העומק המרכזיים של הספר הוא שפת היידיש עצמה, שאיננה רק שפת ילדותה של המשוררת או הלשון שבה נכתבו השירים, אלא מרחב שבו העבר מוסיף להתקיים בהווה. עצם הבחירה לכתוב את שירי הירושה ביידיש נושאת משמעות כפולה: מחד גיסא, זו שפה אינטימית של בית, אֵם ומשפחה; מאידך גיסא, זו שפה הנושאת בחֻבה דיוקן של עולם תרבותי שהיה ואיננו, שבה כל מילה מהדהדת את המתח שבין קִרבה לאובדן ובין אינטימיות לחורבן.
המתח הגנוז בשָׂפה נרמז כבר בשיר הפותח את האסופה, המצהיר על הקושי לכתוב ביידיש: 'מַר וְקָשֶׁה / לִכְתֹּב בְּיִידִיש, / שָׂפָה כֹּה מְתוּקָה, / זִכְרוֹנוֹת כֹּה חֲרִיפִים, // אֵין לִי מִלִּים / לְתָאֵר'. אופייה הדו-ערכי של השָׂפה מתגלה כאן במלוא חריפותה, שכן המתיקות הגנוזה בה איננה מנחמת; דווקא משום שהיא מזוהה עם עולם תרבותי שאבד, מילותיה מפלחות שבעתיים, והשפה שהייתה אמורה לבטא, יותר מכל שָׂפה אחרת, את הזיכרון נאלמת לנוכח השבר: אֵין לִי מִלִּים / לְתָאֵר'. במובן זה נעשית היידיש בשיריה של אלקלעי-גוט מעין 'שפת רפאים' - לשון חיה ואינטימית הנושאת במילותיה זיכרון לעולם תרבותי שאבד, באופן המקיים זיקה עמוקה למסורת פוסט-שואתית רחבה, מפול צלאן ועד לשאלותיה של המחשבה הדקונסטרוקטיבית על ירושת הלשון. אולם אצל אלקלעי-גוט הסוגייה איננה פילוסופית מופשטת אלא ביוגרפית וקיומית; השאלה העולה מן השירים איננה רק האם ניתן, בתקופה שלאחר החורבן, לכתוב שירה ביידיש אלא מה בדיוק עובר בירושה באמצעות השפה - האם המשוררת יורשת את שפת אִמה, או שמא דווקא את האובדן של שפת אִמה ותרבותה.
מוקד שני נמצא במוטיב המפתח, המגלם את אחת מחוויות היסוד הקיומיות ביותר של הדוברת: אובדן המפתח מסמל את חוסר היכולת להגיע לשלוות נפש. אם היידיש מבטאת את הירושה במישור הלשוני, הרי שהשיר 'המפתח' חושף את מִמדהּ הנפשי ואת החיים המתנהלים בצל עבר שאיננו מרפה.
המפתח לא נועד לפתוח חלל ממשי אלא את 'דֶּלֶת הַשֵּׁנָה', כלומר את האפשרות להגיע למנוחה ולשכחה, לו הזמנית בלבד. במובן זה נמצא היפוך למוטיב המפתח הנזכר ברומן, אורח נטה ללון (1939) של ש"י עגנון, שם הוא מסמל את אובדן הקשר ליהדות המסורתית. אולם, אצל אלקלעי-גוט לאובדן המפתח משמעות קיומית-אישית; אובדנו איננו סמל ניתוק מן העבר אלא דווקא לחוסר היכולת להיחלץ מאחיזתו. אולם, הדוברת לא איבדה את המפתח כי אם 'שכחה' אותו: 'שָׁכַחְתִּי אֶת הַמַּפְתֵּחַ / אֶל דֶּלֶת הַשֵּׁנָה'. דהיינו, לא רק שהדרך להשגת המנוחה המיוחלת אבדה לה אלא שגם הידיעה כיצד להגיע אליה נאלמה ממנה.
נוכחותו הקבועה של העבר בהווה מתחדדת בהמשך השיר: 'מֵחֹר הַמַּנְעוּל הָרֵיק / יוֹצְאִים / קוֹלוֹת שֶׁל אַשְׁמָה'. עוצמת הדימוי נובעת מן הפרדוקס שעליו הוא בנוי, שכן דווקא ההיעדר והחור הריק נעשים מקור לקול המהדהד את העבר בהווה; הקולות הנשמעים מבעד למנעול אינם מספרים סיפור היסטורי אלא מפנים דרישה מתמדת המעצבת את לוז חייה של הדוברת ומעמיקים בתודעתה את תחושת האשמה: 'מָה יָכֹלְתִּי לְהָפִיק מֵהַיּוֹם / מָה הָיָה עָלַי לְסַפֵּר / וּמָה לַעֲשׂוֹת'. תחושה זו, שהקיום הפרטי מתנהל תמיד בצילם של חיים שנגדעו, משמשת אלגוריה לקיום פוסט-טראומטי שלם שבו אין אפשרות להבין את העבר לאשורו, ובה בעת אין אפשרות לחתום את הזיכרון על בריח ולהתחיל בתהליך השכחה.
המוקד השלישי מתגלה בהעצמת חותם העבר עד שעקבותיו ניכרות בגוף; אצל אלקלעי-גוט הזיכרון איננו דבר האוחז במחשבה בלבד אלא חותמו חקוק בגוף עצמו - בתוך הדם, הרחם והלידה - בכך מערערים השירים על התפיסה המודרנית של זיכרון כפעולה אינטלקטואלית ומציעים תפיסה כמעט ביולוגית של ההיסטוריה. שורות השיר 'הסיפור שלה' - 'טָבוּעַ בְּדָמִי / נוֹצַרְתִּי בְּרֶחֶם אִמִּי בְּיוֹם מוֹתָהּ. / רַק זֶה טָבוּעַ בְּדָמִי' - מבהירות כי הדוברת איננה מתבוננת בטראומת ההורים כמביטה מן הבחוץ אלא נושאת את זיכרון 'הירושה' בכל הוויתה, הנפשית והפיזית.
בשיר 'זכרון' מודגש כי הציווי לזכור מניח בטעות כי מדובר בפעולה רצונית שאפשר לשכוח: 'כְּשֶׁאוֹמְרִים "תִּזְכֹּר" / הֵם מִתְכַּוְּנִים שֶׁאֶפְשָׁר / לִשְׁכֹּחַ', בעוד שלדידה של הדוברת הזיכרון הוא צווי קיומי, מעבר לשאלת הרצון: 'עָמֹק בְּתוֹכִי / יֶשְׁנָם אַחִים וַאֲחָיוֹת / שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נוֹלְדוּ'. זהו אחד הדימויים המטלטלים באסופה. הדוברת מצטיירת כמי שנושאת בתודעתה לא רק את זיכרון המתים אלא גם את פוטנציאל החיים האפשריים שנכחדו עוד בטרם נוצרו. משום כך, 'להיזכר' איננה פעולה קוגניטיבית אלא מצב קיומי.
המוקד הרביעי המאיר על עקבותיו העמוקות של העבר בהווה משתקף במעבר משאלת הזיכרון לשאלת הייצוג, כפי שבא לביטוי בשיר 'כתיבת שירים'. למעשה השיר איננו עוסק במלאכת הכתיבה עצמה, אלא בתנאים הנפשיים והלשוניים המאפשרים לכתוב שיר לאחר טראומה. במובן זה הוא מנסח את הפואטיקה העמוקה של ה'ירושה' כולה, ככתיבה הנעה ללא הרף בין הצורך להעיד ולזכור לבין הצורך להתגונן מפני עוצמתם המטלטלת של זכרונות הירושה. השאלה המרחפת מעל השיר איננה רחוקה מתהייתו הידועה של תיאודור אדורנו בדבר אפשרות קיומה של שירה לאחר אושוויץ - לא משום שאלקלעי-גוט מטילה ספק בעצם הלגיטימיות של מעשה הכתיבה, אלא משום שהשירים שבים ובוחנים את גבולות הלשון אל מול השבר הרגשי-ההיסטורי.
השיר נפתח במחווה טעונה לקריאתו של וולט וִויטמן להסרת המחיצות בין תודעה למציאות: 'פָּרְקוּ אֶת הַמַּנְעוּלִים מִן הַדְּלָתוֹת! / פָּרְקוּ אֶת הַדְּלָתוֹת עַצְמָן מִצִּירֵיהֶן'. ואכן, לרגע נדמה כי הדוברת מאמצת את קריאתו של ויטמן: 'הֵסַרְתִּי אֶת כָּל הַמַּנְעוּלִים מֵהַדְּלָתוֹת, / וְהוֹרַדְתִּי אֶת כָּל הַדְּלָתוֹת מֵהַמַּשְׁקוֹפִים / וְהִתְיַשַּׁבְתִּי עַל הָרִצְפָּה וְהִבַּטְתִּי בַּנּוֹף'. אלא שמייד לאחר הבעת הנכונות הראשונית הזאת מתחולל היפוך חד בתודעת הדוברת שממהרת להעמיד מחדש את כל המחיצות: 'אָז הֶחְזַרְתִּי אֶת כָּל הַדְּלָתוֹת / וְחָסַמְתִּי אֶת כָּל הַכְּנִיסוֹת'. המתח הקיצוני הזה בין פתיחות לחסימה הוא למעשה העיקרון פואטי מכונן של שירי האסופה. השירה איננה מתגלה כחשיפה טוטאלית של הזיכרון אלא דווקא כניסיון עיקש למדוד ולבחון את מידת הקִרבה האפשרית אליו, מתוך הבנה שהסרה מוחלטת של המחיצות מאיימת בהצפה רגשית לא פחות משהיא משחררת, ולכן מעשה הכתיבה כרוך במדידה וויסות בין ביטוי מילולי לשתיקה.
היפוך יוצרות זה של מושג ההשראה השירי מתעצם שבעתיים באמצעות עיצובן המפתיע של המוזות, אשר אינן מופיעות בשיר כמעניקות השראה או כקוראות לחשיפה חופשית של הזיכרון, אלא כמנגנון הגנה פסיכולוגי הצופה מעבר לכתפה של המשוררת ומגונן עליה מפני הצפה רגשית. 'אוּלַי רַק כַּמָּה מוּזוֹת / שֶׁיִּצְפוּ מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי כְּשֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לִכְתֹּב / וְיָשִׁירוּ: / אַתְּ תּוֹדִי לָנוּ / שֶׁחָסַכְנוּ לָךְ / בֹּקֶר שָׁלֵם / עִם הַמַּחְשָׁבוֹת הַמּוּזָרוֹת שֶׁלָּךְ'. שורות אלה מבטאות היפוך עמוק של מושג ההשראה השירי. התמודדות פואטית עם מהות 'הירושה' איננה מאפשרת פריצה חופשית של הזיכרון אלא דווקא ניסיון לשמור על מרחק מסוים ממנו - מרחק המאפשר לגעת בשוליו מבלי לקרוס תחת עוצמתו הרגשית.
כפי שעולה מן המוקדים השונים של השירים, ׳ירושה׳ איננו רק ספר על זיכרון השואה ואף לא רק ספר על תודעת הדור השני. זהו ספר על האופן שבו ההיסטוריה ממשיכה להתקיים בתוך חיי ההווה גם כאשר מקורותיה הולכים ומתרחקים. בשיריה של אלקלעי-גוט העבר איננו שב כזיכרון סדור אלא ככוח המוסיף לפעול בתוך הלשון, הגוף והנפש. משום כך, השירים אינם מבקשים להציע פיוס בין עבר להווה ואף אינם מאמינים ביכולת להשלים את מלאכת הזיכרון. הם נעים בתוך מרחב של שבר, קטיעה והיעדר, ומתוך כך נוצרת פואטיקה מאופקת, כמעט לחושה, שבה השתיקה עצמה נעשית חלק מן הדיבור. מה שאבד איננו נעלם; הוא מוסיף להתקיים בתוך ההיסוס, בתוך הפער שבין החוויה לבין האפשרות לבטאה, ובתוך הידיעה שלעיתים עצם האפשרות להמשיך לדבר תלויה דווקא ביכולת להשאיר חלק מדלתות הזיכרון נעולות על בריח.
מרתק ונוגע בנימי הנפש שלי כניצולה לדור שני לשואה וכנוצרת מקורות ההיסטוריה של הורי כולל האידיש
השבמחק